90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

הגרסה האחרונה

29.3-30.3, פסח בבוליביה – לה פאז ואגם טיטיקקה

לכבוד החג שהגיע וקשיי העיכול המתלווים אליו, החלטנו להעלות פוסט אורח אודות סיטואציה דומה-שונה ללילה הידוע בכינויו "ליל הסדר" (מעטים מעריכים את הציניות של חז"לנו). 

הרשו לנו לקחת אתכם לקפיצה קטנה בזמן. פסח 2010.

—-

שלהי הטיול. בעוד יומיים-שלושה יתום ירח הדבש והטיול בין שלושת החודשים בדרום אמריקה יגיע לקיצו.

תקציר הפרקים הקודמים: בשלושת השבועות ששהינו בבוליביה הספקנו לפתח תיעוב איום לבוליביאנים. את המגבת השלכנו וטיסה חזרה ארצה הזמנו אחרי שבוע של שהות בעיירה מקומית. ברגעים סיכומיים אלו אנחנו נמצאים בלה-פז, שם אנחנו אמורים לחגוג את ליל הסדר, נושמים אוויר פסגות בוליבאני מזוהם.

—-

ערב ליל הסדר. מיכל אסרה עלי לצאת לטיול האופניים ב"דרך המוות", מחשש (מוצדק) שלא אגיע בזמן, ואולי לא אגיע בכלל. גם יום זה יוקדש לפעילות העיקרית בלה-פז: קניות. בשעה 16:00 אנחנו אמורים לקבל את 21 הפליזים שהזמנו (להלן, משאית הפליזים), ועד אז אנחנו רוכשים סודר למיכל ולי לקראת החג, כלי נגינה לתולי, צעיפים לאמא של מיכל, מפצל לאוזניות, כוסות מאטה ועוד ועוד ועוד, ובעיקר עוד. אנחנו גם מספיקים לבקר בשאר האתרים שמציעה לה-פז לתיירים. התהלכנו ב- Calle Jaen, רחוב שהיה אמור לשמור על המראה הקולוניאלי שלו. יתכן ששמר על מראהו מלפני 200 שנה אך ללא ספק לא היה צורך לשמור עליו. טיילנו גם ב-Plaza Murillo, כיכר הממשלה של לה פז. שם מצאנו את הסיבה למצבה העגום של בוליביה – את הממשלה הבוליבאנית מנהלים בוליבאנים.

Calle Jaen

נכנסו בטעות לשוק הגנבים והסתלקנו בחופזה, מחזיקים חזק בתיקינו. קנינו, או ליתר דיוק קניתי חולצות כדורגל, לאחר ויכוח אינטלקואלי חריף עם המוכרת בשאלה האם סמל מזויף על חולצה מזויפת מעלה את מחיר החולצה אם לאו. סיימנו את ביקורנו המרטיט בלה-פז וחזרנו חזרה למלון לקראת ליל הסדר.

כיכר הממשלה

כמובן שמשאית הפליזים לא הגיעה בשעה 16:00. לאחר צעקות רמות וויכוחים הבטיחה לנו המוכרת הנכלולית שהפליזים יגיעו מחר בבוקר, לפני היציאה לאגם Titicaca. קבענו עם המוכרת לשעה 7:00 בבוקר. מעוצבנים, חזרנו לבית חב"ד וסייענו בהכנות לקראת ליל הסדר. שטפנו חסות ופיצחנו אגוזים (בשיטת הידנית שכיננו ה"יד החזקה") בכמות שהספיקה לחטיבה שלמה של עובדי רס"ר מורעבים. שוחחנו עם עוד מספר ישראלים שלא ידעו כיצד להתנהג בשעת מעבר זו בין קודש לחו"ל (pun-intended) והעדיפו לברור חסות לתוך שקיות זבל ענקיות כדי להתחמק מהדילמה.

ללא ספק – חול

שעת בין הערביים הגיעה. חג הפסח נכנס, רחוצים ולבושים במחלוציתנו החדשים פסענו בתוך הזוהמה הבוליביאנית בשעה 20:30 לכיוון בית חב"ד. ליל סדר ראשון באוירה אינטימית עם עוד 600 איש. בכניסה נדרשים להציג דרכון ישראלי. הבניין מאובטח ע"י אנשי אבטחה ישראלים ויחידת צ'ולות העילית של המשטרה הבוליבאנית.

רב פקד, משמר הצולות

באולם לא גדול המפולג בצורת מ-סופית ובעל אקוסטיקה איומה נדחסו הישראלים שהגיעו מכל רחבי בוליביה. באקט סימבולי ומסכם פגשנו רבים מהישראלים שטיילנו איתם בכל דרום אמריקה – שני ישראלים מהקרטרה אוסטרל, יהודית מברילוצ'ה והישראלים שהצליחו להוציא שם רע ל"ישראלי המכוער" מהסלאר. פנים מוכרות בכל פינה. רעש אדיר, זמזום בלתי נלאה של קולות. חלק מהישראלים מכבדים את קדושת ומנהגי החג ומצלמים תמונות וסרטוני וידאו תוך כדי קריאת הסדר. אנשי חב"ד, שקיבלו תגבור מהארץ, לא מצליחים להתמודד עם הרעש וכמויות האנשים. ליל הסדר מתפצל לאזורים, כאשר כל אזור לא מצליח לנהל סדר משלו אך לעומת זאת מצליח לייצר רעש משמעותי לאזורים האחרים.

עוד צולה מתוך ה-700,000 בלה-פז

שלב הארוחה מפתיע לטובה. למרות שחשבנו שהאוכל יהיה מצומצם, לאור הקלות בה ניתן להשיג אוכל כשר לפסח בכל דוכן רחוב בבוליביה, היה מבחר סביר. בסוף הארוחה אף נשארו עודפים מכובדים שהיו מספיקים לתפריט חודשי של בוליביאני ממוצע. סיימנו את הארוחה. ביציאה ראינו כי אף אנשי חב"ד התייאשו מלהמשיך את ליל הסדר ומעשנים בחוץ סיגריות (האם הן באמת היו סיגריות?). אמרנו שלום לפקצ'ות שהתיישבנו מולם, נפרדנו לשלום מכל הישראלים שהכרנו, וצעדנו החוצה לדממה היחסית של הרחוב הבוליבאני הסואן.

סוג של חוויה.

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

קמנו מוקדם ופנינו לחנות הפליזים. המוכרת הגיעה באיחור של כחצי שעה. שמנו את עשרות הפליזים בשקית בוליביאנית ענקית שרכשנו ב-10 בוליביאן וחזרנו להוסטל. בהוסטל, גילינו כי חלק מהפליזים תקולים. חלקם קטנים מדי, חלקם בצבעים לא נכונים. זועמים, התקשרנו שוב למוכרת, שהבטיחה להחליף את הפליזים התקולים למחרת, לאחר החזרה מאגם טיטיקקה.


היום הלפני אחרון לטיול. שלהי הטיול. אחד מהיעדים העיקרים בבוליביה שטרם ביקרנו בהם, אגם טיטיקקה, מתכונן לקבל את פנינו. האוטובוס מלה-פז לאגם טיטקקה יוצא מאזור בית הקברות של לה פז, מרכז מסחרי ידוע של כייסים, ואנחנו משגיחים בשבע עיניים על הציוד.

בדרך לאגם

 בזמן הנסיעה הזרועה שדות קינואה מטפטף טפטוף קל, שמאפשר לנו בשלב זה אתנחתא מסוימת והרחבה מילולית אודות האגם. אגם טיטיקקה, בגובה 3800 מטר, הוא האגם הגבוה בעולם. הוא מחולק בין פרו לבוליביה כאשר בכל צד יש את מוקדי העניין שלו. לצערי העמוק מאד, אני לא יכול לספר על הצד הפרואני. היעד העיקרי בצד הבוליביאני הוא העיירה Copacabana, שבניגוד לחוף הברזילאי המפורסם לא מצטיינת בחופים זהובים.

כדי להגיע לקופה-קבנה, יש לחצות במעבורת את מיצרי Tiquina. הגשם מטפטף ודולף מעבר למעבורת הרעועה גם ככה, שחוצה את המיצר שרוחבו כ-100 מטר בזמן שלוקח למעבורת ציליאנית לחצות את מיצרי מגלן שאורכם מספר קילומטרים. מצדה השני של Tiquina מציעות צ'ולות את מרכולתן בתעריף תיירים מופקע.

לפי סדר עולה: לה פאז, מיצרי Tiquina, עיירת האגם Copacabana ו-Isla del Sol

אחרי כחצי שעה נוספת, במהלכן המיניבוס מתפתל לאורך הדרך הגבעתית המשקיפה על אגם טיטיקקה, השמיים מתבהרים ואנחנו מגיעים לקופה-קבנה. אנחנו ממהרים לאזור המעגן, עוצרים לזמן קצר בשירותים המזוהמים ביותר בבוליביה (פרט לשרותי התחנה המרכזית ב-Villazon) ועולים לסירה השטה ל-Isla del sol, אי השמש.


יצאנו בשעה 13:15. השמיים התבהרו ונשטפו בצבע כחול עם קורטוב עננים לבנים. ביחד עם המים הצלולים של האגם השמיים יצרו מעטפת ספרית כחלחלה יפהפה. ישבנו על הסיפון העליון והתחממנו בשמש מהרוח הקרירה שנשבה על פנינו. חלפנו על פני איים קטנים, מרוצפים בטרסות חקלאיות. לאחר כשעתיים של הפלגה, במהלכן הרוח הקרירה הביסה את השמש והכריחה אותנו לרדת לסיפון התחתון, הגענו לאי השמש, האטרקציה המרכזית בצד הבוליביאני של אגם טיטיקקה.


אי השמש הוא אי קטן, מקסים, שהיה מקודש לאינקה (וכנראה גם לתרבות הטיוואנקו), שהאמינו כי אל השמש נולד במקום. אחד מהארמונות החשובים של מלך האינקה היה כאן, אם כי לא נשארו שרידים רבים ממנו. האי, שרוחבו קילומטר-שניים ואורכו לא הרבה יותר מכך, מאוד גבעתי, על סף ההררי. למרות הרריותו של האי, הוא מעובד חקלאית כמעט בכל שטחו. טרסות בשיפוע תלול במיוחד מלוות את גווי הגובה. צ'ולות בבגדים צבעוניים ובכובעי פנמה מעבדות את השדות.

  טיפסנו מהמעגן בו עצרה הספינה בתחתית הכפרYumani , הממוקם במרכז האי, אל הכפר עצמו. עלייה לא קלה, במיוחד עם תיקי הגב הגדולים, במיוחד בגובה 4000 מטר, אבל עלייה כדאית. מלמעלה, השקפנו על האי, האגם והרי האנדים במזרח היוצרים תצפית פנורמית מדהימה. אין ספק, לאינקה וליורשיהם אולי הייתה הגיינה בעייתית אבל טעם מעולה בנקודות תצפית.


זמננו קצר. נותרה לנו כשעה, שעה וחצי עד שהאונייה חזרה לקופה-קבנה תפליג מקצהו הדרומי של האי. חלפנו על המעיין המקודש לאינקה, לידו עמד המדריך מטיוואנקו והסביר בהתלהבות כי המים זורמים לא מחור ניקוז אחד, גם לא משניים, אלא משלושה (!) פתחים, שמסמלים את השילוש הקדוש לטיוואנקו/אינקה. חלפנו בלי להתרשם (פיסת אבן עם שלושה חורי ניקוז) והמשכנו לטפס במדרגות שבצידיהן פעפעו מים.

ילדים בוליביאנים כרכרו מסביבנו וניסו לשכנע אותנו לישון בהוסטלים מהם נשלחו. למרות שניסו להטעות אותנו בלי בושה (ואף הודו בכך בגאווה) אחד מהילדים, כנראה החנון שבחבורה גילה לנו את הנתיב המוביל לחלקו הדרומי של האי, לשם היו פנינו מועדות. צעדנו בשביל הסלול לאורך קו גובה, הליכה נעימה של 45 דקות, עם נוף פנורמי מהמם ומזג אוויר מופלא, הביאה אותנו לארמונו של מלך האינקה. הארמון, שדמה יותר לחורבה בדואית מאשר לארמון בקיניגהם, לא גרם לנו לעלפון, אבל הדרך כן.

 התיישבנו בספינה, שהפליגה ב-17:00 חזרה לקופה-קבנה, ליד חבורת צרפתים שמילאו אלבום מדבקות של שחקני המונדיאל. יש אומות מגוחכות מבוליביה. הבטנו מהופנטים בהם וברכס ה- Cordillera Real  שנשקף ממול, בצד הפרואני של האגם. הרגשתי טעם מסוים של החמצה, הרים כה מדהימים אך לעולם לא אדרוך בהם.

חזרנו לקופה-קבנה ומצאנו הוסטל סביר. קצת הרגשתי שלא בנוח שהתמקחנו עם בעל ההוסטל ליד בנו (ואפילו הצלחנו להפחית 10 בוליביאן), אך האדיבות מחייבת. מיהרנו במעלה הרחוב הראשי אל הקתדרלה הבנויה בסגנון מורי. הנדל"ן בקופה-קבנה כנראה אינו יקר במיוחד, כי מדובר בקתדרלה ענקית, בעלת רחבה ענקית עוד יותר, צבועה כולה בלבן.


בין הערביים התחלפנו לדמדומים, אנחנו יושבים ליד האגם וצופים בשקיעה מדהימה על האגם. השקיעה האחרונה שלנו בדרום אמריקה.

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

28.3 – La Paz: קרב הצ'ולות

הטיסה חזרה ללה-פז יוצאת רק ב-11:50, כך שיש לנו מספר שעות בבוקר ברורה-נבקה. יום ראשון היום ואחרי ארוחת בוקר בבית קפה (אחר) ליד ההוסטל, אנחנו מסתובבים בשוק המקומי על גדות הנהר. מקומיים מוכרים בגדים משומשים, צעצועים ללא אריזה, שיחי בננות שלמים.

אנחנו פונים לאחד מסוחרי הבננות ומבקשים לקנות מספר בננות. הוא נוקב במחיר מופרז (10 בוליביאן). מזועזעים, אנחנו פונים לאחור והוא מתמקמח ומציע מחיר סביר יותר, 3 בוליביאן, 1.5 שקל, עבור כ-6 בננות. אנחנו משלמים לו והוא מאושר. אנחנו מתקדמים קצת ורואים אותו רודף אחרינו. הוא משיג אותנו ודוחף לנו עוד כ-5 בננות בכוח וכולו אסיר תודה. לאט לאט ומהמבט של המקומיים הבנו כי המחיר המקורי של 10 בוליביאן (5 שקלים) היה עבור כל שיח הבננות, כ-80 במספר.

המשכנו להסתובב קצת בשוק ללא מטרה מוגדרת עד שהגיעה השעה ופנינו למשרד חברת התעופה האזרחית Amaszonas, משם לקחו אותנו ההסעה לשדה התעופה, והמתנו למטוס. השתרענו בחוץ, על מספר ספסלים, ונהנינו ממשבי רוח שהפגו קצת את החום. המטוס הגיע באיחור כמובן, אך שלב ה-Boarding לא לקח הרבה זמן היות שמדובר היה במטוס ל-12 נוסעים, עם תא טייס פתוח לאורך כל הטיסה. זה היה מלחיץ לראות תזכורת תמידית לכך שהמטוס מוטס ע"י בוליביאנים.

אחרי כשעה נחתנו בלה-פז. הדרך חזור, כמו הדרך הלוך, מרהיבה. אחרי שמתרחקים קצת מהאזור הטרופי הנצמד לנהר Beni המתפתל כנחש ומנצנץ באור השמש, טסים לאורך האנדים סמוך לפסגות, מרחק נגיעה. אחת מהטיסות היפות שחוינו. לרוע המזל, הנחיתה היא בשדה התעופה הבינלאומי בעיר/פרבר El Alto, שיכון ענק ומכוער במיוחד בו מתגוררים כמיליון איש. שדה התעופה מערבי וחדיש (יחסית), כנראה בגלל שהאמריקאים הקימו אותו לפני כ-20 שנה. למעשה, הוא המקום היחידי בבוליביה, פרט לשדה התעופה הנוסף בסנטה קרוז, בו יש מיזוג אוויר.

הגענו בשעת הצהריים ללה-פז ומונית הביאה אותנו למלון. התווכחנו קצת על התעריף עם פקיד הקבלה (כמנהג המקום) ופנינו חזרה לכיוון El Alto, לקרב הצ'ולות האימתני.

מצחצי נעליים בכניסה לקרב הצ'ולות

זה מגוחך כמו שזה נשמע. זוהי הגרסה הבוליבאנית ל-WWF, בו מתחרות בין היתר מספר נשים בלבוש צ'ולי מסורתי. הזוי כל כך שהיינו חייבים לנסוע במשך שעה במונית בוליבאנית דחוקה, לצעוד במשך 30 דקות בשוק של אל אלטו, הפרבר העני של לה פז (או שמא לה-פז היא הפרבר העשיר של אל-אלטו, עם 700,00 איש בלה-פז לעומת 800,000 איש באל אלטו) ולהמתין שעה בתור ועוד שעה עד שהאירוע יתחיל – בשעה וחצי איחור, כמובן. לזכות המארגנים יאמר שהם לא הסתירו את העובדה שהם גובים תעריף תיירים מיוחד, פי 4 מהתעריף הרגיל, או "תעריף VIP" כהגדרתם, שבנוסף למחיר הכניסה, כולל גם כוס קולה (שלמה!) ופיקו-בובה. ולא, תיירים לא יכולים לקנות כרטיס בוליבאני רגיל, כך נכתב בפוסטר ענק מעל הקופות.

DSC_0734

אחרי חצי שעה הנקודה הובהרה. היה מעניין לראות את הקהל הבוליבאני מגיב בתשואות לבעיטות שנעצרו 20 ס"מ מבטן המותקף, שנהדף אחורה מזועזע. הצ'ולות ביציע בלסו פופקורן ביציע כשהצ'ולות בזירה זייפו את מתצוגות המשחק הגרועות שראיתי בחיי, כולל משיכות מפוברקות בשיער וזעקות כאב קורעות לב.

אחרי שעה וחצי כבר היינו בדרך חזרה, מחפשים מונית בשעת בין ערביים שהפכה לערב עד שהגענו לככר סאן-פרנססיקו בלה פז.

ביקרנו בבית חב"ד וקנינו כרטיסים לליל הסדר, הבא עלינו לטובה מחר.

תמונות היום:

27.3 – Rurrenabaque

אין מה לעשות ברורה-נבקה יום שלם. קמנו בעצלתיים. צילמנו פנורמה מגג ההוסטל. אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה הסמוך להוסטל ושוטטנו קצת באינטרנט – אמנם קצת יותר מהיר מפוטוסי, אך לא הרבה יותר מכך.

רורהנבקה. שבת בבוקר, יום יפה.

בעקבות ההמלצה של ישראלי שעבד בפלטשה, חצינו במעבורת את נהר Beni המחלק את רורה לשניים (אחד בוליבאן לכיוון). לא מדובר במעבורת בסגנון צ'יליאני, אלא בסירה מנוקבת חורים בעלת כ-10 מושבים מעץ. הסתובבנו בצידה השני של רורה וחיפשנו אמן מקומי שהומלץ לנו בחום בסוכנות. לאחר חיפושים רבים והסתבבות ממושכת ברחובות במהלכה נקלענו למוזיאון שהכיל שלושה מוצגים בלבד, מצאנו את האמן המסתורי. כשגילינו שהתמחותו היא בסכינים ונרתיקים מעור תנין ברחנו מזועזים חזרה לחצייה המתורבת של רורה, אכלנו פיצה לא מוצלחת בתעריף מערבי ונחנו עד שהגיעה העת לקאנופי.

קאנופי, הקרויה בעברית אומגה, היא החלקה על כבל סנפלינג מגובה רב. התכנסנו בשעה 13:00 על גדות נהר Beni, קבוצה של כ-10 תיירים, חציים ילדים, ושטנו בסירה במשך זמן לא ארוך, כ-15 דקות, עד שהגענו לאי. מרחוק, המדריך הצביע על גבולות פארק Madidi (מדידי), האזור בו מתבצעים סיורי הג'ונגל. ירדנו מהסירות על אי קטן וטיפסנו במשך 45 דקות בחום איום, לחות בלתי נסבלת ויתושים טורדניים. צעדנו בלב צמחייה טרופית, די מעניינת, עם לא מעט קצת חרקים וקצת מטעי פירות ופרחים. הגרנו נחל קטן של זיעה. זו הייתה חווית הג'ונגל שלנו, והיא בהחלט הספיקה לנו.

הגענו קרוב לפסגה ונעצרנו לתדרוך שנעשה כולו בספרדית, כולל הוראות הבטיחות. למזלנו, מספר תיירים היו דו-לשוניים ותרגמו לנו. התחלקנו לשתי קבוצות, כאשר שפר גורלנו והיינו בקבוצה הראשונה. חגרנו את הציוד ועלינו לתחנת הקאנופי הראשונה. הקבוצה השנייה המתינה בפסגה רובצת היתושים עד שנסיים את חלקנו ונחזיר את הציוד. בשעה 14:30 התחלנו את הירידה מטה באומגה.

מחוץ לתמונה, 60 מטר למטה: הקרקע

ההתחלה מפחידה, ההמשך קצת פחות, פרט למספר קטעים מהירים מאוד. באופן כללי מדובר בחוויה די ילדותית, חביבה, שממצה את עצמה די מהר. פרט למקרים בהם נעצרים מוקדם מדי ואז יש לזחול בהליכת זיקית עד לתחנה הקרובה, לא מדובר בפעילות גופנית פיזית קשה מדי. בעיקר מפחיד להיות על הרמפות, התחנות בצמרות העצים, בגובה עשרות מטרים, ולזכור שרמפות העץ הללו נבנו ע"י בוליבאנים. בצמרות למעלה מאוכלסיית הרקים נעדרים במפתיע יתושים, אך שלל חרקים אחרים תופסים את מקומם.


אחרי כשעתיים הסתיימה החוויה, העברנו את הציוד לשליחים שלקחו אותו לקבוצה השנייה וצעדנו לכיוון הסירה. בדרך עצרנו ליד צמחי בר שונים, אכלנו פרי קקאו (לא רע, הנוזל המקיף את הפולים לבן ומתקתק) ושמענו הסברים מפי אחת מהתיירות, אשתו של שגריר דנמרק בבוליביה שטיילה עם ילדה ההיפראקטיבי, על הפוליטיקה הפנימית המקומית, על קשרי האיחוד האירופי-בוליביה ועל חיים כזר בלה-פז.

שוקולית בצורתה הגולמית

המתנו כשעתיים, עמוק לתוך הלילה לקבוצה השנייה. הקבוצה השנייה חזרה זועמת ובצדק – חלק מהקאנופי נעשה אל תוך שעת הדמדומים ואת ההליכה לסירות עשו בלילה. מאוד לא תקין, מאוד לא מפתיע בבוליביה.


תמונות היום:

 


26.3 – Rurrenabaque: Pamapas (יום III)

והיום – More of the same. למעשה, מיצינו את כל הפעילויות בפמפס ואת חציו הראשון של היום, בטרם נפנה חזרה לרורה, אנחנו מבלים בחזרה על אותם פעילויות שעשינו בעבר. שטים להנאתנו, מתבוננים בטבע, שוחים עם הדולפינים. הכל נעשה בנחת, ברוגע. גם מזג האויר מחייך אלינו.

אנחנו חוזרים באזור 12:00 בצהריים למחנה, אוכלים ארוחת צהרים ומתארגנים להתקפלות. בדרך חזרה, אני מבקש לעצור שוב ולהאכיל קופים, האוויל-המתקשר-בשפת-הסימנים מתנגד. אנטוניו מתעלם ממנו ומחייך אלי. למרות זאת, לא נראו קופים בדרך. באזור 15:00, אנחנו מגיעים למעגן, נפרדים מאנטוניו ומייד מתחילים לריב עם שאר הקבוצות על סדר הנסיעה בג'יפים בחזרה.

לסיכום הפמפס: יופי של חוויה. התמזל מזלנו להיות עם מדריך טוב, עם חברה סבירים ומצחיקים ולמרות שמדובר בעונה לא אידיאלית ראינו עושר אדיר של חיות. החום, הלחות והעקיצות אמנם מעיקים, אבל הם עוברים והחוויה נשארת. היה כיף.

אבל כשחזרנו, גילינו שאנחנו בבעיה. למעשה, גילינו אותה יומיים קודם, כאשר הבנו מהישראלים שטעינו בחישוב חג הפסח. ליל הסדר בעוד יומיים בלבד, ביום שיני בערב, וכעת, שאנו חוזרים ביום ו' לרורה, אנו בבעיה.

בדרך חזרה אנחנו נופלים על הנהג האיטי ברורה-נבקה, אם לא בבוליביה. הדרך אמנם יפה כמקודם, אבל כבר התרגלנו לנוף הטרופי. טיפות הזיעה מצטברות ונוטפות במעלה העורף. בשעה 18:30 אנחנו מגיעים לרורה, ופונים בהיסטריה לבירורים לגבי האופציות שלנו – טיול בגונג'ל ליומיים בלבד (במקום שלושה), בדיקת טיסות, היתכנות של ליל סדר ברורה-נבקה. בסופו של דבר, אנחנו לא עומדים בזמן, מיכל לא רוצה לנסוע למחרת לג'ונגל, משרד הטיסות של TAM נסגר ואנחנו מוותרים על הג'ונגל.

בדרך

בראייה לאחור, מדובר בהחלטה מוצלחת מעין כמוה. לאחר שקיבלנו את ההחלטה, שמענו ישראלים מספרים על חווית הג'ונגל שלהם מחוץ למשרד של פלטשה. במהלך הסיור בג'ונגל, במשך במשך 5 ימים, עושר החיות שצפו בהן מסתכם בחזיר בר בודד והרבה מאוד יתושים. בג'ונגל אין הרבה חיות, במיוחד בעונה הזו, ואת חווית ה"השרדות 3" נעדיף לחוות במקום אטרקטיבי יותר.

אין בג'ונגל

הזמנו את חולצות הטיול מפקידת הקבלה של פלטשה שיהיו מוכנות למחרת. חולצת ה-XL שהזמנתי התכווצה למידת M אחרי כביסה אחת ועוד היד נטויה. פקידת הקבלה, מקומיה מחומצנת, דוברת עברית שוטפת. בעלה ישראלי והיא מבקרת מדי פעם בארץ. קירות הסוכנות מלאות פלקטים בעברית. מקור ידע לא אכזב. התייעצנו איתה – לגבי ההוסטל, לגבי פעילויות ברורה-נבקה, לגבי מסעדות מקומיות.

התמקמנו בהוסטל סביר ודי זול (90 בוליבאן), בחדר ענק עם מאוורר תקרה וטלוויזיה לא מכוונת. הטיסות חזרה לרורה למחרת (שבת) מלאות, וממילא מיכל לא רוצה לטוס בשבת וחג, כך שנאלץ להשאר יום נוסף ברורה-נבקה.

אך לפני כן – Party! ברחבת המלון, הופעל מועדון מאולתר. DJ מקומי הרים הפקה מושקעת, שכללה אותו ואת המגברים. עד השעה 24:00 הוא הרעיש לרחבה ריקה, ובשעה זאת תמה המסיבה. צפינו מלמעלה משועשעים.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

25.3 – Rurrenabaque: Pampas (יום II)

השכמנו קום. התעוררנו ב-6 בבוקר, ופרט למספר יפנים, היינו היחידים במחנה שהסתובבו ערים. צילמנו קצת, תמונות פנורמיות, שלוות.

אחרי כחצי שעה אנטוניו התעורר, ואז הגיע פדרו.


למען הסר ספק, המתלונן ברקע הוא לא אני.

נעים להכיר: פדרו, תנין המחמד של המחנה.

קוצי-מוצי, תנין מתוק

מסיבה לא ברורה אנטוניו מחבב אותי. יתכן בגלל שאני זקן החבורה. לרוב הוא פונה אלי כנציג הקבוצה. למרות ההסתערות ההמונית על פדרו, הוא נותן קודם כל למיכל ולי להצטלם ולשחק איתו. אנחנו מלטפים אותו, מצטלמים עם דגל ישראל ועושים שאר שטויות שמקובל שישראלים עושים. כשאנחנו מסיימים, שאר תושבי המחנה מזנקים על התנין המסכן.

לא היה דגל אוסטריה בנמצא

ארוחת הבוקר הולכת בעקבותיה של ארוחת הערב – היא לא רעה בכלל. אחריה, אנחנו מודדים נעלי גומי ומתכוננים לצאת לציד אנקונדות.

30 דקות של שיט בקאנו מביאים אותנו לאזור ביצתי. אנחנו מדדים בנעלי הגומי, הגדולות ממידתנו. חם ואנחנו בקושי מצליחים לצעוד ולחלץ את המגף מהבוץ בו אנו שוקעים. אנטוניו נעלם ואנחנו מסתובבים ללא כיוון מוגדר, מחפשים אנקונדות. הזמן עובר ואין אף בעל חיים בסביבה, בכלל זה נחשי ענק טרופיים. אנחנו מתחילים להתייאש ולהשמיץ את אנטוניו. לפתע צעקה, "אנקונדה!". כל הקבוצה, 30 איש במספר, ספק רצים ספק מדדים בבוץ לכיוון מקור הצעקה.

אנו מגיעים בין הראשונים ורואים את אנטוניו מושך בזנב נחש ענק. טוני, מדריך נוסף, מגיע ועוזר לו לשחרר את הנחש מהעץ בו הוא נאחז. תפסנו אנקונדה. שוב, אנטוניו נותן לי ולמיכל להצטלם ראשונים, אח"כ שאר חברי הקאנו ואח"כ כל שאר חברי מחנה פלטשה. בין חברי המחנה נמצאים זוג משוחררים טריים עימם טיילנו ב-Cerro Castillo, מרחק 5500 קילומטר מכאן.

בדרך חזרה לסירה, אנחנו שומעים את המלעיזים. "תפסנו" אנקונדה, הם טוענים. אנקונדה מושתלת, שאנטוניו טרח להחביא קודם. לדעתי, לא מדובר ביותר מהשמצות. אנחנו חוזרים עם האנקונדה למחנה, לתת לקבוצה שאתמול לא שיחק מזלה. תוך כדי הדרך ואף במחנה אנחנו עוברים עוד סשן צילומים עם האנקונדה. נחים קצת, והולכים לשחות עם הדולפינים.

כדי לשחות עם דולפינים, ראשית יש למצוא אותם. אנחנו שטים בביצות. מדי פעם אנטוניו זורק בקבוק פלסטיק ריק למים וגורר אותו חזרה. לבסוף נסיון התקשור הנואל עם הדולפינים נושא פרי. מספר דולפינים מסתובבים סביב הסירה, מגיחים מדי פעם החוצה.

אימון שחיה ראשון מזה שלושה חודשים

אחרי ששנים מחברי הקבוצה נכנסים למים, אני מזנק גם כן למים שורצי התנינים והפירנות. אמנם אנטוניו הבטיח לנו שהדולפינים מבריחים את התנינים, אבל אני לא בטוח שהוא קיבל על זה התחייבות בכתב. למרות זאת, אנחנו שוחים וחותרים למגע (תרתי משמע) עם הדולפינים. הם נוגעים בנו מדי פעם מתחת למים, אבל לא יותר מכך. המים נעימים, ומפיגים מעט את החום הכבד. בדרך חזרה אנחנו (הטובלים) משתרעים על הסיפון ונהנים מהרוח והשמש עד ההגעה למחנה.

אחרי ארוחת הצהרים, שדמתה באופן חשוד לארוחת הערב אמש אבל עדיין הייתה טעימה, אנחנו מקבלים חכות מאולתרות ויוצאים לדוג דגי פיראנה. לפני כן אנחנו מספיקים לבצע עוד משט עם הדולפינים. החכות, מעין ווים מכפסי עץ שאליהם נקשר חוט דיג ובקצהו קרס, לא ממש יעילים לדיג. פרט לענפים, אנחנו לא מצליחים לדוג כלום, עד שאחרי כשעה אנטוניו מצליח לדוג פיראנון זעיר. קצת יותר קטן מסרדין, מדובר בבייבי פיראנה, אבל מבט בוחן מגלה סט שיניים בעל פוטנציאל אכזריות גדול. זה הקטן גדול יהיה.

נשיכה אחת ממנו מורידה את כל הרגל. כמעט.

חלק מחברי הקבוצה, ובעיקר החד-לשוני בעל החברה הויטאנמית, מפעיל לחץ כבד על אנטוניו לעבור לפעילות הבאה. ולא שמדובר בחובבי טבע גדולים – הפעילות הבאה היא כדורגל.

לא בתמונה: הכדור, שוב בדרכו לשער

בשעות בין הערביים אנחנו מגיעים למגרש מאולתר באמצע הפמפס. על חלקת אדמה שיושרה וגולחה מוקמה שני שערים, ולצידם בר מקומי. כיוון שהסירה שלנו הגיעה ראשונה, אנחנו משחקים קצת שוער נייטרלי (הפסדנו). כששאר הקבוצות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם (הפסדנו). כשקבוצות נוספות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם+ישראל (שוב הפסדנו). למרות ההפסדים, הרווחנו משהו אחר – אינספור עקיצות. שיחקתי שוער (והייתי לא רע) והיתושים ניצלו את עמידתי הסטטית למרחץ דמים. עם השקיעה, שיחקנו משחק אחרון, ישראל – בוליביה, ושוב הפסדנו.

אחרי מקלחת וארוחת ערב, אנחנו שטים לפעילות האחרונה. החד-לשוני וחברתו ועוד אחד ש"עייפים" נשארו בחדר, ושעה אחרי שהחשיכה ירדה, ב8:30 לערך, מצוידים בפנסי ראש, אנחנו יוצאים לציד תנינים. ולא סתם תנינים, נאנו-תנינים. עינים זוהרות באפלה, זה הסימן. לעיתים העיניים קטנות, לעיתים רחוקות, לעיתים זריזות מדי, עד שאחרי כחצי שעה, אנטוניו שולף יד זריזה ושולה תנין צעיר מהמים. התנין, אורכו לא יותר מ-30 ס"מ, הופך לאביזר תפאורה. אחרי סט צילומים שלם, הכולל, נשיקות, חיבוקים ושימוש בתנין ככובע הוא חוזר למים ואנחנו חוזרים למחנה עם שירי הלל לאנטוניו.

תנין זה כשר?

שמחים לאידם של אלו שנשארו במחנה, אנו הולכים לישון.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

24.3 –Rurrenabaque : Pampas (יום I)

מדובר בתרגיל שהייתי מרוצה ממנו במיוחד. רוב התיירים בבואם לבקר בפמפס נוסעים לרורהנבקה, חלקם באוטובוס – במשך 20 שעות, באוטובוס הקרוי האוטובוס לגיהנום וחלקם בטיסה במשך 50 דקות. הם שוהים בה יום, מזמינים סיור מאורגן באותו ולמחרת יוצאים לפמפס. בפועל, מפסידים יום בשהייה ברורה. זמננו דוחק, בעוד שבוע הטיסה חזרה, ואנו תמרנו כך שג'יפ של סוכנות הטיולים אסף אותנו מיד עם הנחיתה בשדה התעופה של רורהנבקה ומיד יצאנו לפמפס. שלמנו על התענוג 580 בוליביאן במקום 550 בוליבאן, המחיר לישראלים עבור טיול של 3 ימים בפמפס.

"שדה התעופה של רורה-נבקה" הוא ביטוי יומרני מדי. מדובר במשטח לא סלול, מכוסה דשא, כשבין המטוסים מסתובבים פרות. כשיורד גשם הוא נסגר מחשש להחלקת המטוסים. אולם הנוסעים מורכב מחלל של 3 מטר על 3 מטר ובו שני ספסלים. אבל למרות הכל, זוהי עדיין הדרך העדיפה להגיע לרורה-נבקה, בהתחשב בעובדה שזמן הנסיעה באוטובוס הוא 20 שעות, כשהנסיעה היא בדרך המוות, ללא החלפת נהג ואת הצרכים בנסיעה עושים מהחלון (סיפור אמיתי).

שבע הפרות הרזות, גרסת בוליביה

אנחנו הגענו בטיסת T.A.M, חברת בת של חיל האויר של בוליביה (יש כזה?!), שהמריאה משדה התעופה הצבאי בלה-פז בשעה 8 בבוקר. כמובן שהטיסה המריאה באיחור של חצי שעה. קשה להגיד שהסיבה היא הבידוק הבטחוני כי כלל לא היה כזה.

החסרון בתרגיל הקטן שעשינו הוא שאין בקרה ובחירה במדריך ולא על שאר המטיילים בקבוצה. ולמרות זאת, נפלנו סביר. בגי'פ אליו הגענו היו 6 אנשים נוספים (למרות שהובטח לנו שיהיו רק עוד 4). ארבעה משוחררים טריים מהדרום, תושב נשר אחד וויטאנמית. אותה וויאטנמית הייתה חברה של אחד מהדרומיים, איוול משריש, שלא ידע כלל אנגלית והתייחס אליה באופן הגרוע ביותר משאר חברי הקבוצה. כנראה שתקשרו בשפות אחרות. בסה"כ, חבר'ה לאין ערוך יותר טובים מהקבוצה בסלאר.

נסענו במשך 4 שעות, דחוסים בג'יפ. הנוף, בעיני, היה יפיפה. אזור טרופי, צבוע בירוק בוהק. נראה היה שמישהו שיחק יותר מדי עם כפתור הרוויה בפוטושופ. דקלים מתנופפים ברוח. חם ולח וחם. לקראת הצהריים התחיל להתקדר. שעטנו בדרך ריפיו, עד שגלגל אחד החליט לשעוט מהר יותר מהאחרים.

ניסינו להחליף את הגלגל שהתרסק והתעקם לגמרי, אבל בשל מהמורות בכביש לא ניתן היה לתפעל כראוי את הג'ק. במשך כ-30 דקות ניסו כל חברי הקבוצה להחליף את הגלגל, כשהנהג-ליצן מעיף מבטים מודאגים לעבר ענני הסערה המתקדרים באופק. הויטאנמית וחברה החליטו שנמאס להם ולקחו טרמפ בתשלום עם נהג אופנוע לעיירה הקרובה. הצלחנו להחליף גלגל ממש ברגע שהסערה החלה, והגענו אחרי 30 דקות לסביבת נמל היציאה לפמפס.

אכלנו ארוחת צהריים סבירה, עם חשש כן ואמיתי לקלקול קיבה שלא התממש והגענו לנקודת היציאה לפמפס. גשם שוטף ירד בינתיים ואנחנו חיכינו לסירות של Fletcha tours, סוכנות הטיולים שלנו. את התיאומים והבירורים בלה פז עשינו מול הפקידה של פלטשה, שידעה עברית שוטפת. גם אנטוניו, המדריך שלנו, שהגיע זה עתה עם הסירה, דיבר עברית בצורה טובה יותר מאנגלית (ועברית סבירה באופן אבסולוטי). טוני, מדריך מקומי נוסף, ידע לדבר עברית טוב יותר מספרדית.

מעפילים לאוניית הקרוז. לא בתמונה, וגם לא יהיה: משה פרץ.

עלינו לסירה בת 8-9 המושבים – קאנו ששודך לו מנוע, ושטנו בגשם השוטף, עטופים בניילונים. הפמפס, או הביצות בעברית, הוא אזור הדלתא של נהר Yacuma. מדובר בגן חיות ללא חומות. מיליוני ציפורים, תנינים, דולפינים ורודים, קפיברות, פירנות ובעיקר יתושים חיים כאן. אלפי תיירים מבקרים באזור כדי להתרשם מהמערכת האקולוגית העשירה. מבין טיפות הגשם אנחנו רואים תנינים שוחים במים, עופות גן עדן נחים על צמרות העצים, קומראן צולל, קופים מטפסים על העצים, קניברות על הגדות ועוד עשרות זנים נוספים שאנחנו לא יודעים את שמם.

מבין הטיפות צילמתי. בגשם שוטף צילמתי אותנו מאכילים את הקופים. למרות החשש הכבד מנזק מצטבר למצלמה, היופי של החי מסביב והידיעה כי המצלמה צריכה להחזיק רק עוד כשבוע עשו את שלהם.

אחרי שעתיים הגענו למחנה. לפנינו הגיעו וחיכו לנו מיליוני יתושים, עקב אכילס של הביקור הפמפס. ישנו בקומה השלישית של המבנה המרכזי. המבנה הוא בניין עץ בעל שלוש קומות, כאשר חציה התחתון של כל קומה בנוי מעץ וחציה העליון מרשתות ירוקות נגד יתושים. עוד במחנה של פלטשה: חדר אוכל, חדר מדריכים, ערסלים ותנין שמסתובב חופשי, אבל לכך נגיע בהמשך.

נחנו קצת וניסינו להתאושש עד ארוחת הערב מהחום הכבד, הלחות והגשם. מפעם לפעם נשמעת נפילה על הגג ורעש של כדור מתגלגל. צמרות העצים מקיפות את הבניין והקופים לעיתים מקצרים דרך ע"י דילוג על הגג בצליל שנשמע כבעיטה לא מוצלחת על משטח חצץ.

ארוחת הערב הייתה מעולה. היה אוכל טעים באמת, הטעים ביותר שאכלתי בבוליביה. מיכל דווחה שגם האוכל הצמחוני היה לא רע בכלל. חזרנו לחדרים ופתחנו במבצע הרג יתושים. זה לא הסתבר כאסטרטגיה יעילה. כמויות היתושים עלו על יכולת ההרג האנושית. התחפרנו מתחת לכילות, וביצענו חיסול נקודתי. למרות החום הכבד התכסנו בשקי השינה וקיווינו שהם יצילו אותנו מהנבלות.

שאר הקבוצה עשנה ג'וינט. בקשנו והם יצאו ועשנו בחוץ. חברה טובים, ללא ציניות.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.