90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

2.1.2010-3.1.2010: ימים ראשונים

2.1.2010– ממריאים!

4:30-ש' : אחרי סופשבוע עמוס במיוחד נפרדים מהמשפחה. יעל (אחיינתי) מבינה שאנחנו נוסעים ומחבקת חזק ולא מרפה, לפחות עד שהיא שמה לב שהיעד המועדף שלה (אבי, תרתי משמע) נמצא לידה.

3:30-ש': רועי (אחיה של מיכל) קושר ומהדק את התיקים. מדהים מה שלחץ של 100 אטמוספירות יכול לעשות.

3:00-ש': אנחנו יוצאים.

2:53-ש': אנחנו חוזרים. שכחתי משהו. מה שכחתי? לא זוכר.

1:40-ש': מגיעים לנתב"ג אחרי שהתברר לנו שתעשית הרכב הקוריאנית מייצרת גם מטוסים.

ש' (שבת, 21:00): ממריאים. דרום אמריקה, הנה אנחנו באים.


3.1.2010 – Foz De Iguacu

מלמעלה, מפלי האיגאסו נראים כשריפת יער. ענן לבן מתמר מעליהם. כשאנחנו נוחתים, אנחנו מבינים שבלב שריפת יער הרבה פחות חם. 110% אחוזי לחות ואנחנו עם תיקי משא ופליזים. דו שכבתיים.

אחרי טיסה של 20 ומשהו שעות והמתנה לטיסת המשך קצרצרה בשדה התעופה המצ'וקמק של סאו פאולו (עיר של 20 מיליון איש ושדה תעופה הקטן מתחנת הרכבת של מינכן), אנחנו נוחתים בשעה 14:10 ב-Foz De Iguacu ושועטים למזגן הקרוב. Foz De Iguacu, שנמצאת בצד הברזילאי של המפלים היא אחותה התאומה של Puerto Iguazu ששוכנת למולה בצד הארגינטאי. עוד במשולש הגבולות – פארגאווי, אבל שם אין שום דבר מעניין.

אחרי שהגענו לרמות אינטימיות גבוהה עם המזגן בהוסטל, אזרנו כוחות ופנינו ליעדנו הראשון. טרם הספקנו לבקר ביעד הראשון וכבר שינינו את תוכניותינו. במקום לבקר בתחנת הכוח הגדולה בעולם (הידרואלקטרית!) נסע לפארק הציפורים הסמוך למפלים.

ההליכה לתחנת האוטובוס הקרובה, מרחק 15 דקות הליכה, מתבצעת בחום ולחות איומים אך בלב אזור טרופי יפהפה. ההליכה מוצדקת, כי בעקבותיה מתגלה לנו התשובה לשאלה שמעולם לא הטרידה אותנו: לאן הולכים אוטובוסים שהם מתים.

התשובה – למיניסטריון התחבורה של Foz De Iguazu. התחבורה הציבורית במקום מבוססת על אוטובסי אגד עתיקים, מהדגם עם החוט המשמש כפעמון והחלונות המשיכה המילימטריים. הברזילאים הכניסו שידרוג בדמות משרד כרטיסנית ייעודי. משרד הכרטיסנית, שנמצא במרכז האוטובוס, שוכן על שטח של 2-3 דונם ותופס את רוב נפח האוטובוס. תפקיד הכרטיסנית הוא לחלק פיסות נייר ממוחזרות ולהקל את העומס על הנהג, שגם כך בקושי רואה משהו בינות לאגלי הזיעה המטפטפים לעיניו.

ואז הגענו לפארק הציפורים (מסך מלא).

Vodpod videos no longer available.

בדרך חזרה, מזיעים אך מרוצים מאחת מהאטרקציות היותר מוצלחות בדרום אמריקה, קנינו מעט פירות שהפתיעו לרעה באיכותם וצעדנו להנאתנו בשעת הסיאסטה הגדולה באזור חקלאי שלו, פסטרולי, צבוע בירוק עז ומעל לכל – חם. ולח. וחם.

לא הרבה יודעים זאת, אבל רוב המים שזורמים במפלי האיגאסו מקורם בזיעת התיירים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s