90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

5.1.2010-7.1.2010: פורטו איגאסו ובואנוס איירס

5.1.2010 : Puerto Iguazu

לא תמיד אנחנו מקשיבים להוראות. למרות שהומלץ לנו לשהות באיגאסו 3 ימים, החלטנו עוד בארץ לדחוס הכל ביומיים. האוטובוס שהוזמן מראש היה אמור לצאת בשעה 3 אחה"צ. בחצי היום שנותר הספקנו לראות את שארית הפארק הארגנטינאי שהחסרנו אמש – מבט מלמעלה על מפל ענק, Garganta del diablo, לוע השטן.

בדרך ללוע השטן

מוגי הלב מחביאים את המצלמות בהתקרבם למפל. משבי רוח נושאים עימם טיפות מים ששוטפות את העומדים במרפסת התצפית וחמור מכך, את המצלמות היקרות לליבם. אך לא עת לפחד, וכך העמדתי את מאיה (למי ששכח: Nikon D90, בת דודתה של בתיה, Nikon D80) למבחן לחות ראשון. שימו לב לענן המים המתקרב.


לפני שנסע חזרה דרך ענני פרפרים ברכבת התיירים אל מחוץ לפארק, חוב קטן מאתמול – סרטון קצר על "הסירה".

לפעמים אנשים מפתיעים אותך. זו לא תופעה שכיחה, אבל תופעה קיימת. נדיר הרבה יותר שאוכל מפתיע אותך. ההמבורגר הטוב ביותר שאכלתי בדרום אמריקה היה במסעדת fast-food סטנדרטית לחלוטין בטרמינל האוטובוסים של P. Iguazu בעת ההמתנה לאוטובוס ה-full cama.

בארצות המהוגנות בדרום אמריקה (קרי, לא בוליביה) האוטובוס נחלקים ל-3 רמות, האנלוגיות למחלקת הנוסעים במטוסים בהתאמה:semi-cama, cama, full-cama. המחלוקת נבדלות בשיפוע המקסימלי אליו המושב, או ה-cama (מיטה בספרדית) מגיעים. לקראת הנסיעה בת 20+ השעות לבואנוס איירס, התפנקנו ונסענו במחלקת ה-Full Cama. ראינו סרטים בדיבוב לספרדית על מסך אישי בקומה העליונה, אותה חלקנו עם עוד 8 אנשים, מתוכם 4 אוסטרליות שהרעישו כמו עשרים איש. הדרך הייתה יפהפייה, חוצה אזורים טרופיים צבועים בירוק זועק. זה הייתה יכולה להיות באמת חוויה מוצלחת, אם האוטובוס לא היה מתקלקל באמצע הלילה.

Vodpod videos no longer available.

6-7.1.2010 :Buenos Aires

במעורפל אני זוכר קולות משונים במהלך השינה. ישנו חזק במהלך אותו הלילה, כך שהרעשים של תיקון האוטובוס לא הטרידו אותנו יותר מדי. לעומת זאת, האיחור בין 4 השעות  בהגעה לבואנוס איירס,שנגרם כתוצאה מהתיקון ושרף לנו חצי יום מתוך השניים שתכננו להקדיש למקום בהחלט הורגש.

היינו די פחדניים בהתחלה. חששנו מכייסים והשגחנו בשבע עיניים על התיקים עד שהגענו להוסטל. היינו כל כך פחדנים שמאיה נכנסה לאפסון ובמקומה הוצאה ה-canon הקטנה. ולמה אני מציין את זה? כי כל התמונות שצילמנו בבואנוס איירס, בין אם במיקרוסנטר, בבית הקברות של ריקולטה (שהיה סגור בפעם הראושנה שהגענו אליו) או בפלרמו יצאו משעממות וגרועות טכנית. חטא חמור הוא לאחוז בתירוץ ולא להשתמש בו.


בערב יצאנו לאכול במסעדה. אחת מהנקודות הראשונות שגורמות להלם תרבות לישראלי ממוצע בדרום אמריקה הוא גודל הסטייקים. מיכל קיבלה מנת דג (וקיבלה) ואני הזמנתי מנת דוגמיות של נתחי בשר וקיבלתי פרה. מצד שני, זה מגיע לנו. אנחנו לא לומדים לקח. למחרת, אכלנו בערב במסעדה כשרה (אילוצים משפחתיים..) המנה הזוגית שהזמנו הספיקה לסיירת גולני אחרי מסע כומתה.

בבוקר למחרת נסענו לבוקה. שכונת נמל צבעונית שמשמשת כיעד הראשון במעלה בבואנוס איירס לתיירים וכייסים כאחד. שוב השארנו את מאיה בודדה בהוסטל, רק כדי לגלות להקות אמריקאים עם DSLR מסתובבים בבטחה בין עשרות שוטרים.

הפעם הגענו בזמן לבית הקברות של ריקולטה, מבוך עצום של מאוזוליאומים. המשכנו לפלרמו השכנה ולא יותר מדי התרשמנו. סדר התמונות שלפניכם (מסך מלא – מומלץ!): המיקרוסנטר של בואנוס איירס (מיום קודם), בוקה, בית הקברות של ריקולטה, פלרמו.

Vodpod videos no longer available.

סיכום בואנוס איירס: ביקרנו יום וחצי. זה מספיק למי שביקר באירופה ולא מגיע מטרק של שבועיים. בוקה מאוד נחמדה, פלרמו וריקולטה קצת דומות מדי לאירופה. תזמינו מנות קטנות וחשוב מכל – המדחנים באוטובוסים מקבלים רק מטבעות. תשמרו עליהם. אחרת תלכו את חצי פלרמו בניסיון לשכנע מוכרי קיוסקים לפרוט שטרות. מנסיון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s