90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

11.2-14.2 –El Bolson : Cerro Lindo, Cajon Del Azul

השכם בבוקר פרנקו, מנכ"ל הרפוחיו, הכין לנו לחם ביתי (Casear pan) על האח. מעולה.

לב הטיול בטרק הדו-יומי ב-Cerro Lindo הוא ביום השני, בו יוצאים לסיור מאורגן מהרפוחיו לפסגות ההרים מסביב בהדרכת פרנקו.

מלבדנו, בסיור המאורגן עוד ארגנטינאי מבואנוס איירס, שזה לו היום הרביעי ברפוחיו. יומיים הוא נהנה מהשלווה ויום נוסף היה תקוע בגשם (ונהנה מהשלווה).

מתחילים לטפס לאורך המפל המספק את המים לרפוחיו. מטפסים על סלעי ענק ולאקי לא מצליחה לעלות עליהם. היא מתחילה לייבב בתחתית המפל. קורע לב. ממשיכים.

בקצה המפל, פרות צואות. פסטורלי ומרגיע, לאור העובדה שאלו היו מי השתייה לרפוחיו.

ממשיכים לטפס ומגיעים לאזור צפוף לגונות, כשעל המדרונות שלג מנצנץ.

ממשיכים הלאה, ומגיעים לפסגת Cerro Lindo. מתחת למצוק, לגונה מעליה קונדורים מרחפים.

בהמשך מגיעים ללגונת שלושת הצבעים (בה נדרש דמיון מודרך על מנת לראות שלושה צבעים). הולכים על הפסגות ומגיעים ללגונה נוספת וממנה הלהיט – חוזרים.

ומדוע זה הלהיט? מכיוון שהדרך חזרה נעשית בהחלקה על שקית ניילון על השלג. מסתבר שהישראלים לא המציאו את עניין "ההחלקה על התחת". פרנקו נותן לנו הדרכה בסיסית כיצד להחליק ואנו מביטים בחוסר אמון במישור התלול שעלינו להחליק עליו.

מיכל מנסה ראשונה. וככה זה נראה בהתחלה:

כמובן שלא הפסקתי לצלם:

מיכל מנסה להחליק לאט, אבל המישור מנצח והיא נשכבת, מסתחררת, וטסה למטה. אני מחסיר פעימה, שמתווספת חזרה כשאני רואה ששם למטה הכל בסדר. אני מנסה, למוד נסיון, בזהירות יתרה, אך גם אני לא מצליח לבלום את עצמי, מסתחרר, טס למטה, ונעצר בתחתית, הפוך, כשראשי כלפי מטה. כואב.

שאר המדרונות פחות תלולים, ולקראת האחרונים אנחנו אפילו מצליחים להנות. וככה זה נראה אח"כ:

הבחור הארגנטינאי מהסיור תכנן לרדת איתנו, אבל הוא התעכב, כך שהחלטנו להתקדם. אנחנו יורדים למטה, בליווי כלב שחור.

למרות הדמיון, זוהי לא לאקי. כשחזרנו מהרפוחיו, לאקי נעלמה, שבורת לב. מטה ליווה אותנו אימן, כלבו של פרנקו, באופן כללי כלב שקט ורגוע, אלא אם ישנם ציפורים בסביבה.

בניגוד ללאקי, הוא עצל ומקפיד על עקרון הפעולה המינימלית. איחוד לבבות מרגש נרשם בקמפינג בו סיימנו וממנו התחלנו את המסלול כשאנו פוגשים בו את לאקי.

למי שתהה: זו תמונת HDR

היה יום מפרך, שכראוי הסתיים ב-Jauja. קנינו טרוצות (פורלים) טריים והכנו במטבח של בעלי ההוסטל. היה מעולה.

לתמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

עייפים, החלטנו לעשות למחרת טיול קל. Cajon Del Azul, "הקניון הכחול", בשמו המעוברת, הוא נקיק שיוצר נחל Azul בסלע. הליכה די מישורית, יפה, עם כמויות נכבדות של תלמידי תיכון משתזפים בשמש. הנחל עצמו אכן כחול, אבל גם ירוק וטורקיז לעיתים. הליכה קלה, עד ל- Refugio Cajon del Azul הפסטרולי הממוקם בתוך הקניון, מתחת לצוק, מספר דקות הליכה מהנחל.

ברפוחיו עצמו, בעלים נחמדים מאוד וריח כבד של שניצלים מטוגנים. אכלנו בחוץ את ארוחת הצהריים וחזרנו על עקבותינו.


יום שישי היום, ובערב – פיאסטה! מסורת נקוטה בידי בעל הבית להזמין את אורחיו ל-Parrilla, ה-"על אש" הארגנטינאי המשפחתי. תמורת 25 פזו אתה זוכה לכמויות אדירות של בשר ואוכל ובעיקר כולסטרול. אני מודיע שאצטרף בשמחה, ולמיכל אנחנו קונים טרוצ'ה ענקית מטעמי צמחונות/כשרות. בכניסה לסופרמרקט אנחנו רואים זוג נערים יוצאים עם חיה שלמה על שיפוד, כנראה כבשה. עשרות ק"ג של בשר לערב. הארגנטינאים מתכוננים.

בערב מתחילה החגיגה. בעל הבית, המשפחה המורחבת ומעט אורחים מסתובבים סביב גריל אימתני ועליו תכולת בית מטבחיים שלם. על השולחן רטבים, לחם (מעט) ויין (הרבה). כל מספר דקות מגיעה תוצרת בשר חדשה. אני אוכל כמויות אדירות של בשר, כולל דברים שלא הייתי אוכל אם הייתי יודע מה הם או אם היה מספיק אור כדי להעיף בהם מבט מעמיק. דוגמא בולטת: blood sausage, נקניקיות דם העשויות מדם מוקרש בשילוב עם שומן ובשר. והטעם? כמו צ'ולנט.

כשבקרביי עדר שלם וידי מגועלות בדם ובשומן אני הולך לישון. לתמונות היום מה-"קניון הכחול" (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בשעה 4:00 אני מתעורר עם בחילה עזה. אני משער שזו תחושת אכילת היתר ומנסה לישון, אבל מוצא את עצמי תוך 3 דקות מעל האסלה, מקיא את נשמתי. אני חוזר לישון, אבל כאבי הבטן מדירים את שנתי. עד הבוקר, אני מקיא עוד פעמיים ומשלשל.

אני, בזמנים יפים יותר (יום קודם)

כשפיט מתעוררת, היא מוצאת אותי במצב חצי מעולף. היום אנחנו אמורים לחזור לברילוצ'ה, כרטיסי האוטובוס מוזמנים, אבל אני לא מצליח להתרומם מהמיטה. אנחנו נאלצים להשאר באל בולסון, עד יעבור קיא.

מיכל יוצאת לקנות תה קמומיל ולנסות לבטל את כרטיסי האוטובוס. עם הזמן אני לאט לאט מתאושש. בשעה 16:00 אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה, באזור היריד, אבל אני מרגיש רע ואנחנו חוזרים על עקבותינו.

ביום למחרת, ההרגשה יותר טובה. אני עדיין שותה רק מים בטעם קמומיל ואוכל מאכלים קלים, אבל המיחושים כמעט חלפו. בצהרים חוזרים לברילוצ'ה. האוטובוס לא מצויד בשירותים, כך שכאשר אחת מהנוסעות הייתה זקוקה לעצירת שירותים, האוטובוס עצר ל-10 דקות. תופעה משונה.

כיוון שלא היה מקום בהוסטל ה"קבוע" שלנו (tango inn soho) ולא היינו מרוצים מההוסטל הקודם (marcopolo inn), השתכנו הפעם ב-tango inn downtown. הפעם, אבל, החלטנו לישון ב-dorms. רבים אמרו לנו שהשד לא נורא כל כך, ומכיון שלא מצאנו חדרים פנוים החלטנו לנסות את מזלנו. ובכן, השד נורא כל כך. איתנו ישנו עוד שני אנשים. האחת, ארגנטינאית צעירה, התקלחה 5 פעמים במהלך היום. בשעה 12 בלילה היא החליטה להפעיל את המייבש השיער. השני, בחור צרפתי מבוגר ומוזר, הגיע באמצע הלילה, עזב ב-5 והסתובב ערום למחצה. זה היה נסיון מעניין אך לא מומלץ. כמו טירונות.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s