90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

27.2 –Pucon: Terremotto!

מיכל: התעוררתי באמצע הלילה. הכלבים נבחו בהיסטריה. פתאום האדמה התחילה לרעוד קלות. הכלבים יללו בשאגות אימים. הרעידות התחילו להתחזק. הערתי את אלי.

אלי: 2:30 לפנות בוקר. מיכל מעירה אותי. אני לא בטוח שאני מתעורר לגמרי כי נראה לי שהחדר זז. אני מחכה עוד קצת ואני מבין שלא מדובר בשאריות חלום. מיכל צועקת עלי לקום ולהתלבש. ההוסטל רועד כאילו היה נמצא בכיס אוויר עצבני במיוחד. המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא כי הר הגעש מתפרץ.

אלי: אנחנו נמצאים בקומה השנייה של ההוסטל. אני קצת מהסס, כי אני לא בטוח שנוכל לרדת במדרגות ברעידות האלו. חושך מצרים, החשמל נפל מיד שהתחילו הרעידות, ואנו יורדים בזהירות במדרגות. למטה אנו פוגשים זוג גרמניות שדופקות בהיסטריה על דלת ההוסטל, שמנעולה החשמלי ננעל עם נפילת החשמל. אנחנו לכודים בתוך ההוסטל. הרעידות נמשכות כל הזמן. אמנם זה מחמם בלב לשמוע גרמנים במנוסה, אבל הפעם יכולתי להזדהות איתם.

מיכל: אנחנו דופקים בעוצמה על הדלת ומחפשים פטיש לשבור את החלון. אין פטיש. בינתיים בעל ההוסטל מנסה לפתוח את הדלת מבחוץ ללא הצלחה. במקום זאת, הוא פותח דלת צדדית ואנו רצים בחשיכה במסדרון לא מוכר. יוצאים החוצה ומייד מביטים לעבר הר הגעש.

ויהי בחצי הלילה

הרעידה הפסיקה אבל מההר נפלטות כמויות אדירות של עשן. מצד שני, אנחנו לא רואים לבה. מצד שלישי, אף אחד לא יודע באמת מה קורה. החשמל והתקשורת קרסו מיד עם התחלת הרעידות. אין רדיו, אין טלפון, אין תקשורת סלולרית, אין כלום. למעשה, אין גם מים, ומייד נגלה זאת.

זוג הגרמניות רועדות, ספק מהקור ספק מהטראומה לידינו. קר בחוץ, ואנחנו בקושי לבושים בפיג'מות. אני מחליף הלצות עם זוג ישראלים ששהו בחדרים החיצוניים, ספק אדיש ספק טרם הפנמתי את המצב.

בעלת הבית מצליחה ליצור קשר עם העולם החיצון בטלפון. הבשורות הטובות: הר הגעש לא מתפרץ. הבשורות הרעות – מדובר ברעידת אדמה חזקה שמרכזה 300 ק"מ צפונה, באזור Concepción. מכוניות שועטות מחוץ להוסטל, צופרים בהיסטריה.

למתעניינים: Pucon נמצאת לא רחוק מ-Temuco

תדרוך ראשון של בעלי ההוסטל: הסכנה הגדולה היא מה-aftershock. ברעידה האחרונה עיקר הנזק וההרוגים הגיע מה-aftershocks שהיו יום אחרי הרעידה הראשונה. היא ממליצה להמתין בחוץ. אפשר להכנס חזרה להוסטל בודדים, ע"פ סדר, כדי לאסוף קצת ציוד ולהתארגן לשהייה בגן בחוץ.

צונן בחוץ. אנחנו לבושים בפיג'מות. הגרמניות אפילו בפחות. אמא של בעלת ההוסטל מתייפחת – בנה גר ליד Concepción.

אני נכנס ראשון לבית. ראשית וחשוב מכל, לוקח את מאיה (המצלמה). אח"כ אוסף בגדים, טלפון, ארנק והולך לשירותים. אין מים. חוזר לחדר ומביא גם מים.

ה-aftershocks הראשונים מגיעים. כשערניים ודרוכים זה הרבה יותר מפחיד. ממתינים לנוספים. גם הם מגיעים. בינתיים מנסים לחייג לארץ, אך אין קליטה. היחידי בהוסטל שהצליח להתקשר בשלב זה הוא יהודי מלונדון שהוריו עדכנו אותו מבריטניה על עוצמת הרעידה. אצלנו – עדיין אין תקשורת, אין חשמל ואין יותר מדי מידע. נפלאות הכפר הגלובלי.

למזלנו, הרעידה התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות (שעון ישראל), לאחר שהתפילה כבר התקיימה בבית הכנסת. הרשת התקשורתית הדתית משובתת לעת עתה, ועל כן היינו בטוחים (לפחות אני) כי הידיעה לא תגיעה להורים לפחות עד שעות אחה"צ המאוחרות לפי שעון ישראל. יש זמן.

בעלי ההוסטל מציעים לנו חדרים חלופיים בקומת הגן. אנחנו מקבלים את הצעתם. בינתיים, ניצנים ראשונים של קליטה סלולרית. אנחנו מתקשרים לדודי ת' ומבקשים שיעביר מסר להורים שהכל תקין. ת' משאיר הודעה להורי במשיבון והם מבשרים אישית להורים של מיכל.

מנסים ללכת לישון. אני נרדם בקלות, מיכל לא עוצמת עין כל הלילה ההוא.


הבוקר שאחרי. שבת בבוקר, יום יפה. יש שקט ושלווה לא מוסברים. הרעידות נמשכות כל הזמן. חלקם חזקות, חלקם חלשות. בסופר ליד ההוסטל יש תור ארוך, אבל מסודר ורגוע, אין לחץ ואין דחיפות. עדיין אין חשמל והקופות הרושמות לא מתפקדות. עובדי הסופרמרקט מקבלים הזמנות על מפתן הכניסה ומוציאים החוצה מעבר לדלת את הסחורה. אין בהלת קניות, רוב האנשים בעיקר מתגברים את מאגרי המים והלחם.

תור ארוך של מכוניות מחוץ לתחנת הדלק. וגם כאן, שקט ושלווה.

תמונת המצב לא ברורה: יתכן והחשמל יחזור בשעה 17:00. האוטובוסים לכל היעדים מושבתים בשל הפגיעה בתשתיות הדרכים מצפון ומדרום. הר הגעש סגור למטיילים עד הודעה חדשה. מפלס המים בנהר בו רצינו לעשות רפטינג עלה בחצי מטר בין לילה וגם שם אין פעילות. לגבי מסלול הטיול באופניים אין מידע. נזקים, הרוגים, פצועים – אין מידע. מצב האספקה בימים הקרובים – אין מידע.

אחרי שניסינו ללקט רסיסי אינפורמציה מבעלי ההוסטל ומהעיריה פנינו לבית חב"ד. בבית חב"ד התארחו קבוצה של שוחטים מהארץ שהיו זקוקים להשלמה למניין. אכלנו ארוחת בוצר (כולל צ'ולנט בשרי!) ודיווחנו על מעט פיסות המידע שליקטנו. הבטחנו לחזור למנחה.

חזרנו למרכז העיירה שם פגשנו ישראלים נוספים וחלקנו עימם את המידע. דיברנו עם כ-30-40 ישראלים ואנו היינו הישראלים היחידים שהצלחנו ליצור קשר עם הארץ. להערכתנו, הרשת הסלולרית המקומית ניתקה את כל כרטיסי ה-SIM הזרים. בכרטיס SIM המקומי הצלחנו לקבל אות מדי פעם בפעם, אך ב-SIM הישראלי – אפס קליטה.

פוקון, בימים יפים יותר

בשעה 16:00 חזר החשמל. הצלחנו לחייג דרך פרינג לארץ ודיברנו עם המשפחות. בארץ דווח על כ-20 ישראלים נעדרים. נו באמת. אנחנו דיברנו עם יותר ישראלים "נעדרים" – ורק בפוקון עצמה. כשחזר החשמל התברר סופית כי אין היום אוטובוסים יוצאים. יתכן ויהיו מחר. הכרטיסים שבידינו לא שווים כלום ואנו נגשים לחברת האוטובוס, Linea Azul לקבל החזר. הם מתחמקים. כן, אפשר לקבל החזר, אבל רק ביום שני – אין כסף בקופה. אנחנו מתעצבנים וצורחים עליהם. אחד מהעובדים פשוט קם ונוסע משם באופנים. חוזרים להוסטל ומבקשים מהבעלים לדבר עם ההנהלה בסנטיאגו. ההנהלה מאשרת את ההחזר – אבל העובדים בסניף המקומי מסרבים להחזיר את הכסף.

מעוצבנים, חזרנו למנחה והפעם גייסנו גם את זוג הישראלים מההוסטל להשלים מניין. ואחרי מנחה, ערבית. ואחרי ערבית, קריאת מגילה. פורים היום. באוירה מעט משונה. הרבה ישראלים מגיעים, בין היתר כי אין שום דבר נוסף שאפשר לעשות בפוקון: המסעדות סגורות כי המקררים לא עבדו, אנשים חוששים להתכנס במקומות סגורים וממילא מצב הרוח משונה משהו.

יום סוריאליסטי, שבאופן הולם הסתיים באוזן המן.

ההר המעשן בשקיעה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s