90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

5.3-7.3 – San Juan ו-Tucuman

חם, לוהט, מחניק. אני נוסע בבוקר לתחנת האוטובוס לברר לגבי הסיורים בפארקים Ischigualasto ו-Talampaya. אשה חביבה דוברת אנגלית בסוכנות הנסיעות בתחנה מסייעת לי. מתברר כי מדובר בתענוג יקר, גם בכסף (700 פזו+ לראש) וגם בזמן (שלושה ימים לפחות). אני מסתכל בתמונות והן נראות לי דומות למדי לפארקים באזור יוטה. ההתלהבות שלי שוכחת וכיוון שההתלהבות של מיכל מעולם לא הייתה קיימת אנחנו מוותרים ומתכננים לנסוע ישירות לסלטה.

מסן חואן לטוקומן. בצהוב: סלטה

האוטובוס הישיר לסלטה עולה הון תועפות. הרבה יותר זול לנסוע ל-Tucuman ומשם להמשיך לסלטה (4 שעות). למודי נסיון ממנדוזה, אנחנו קונים כרטיס ל-Semi cama.

צהריים, ואת שארית היום אנחנו מחליטים לבלות במקום צונן. מזרחית לסן חואן יש אגם מלאכותי באמצע המדבר. האגם נוצר כתוצאה מסכר (Ullam dam) של תחנת כוח הידרואלקטרית.

יורדים בצומת דרכים וצועדים בשמש הלוהטת בלב המדבר. עוברים קיוסק נטוש ומטפסים על הגדר. באופק האגם ואנו מנסים ללכת בקו ישר לכיוונו אבל טובעים בבוצה. מבצעים עיקוף ומגיעים לאגם. המים קרים והאדמה בוץ טובעני. משכשכים רגליים אך לא יותר מכך.


אחה"צ חוזרים בחזרה באוטובוס, לא לפני שמנסים לתפוס טרמפים באמצע המדבר. משאיות שואטות על פנינו בכביש הישר ומעלות אבק שמתערבל באוויר. תחושה של סצנה מסרט מסע אמריקאי. כשחוזרים לעיר, אנחנו מסתובבים קצת ועושים קניות. העיר נראית כמו קרית ביאליק ביום חמסין – בניינים נמוכים, הרחובות רחבים, האנשים צרובי שמש. קומת הקרקע היא לרוב קומת מסחר.

נוסעים לתחנת האוטובוס ועולים על האוטובוס ל-Tucuman. האוטובוס מטונף ומפוצץ בתושבים מקומיים. הם, בניגוד למה שהכרנו בארגנטינה, נראים אינדיאנים. המושבים שלנו הם באמצע קבוצת פועלים צעירים בגילאי ה-20-30. כל הלילה הם מדברים, שומעים מוזיקה מעצבנת במיוחד ברמקול של הסלולרים שלהם, מפזרים לכלוך בכל האוטובוס. מיכל נעקצת בעין. נסיעה איומה.

למחרת בבוקר הגענו ל-Tucuman. ואם כבר הגענו ל-Tucuman, חשבנו שננצל את ההזדמנות לביקור ב-Tafi del Valley ו-Valley Calchaquí, נשכור רכב ליומיים ונצא לטיול דרך.

הגענו בשבת ב-8:00 בבוקר וניסינו לברר לגבי חברות השכרת רכב. חברה אנונימית אך הזולה ביותר מוקמה במלון במרכז העיר ונסענו לשם. טוקומן, עיר בת 750,000 איש לא ידועה כאטרקציה תיירותית וחבל שכך. העיר הגדולה בצפון ארגנטינה נמצאת בתהליכי שקיעה אחרי שתעשיות הסוכר והטבק המסורתיות בה התפוררו. בטוקומן נמצאת אחת הכיכרות המרכזיות היפות בדרום אמריקה ובה הקתרדלה הייחודית ביותר שנתקלנו בה, הבנויה בסגנון מורי.


כשהגענו למלון התבררו לנו כמה דברים. ראשית, החברה האנונימית ידועה גם בשם הפחות אנונימי Avis. שנית, נציג המכירות עוד לא הגיע למקום. אחרי שעת המתנה התבררה עובדה נוספת. אני עייף מדי מכדי לנהוג היום. אנחנו מסכמים שנשכיר את הרכב (אופל קורסה 1.4) החל ממחר בצהרים. ואז מגלים עובדה נוספת: למלון בו נמצאת הסוכנות יש הסדר הטבות מיוחד לשוכרים רכב. כך יצא שהתמקמנו בעלות של 100 פזו במלון 3 כוכבים במיקום מעולה, צמוד לכיכר המרכזית. מיד הלכנו לישון.



העקיצה של מיכל בעין התחילה להתנפח.

כשהתעוררנו, יצאנו לסיבוב בעיר. אכלנו פיצה והמבורגר בבית קפה / מאפיה בכיכר המרכזית המרשימה. פנינו ל-Parque de Julio, שגם עליו ה-Footprint משתפך ללא סיבה. תוך כדי הביקור בפארק, התמלאתי הערכה רבה לטוקומנים. בחום של 32 מעלות ו-3000 אחוזי לחות הם שיחקו כדורגל. מצד שני, הם שיחקו די רע.



חזרנו חזרה תוך כדי טעיה מכוונת ברחובות המסחריים הצדדים מסביב לכיכר. לפתע היה לנו דז'ה-וו. הרגשנו שאנחנו חזרה בחיפה, בהדר. בניה נמוכה, קומת מסחר שפולשת לרחוב ובלגן אדיר. לזכות הטוקומונים יאמר שבשל החום הכבד ששורר תמידית בעיר, בכל חנות, גם אם מדובר בחנות ג'ינסים, נמצאת מכונה לממכר גלידה אמריקאית. תענוג.

חזרנו למלון להתרענן ונציג ההשכרה חיפש אותנו. הסתבר כי מחר (יום א') הם לא עובדים בבוקר ולכן נתן לנו את המפתחות כבר עכשיו. הרווחנו חצי יום.


יצאנו לכיכר המרכזית לאכול גלידה. בהתחלה נעמדנו בתור בגלידריה עממית. שבת בערב והכיכר הומה אנשים, בעיקר נוער. נראה שכל מי שלא מצא מקום בכיכר נכנס לגלידריה שהייתה עמוסה עד אפס מקום. הגלידריה הייתה זולה במיוחד (רבע קילו ב-5 שקלים, שליש מהמחיר הברילוצ'י הקנוני). לא הסתפקנו בכך בחום הכבד ופנינו לגלידרייה אחרת, ספק איכותית יותר אך ללא ספק יקרה יותר (רבע קילו במחיר הברילוצ'י הקנוני) להשלמת חוסרים.

העקיצה של מיכל בעין ממשיכה להתנפח.

ובלילה

בבוקר העקיצה של מיכל הגיע לממדים מבהילים. אני ירדתי לאינטרנט לבדוק מהו נוהל הפעלת הביטוח הרפואי ופניתי לפקיד הקבלה להזמין רופא. רופא צעיר וחובש הגיעו תוך מספר דקות באמבולנס. העיניים של הרופא היו אדומות ועייפות. נראה היה שלא ישן 4 ימים ברציפות או עישן מנת גראס אקסטרה לארג'. הוא בדק את מיכל ופסק שהתרופה המתאימה ביותר לעקיצה בעין היא… זריקה בישבן.

היינו קצת המומים. לאחרי דיון קצר, החלטנו לתת אמון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. הוא רשם למיכל משחה נוספת וסר על עקבותיו. כל הסיפור עלה אפס שקלים (או פזו). הסתבר כי למלון יש הסדר בו ניתן להזמין רופא ללא תשלום. ירדנו ואכלנו ארוחת בוקר מעולה. המלון הטוב ביותר שהיינו בו בטיול.


תמונות מסן חואן וטוקומן, ללא סדר מיוחד (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

5 תגובות

  1. אהבתי מאוד את הבלוג
    מפורט מספיק, ועוזר מאוד בתכנון הטיול
    אני מתכנן לצאת בנובמבר לטיול הגדול, והבלוג שלכם מאוד עוזר באילו נקודות כדאי להתמקד ובאילו לא, ונותן רעיונות למקומות לביקור.

    שמתי לב שאתם עדיין מעדכנים אותו.
    אשמח אם תמשיכו, אני מאוד נהנה לקרוא !

    תודה לכם 🙂

    יוני 21, 2011 בשעה 12:43

    • תודה!
      כן, הבלוג עדיין מתעדכן. קצב העדכון הזוחל הוא בערך אחת לשבוע. אם אתה מעוניין, יש אפשרות להרשם לקבלת התראה אוטומטית ברגע שהאתר יתעדכן.

      יוני 21, 2011 בשעה 15:12

  2. taninanak

    הבלוג נהדר!
    אבל משום מה הפוסט האחרון שאני מצליח לראות זה
    5.3-7.3 – San Juan ו-Tucuman
    איך מוצאים את הפוסטים הבאים בתור?
    תודה!

    יוני 21, 2011 בשעה 15:38

    • הפוסטים הבאים עוד לא עלו לאוויר…
      הם יעלו בקרוב – כתלות בלחץ המבחנים של היועץ האמנותי לבלוג (אחי).

      יוני 21, 2011 בשעה 15:40

  3. taninanak

    מצפה בקוצר רוח!
    הכתיבה והתמונות בהחלט מדהימות.

    יוני 21, 2011 בשעה 15:59

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s