90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

14.3-15.3 :Potosi

עם שאריות קלקול כיבה התמקדנו בתה בארוחת הבוקר. התארגנו ופנינו לתחנת האוטובוס. בתחנת האוטובוס, המולה ורעש. מוכרות הכרטיסים זועקות במקהלה קקופונית "אויני-אויני-אוייייייוני!", "פוטוסי, פוטוסי, פווווטוסי". שוק רוכלים. מוכרת כמעט והצליחה להדביק מחיר כפול מהמחיר לבולביאני, אלא שתיקנה את עצמה והסגירה את פערי המחיר. ככלל, יש שני דרכים לקבל מחיר הגון בבוליביה: או להמתין עד שבוליבאני יגיע ואז לראות כמה הוא משלם, או לקבוע את המחיר בעצמך לפי ראות עיניך – ממילא זה יהיה גבוה לאין ערוך מציפיית המוכר. אחרי שמחיר הכרטיס הראשוני היה 50 בוליביאן לאדם והדרדר עד 20 בוליבאן לאדם (10 שקלים לנסיעה של 7 שעות) בחרנו בחברה שהאוטובוס שלה נראה היה כסביר ביותר, כלומר עדיין קטסטרופה, ויצאנו לדרך.

אמצעי תחבורה לגיטימי בבוליביה

אלא שלא יצאנו לדרך. מעבר לאיחור של שעה בהגעת האוטובוס שכבר לא הפתיע אותנו, האוטובוס התעכב עוד כחצי שעה בתחנה. בינתיים הספקנו להתיידד עם פינית שבחרה מסיבות עלומות להתנדב בבוליביה וניצלנו את הזמן לעיין בספר ה-Lonely planet שברשותה.

היא לא פינית

למרות הנסיעה הארוכה, האוטובוס לא מצויד בשירותים. העצירה הראשונה מתבצעת באמצע שום מקום. הגברים פונים שני מטרים הצידה ומטילים את מימיהם, הצ'ולות מרימות את החצאית ומתיישבות. גרוטסקי. העצירה הבאה היא בכפר. מסביב שוק, שנראה שקיים רק בשביל להרוויח עוד כמה ג'ובות על התיירים היורדים מהאוטובוס. השירותים עצמם הם אסלה ללא ניאגרה, כאשר את המים מביאים ידנית בדלי ושופכים מעל האסלה. את הריח אין לתאר.

גם הם לא פינים

הנוף משתנה ככל שמתקרבים לפוטוסי. נותרו עוד שעתיים לנסיעה, והנוף גבעתי, צהוב-ירוק. צמחיה נמוכה מכסה את האדמה, מזכירה את השעות האחרונות בסוף ארגנטינה. הרמה הולכת וגבהה, הגבעות הופכות ליותר הרריות, עד שאנו מגיעים לפוטוסי. הדבר הראשון שמבחינים בו הוא Cerro Rico, "ההר העשיר", הסיבה לקיומה של פוטוסי.


כאחד ממרכזי האימפריה הספרדית, פוטוסי מנתה בשיא פארה יותר תושבים מלונדון או מדריד. הסיבה – מחצבי הכסף בהר, מקור העושר של האימפריה הספרדית בדרום אמריקה. ההר, שהיום היה ראוי לקרוא לו "ההר ההפוך", כיוון שכמעט כל כברו נשפך החוצה, מעוטר בניקודים של תשפוכת עפר בצבעים שונים ועומד מרשים. הוא בולט גבוה מעל העיר, שבגובה 4100 מטר היא העיר הגבוהה בעולם (!).


הבתים בנוים מלבנים אדומות, שינוי לעומת בתי החמר הפזורים בדלילות לאורך הדרך. עוד שינוי מרענן – אספלט!. העיר בנויה על צלע ההר ומאוד משופעת. האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית החדישה, שנראית מהוגנת ביותר, ואנו חולקים מונית עם הפינית למרכז העיר, לנסות למצוא הוסטל.

השתכנו בהוסטל שמוקם בבית קולניאלי עתיק, עתיר חדרים. החדר בסיסי, המקלחות משותפות, אבל זה היה מספיק בהחלט לשעת לילה. חלקנו ארוחת ערב עם הפינית ותכננו תוכניות למחר.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.

למרות היותה אתר UNESCO, העיר עצמה אינה הסיבה מדוע אנשים באים לפוטוסי. המכרות בלב Cerro Rico הם-הם הסיבה העיקרית לביקורם של רוב האנשים. למרות שעיקר המחצבים הוצאו מלב ההר, עדיין קיימת קהילה פעילה של כורים המנסים לחלץ את המעט שנשאר – ברזל, פח, בדיל וכדומה. סיורים מודרכים במכרות כוללים ביקור בשוק הכורים, שם ניתן לקנות דינמיט ומרעין בישין אחרים, כניסה למכרות הקולניאלים וירידה עד למכרות המודרניים. הביקור אמור להיות קשה מאוד – גם נפשית, בשל מצב הכורים, בחלקם ילדים, גם פיזית, בשל הגובה הרב והאבק, וגם פסיכולוגית, בשל הקלסטרופוביה. זו הסיבה שמראש ביקור במכרות לא נכלל בתוכניות הטיול בפוטוסי.


למחרת בבוקר נעלנו את חפצינו בלוקרים של ההוסטל שלא היו עמידים אף ברוח קלה ופנינו למרכז העיר. מעט מידע קיבלנו בלשכת התיירות (למעשה, משטרת התיירות, שהפקידה בה לא ידעה מילה באנגלית).

הסתובבנו קצת בעיר. נכנסנו למרכז תיירות שהכיל מגדל תצפית. ניסינו לטפס בו אך המעבר היה צר מדי, חשוך ונמוך. התעצבנו ודרשנו את הכסף חזרה. במפתיע, קיבלנו אותו. נכנסנו לקתדרלה, שהייתה בשיפוצים – אך למרות זאת גבו דמי כניסה. המדריך (שידע אנגלית! אבל משובשת) סיפר אוסף עובדות חסרות חשיבות וחסרות יחוד וההתלהבות שלו מכל עובדה איזוטרית גדלה אקספוננציאלית בזמן. ברקע לדיבורו, אחת מהחוויות הסוריאליסטיות בטיול.


בלב קתדרלה קתולית, במרכז פוטוסי, מרכז העושר של האימפריה הקולניאלית הספרדית, עמוק בתוך בוליביה אויבת האמריקנה, מתוך מערכת סטריאו שמוקמה על המזבח, שמעו פועלי השיפוץ את Nevermind של נירוונה, קלאסיקה של גראנג'.

טיפסנו לקצה המגדל של הקתדרלה בגובה 4200 מטר. אחרי העלייה במדרגות ראינו כוכבים, ולא בגלל שהתקרבנו אליהם בעוד 20 מטר. נשמנו קצת והתחלנו להנפיק פנורמות של העיר. מראה יפה, במיוחד במזג האוויר המעונן חלקית שהצל על Cerro Rico. המשכנו להסתובב בעיר. רצינו לבקר ב-Mint, המטבעה המלכותית, אך לרוע מזלנו ה-Mint סגור ביום ב'. בצעד אמיץ וחריג, אכלנו צהרים במסעדה מקומית.

ה-Mint. כמו שאתם רואים, סגור.

טיילנו קצת ברחובות, ביקרנו בכנסיות והרגשנו את העבר הספרדי המפואר מכוסה בכתמי הבוליביאניות הדוחה בהווה. במנזר שהביקור בו הומלץ ניתן היה לבקר רק בסיור מודרך שערך שעה. כמובן שוויתרנו. בילינו קצת באינטרנט קפה ונכשלנו בצריבת תמונות. לקראת הערב, סקרנו הוסטלים ולא מצאנו שום דבר שמתקרב לראוי. תחושת הבוליבאניות העלתה קבס והחלטנו לשדרג את עצמו וללון במלון. מעט יקר (100 שקל) אבל התחושה של מיטה מסודרת, מקלחת חמה פרטית וטלוויזיה אמריקאית גרמה לנו להרגיש קצת בבית.

יצאנו לשוק, קנינו מעט פירות, אחרי התמקחות טורדנית כמובן, מעט לחם עבש, חטיפים וחמאת בוטנים. הצטיידנו במים – זה המקום להזכיר, בבוליביה אין לשתות ורצוי אף שלא להביט במי ברז. למעשה, המים המבוקבקים אינם אפילו מים מינרלים – הם מים מטוהרים (purificada).

בישלנו אורז במטבח המלון והלכנו לישון, לא לפני שביקשנו מפקיד הקבלה להקדים, או לפחות לדאוג שארוחת הבוקר תתחיל בזמן.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s