90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

16.3 – מ- Potosi ל-Uyuni והשבר הגדול

הפצרנו, ביקשנו והתחננו אך בקשות לחוד ומציאות לחוד. קמנו מוקדם בבוקר. האוטובוס לטופיזה, משם החלטנו לצאת לסלאר, אמור לצאת ב-8 בבוקר, ארוחת הבוקר אמורה להתחיל ב-7:30 ואנו מתייצבים ב- 7:20 בלובי המלון. עובדת המלון שאמורה להכין את ארוחת הבוקר עוד לא הגיעה. היא נזכרת להגיע רק ב-7:35. אנו צועקים על פקיד הקבלה שהבטיח לנו אמש כי ארוחת בוקר תוגש בזמן אם לא תוקדם. בריטי חביב שיושב איתנו בארוחת הבוקר מושך בכתפיו ואומר "בוליבאנים".

אנחנו חוטפים משהו זריז ולוקחים מונית לתחנת האוטובוס. אנחנו מגיעים ב-7:55 לתחנה ומקללים שוב את פקיד הקבלה. אמש הוא התקשר לתחנת האוטובוס ובדק ואמר לנו כי האוטובוס לטופיזה יוצא ב-8. הוא יוצא ב-7. מתוסכלים, סוחבים תיקים כבדים על הגב, בתוך החלל הענק של התחנה המרכזית החדישה של פוטוסי, כשברקע המוכרות שעוד לא התאקלמו להתנהגות נאותה בתחנה חדישה צועקות "סוכרה, סוכרררה!", " טופיזה, טופיזה, טופיייייייזזזזהה", קרסנו. הרגע הזה היה נקודת המפנה.

התקשרנו לר', אבא של מיכל, וביקשנו שיזמין לנו כרטיסי טיסה לארץ.

טופיזה, פוטוסי ואויני. עוד מימין, מורדות האנדים וג'ונגלים. עוד משמאל, צ'ילה ומדבר אטקמה.

בינתיים, החלטנו לשנות את התוכניות. ראשית, כיוון שרצינו למעט בימי בוליביה ושנית, היות ולא נותרו לנו עוד ימים רבים, לא להתעכב עוד ולצאת לסלאר מ-uyuni. בדיעבד, גם ללא חמיקת האוטובוס לטופיזה, זו הייתה כנראה החלטה נכונה.

שוטר אדיב (שידע אנגלית! כמה מרגש) הסביר לנו שהאוטובוסים לאויני יוצאים מתחנה אחרת, באזור תחנת הרכבת הישנה. לקחנו מונית ונחתנו באמצע שוק לממכר בננות.

בינתיים, אנו דנים בכרטיסי הטיסה. לילה קודם עוד דנו באפשרות להקדים את הטיסה ולחזור לפני פסח, שבעיני נראתה לא ריאלית. כעת מתבררים הפרטים. באופן לא מפתיע, אנחנו נדרשים לשלם תוספת לכרטיסי הטיסה. סוכנת הנסיעות האימפוטנטית שלנו באיסתא (לא לקנות כרטיסים באיסתא! במיוחד לא באיסתא חורב!) מציעה לנו, אחרי עיכוב רב, אפשרות לחזור בעוד שבוע ויום. לי זה מרגיש קצת קצר מדי. בכל זאת, רצינו (רציתי?) להספיק גם את הפמפס והג'ונגלים בבוליביה. גם החוויה של פסח בבית חב"ד אמורה להיות מעניינת. ר' מציע לבדוק האם יש טיסה ביום חמישי, מיד אחרי פסח. במפתיע, יש טיסה, והיא אפילו נוחה.

אי שם בדרך לאויני

אנחנו מזמינים כרטיסים. מרגע זה, יש תאריך יעד והכל יגזר לפיו. אנחנו נסיים את תלת-ירח הדבש בדרום אמריקה ביום ה' לפנות בוקר, 1.4.2010, ב' חול המועד פסח.

אבל בינתיים, אנחנו עדיין באמצע בוליביה. בלב ספק תחנת אוטובוסים/מוניות ספק שוק בננות. מספר חברות נוסעות לאויני, עם פיזור די צר בשעות, variance בינוני במחיר הכרטיס (קרי, ביכולת ההתמקחות של מוכרות הכרטיסים) ופיזור רחב באיכויות האוטובוסים. למרות הפיזור הרחב, אין אף אוטובוס שמזכיר את האוטובוסים שראינו בתחנה החדישה שהזכירו מעט את האוטובוסים הצי'ליאנים מעידן אחר. כשאנחנו מבינים שאף אוטובוס לא יצא בשעה הנקובה, אנחנו ממתינים לראות את האוטובוס הראשון שמגיע ויוצא. למודי נסיון, אנחנו דורשים גם סף איכות מינימלי של האוטובוס. ואז מגיע הפלא – אנחנו רואים אוטובוס חדש, שנשטף ממש מול עינינו. אנחנו מתאפקים וממתינים ליד החברה עד שמקומי יקנה כרטיסים ונגלה מה המחיר הבוליביאני האמיתי.

למרות שהאוטובוס אמור לצאת רק בעוד שעה (ולמעשה, יצא רק כעבור שעתיים), אנו קונים כרטיסים וממתינים. אנחנו לא ממהרים – אויני היא אחת מהעיירות הידועות לשמצה בבוליביה, וכל השוהה בה מעט הרי זה משובח. בכל מקרה נגיע בזמן כדי להזמין סיור לסלאר למחר.

בוליבאנים נוספים מגיעים לחברת האוטובוסים. צפוף ומלוכלך, ובשילוב עם המטען העודף שכל בוליבאני לוקח לנסיעה (פק"ל סטנדרטי לנסיעה כולל צמיגים, שקי תבואה, מיכלי פלסטיק של 60 ליטר ועוד) הדוחק עולה. אבל אנחנו מתחילים לרחף מעל כל זה. יש לנו כרטיסי טיסה.

על הנסיעה עצמה אין מה להכביר במילים. שוב חוצים את הרמה הגבוהה והמנוקדת בירוק של פוטוסי רבתי. שוב בתי חימר ולבנים ספק נטושים לאורך הדרך. תשתיות חקלאיות של האינקה על שולי ההרים. בדרך, אפילו יורד טפטוף קל. כשמתקרבים לאזור אויני, אחרי 6 או יותר שעות, הנוף נהיה צחיח יותר ותבניות הנוף ומשקעי הסלע הופכים למרשימים יותר. החל מנקודה מסוימת בדרך מנצנץ, זוהר בלבן, מדבר הסלאר.


אויני, עיירה שכוחת אל הייתה הולכת בצדק רב אל ספרי ההיסטוריה עם שקיעתה כצומת רכבות, אלמלא התגלתה כאתר היציאה הקרוב ביותר למדבר ה-Salar de Uyuni, הסיבה בהא הידיעה לביקור בבוליביה ואחת משלוש היעדים שאסור להחמיץ בדרום אמריקה בכלל: מפלי האיגאסו, הסלאר דה אויני והמאצ'ו פיצו. מתוך רשימה זו החמצנו אחד. הדיון על מועד ב' נמצא בעיצומו.

באויני, עיירה בת 10,000 איש שכל שנה מבקרים בה 60,000 איש (והמספר רק גדל), אין מים זורמים. היא נמצאת באחד מהמקומות הצחיחים בעולם, והמים נאגרים בדודים בשעות המעטות בהם זרם המים פעיל.

כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, בולביאני חביב מנסה לשכנע אותנו לנסוע איתו למחרת לסלאר. הוא מציע להסיע אותנו להוסטל שהוא ממליץ עליו. אנחנו קצת סקפטיים, ומבהירים לו שאנחנו רוצים לנסות קודם מספר הוסטלים אחרים שהומלצו בספר. הוא מסיע אותנו אליהם, ובדרך מנסה לשווק באנגלית מדוע כדאי לנסוע איתו לסלאר. הוא מאוד חביב, אבל אנחנו מהססים. אחרי שבהוסטלים המומלצים בספר אין מים זורמים, הוא מביא אותנו להוסטל בו יש (מעט) מים זורמים. הוא מנסה לשכנע את בעל ההוסטל לתת לנו הנחה מהמחיר (100 בוליביאן, 50 שקל) אבל הוא עיקש ביודעו את יתרונות המים הזורמים, גם אם הם מוגבלים. למעשה, המים הזורמים כה מוגבלים שלמקלחת נקבע סף מקסימלי של 5 דקות, וכאשר זוג ישראלים חרג מהזמן פקיד הקבלה דפק על דלתם בחמת זעם.

כשמתקרבים לסלאר הנוף מתחיל להיות מופרע

הנהג הבוליאני לוחץ עלינו לבוא איתו למשרד ולסגור עכשיו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להסתובב ואולי נבוא יותר מאוחר. עמוק בפנים אנחנו יודעים שכנראה לא נלך אליו. למטה, ליד פקיד הקבלה, יש אינטרנט. שם מצוט'טים זוג הישראלים שהיינו איתנו בטופיזה וסיימו ממש ברגעים אלו את הטיול בסלאר.

אנחנו משוחחים איתם ומקבלים המלצות. עם איזו סוכנות כדאי לעשות (בסוכנות שטיילו דרכה), עם איזה נהג (פרננדו!) ומאילו נהגים להתרחק (אלו ששותים), מה להקפיד (בטיחות, אוכל, מים) והאם יש מה לראות ביום השלישי או שאפשר לוותר ולסיים בסן פדרו בצ'ילה (אין מה לראות, אפשר בהחלט לסיים בצ'ילה).

אחרי סיבוב קצר בסוכניות השונות אנו סוגרים עם הסוכנות שהמליצו עליה שני הישראלים ודורשים (ומקבלים) את פרננדו כנהג ואת המחיר לישראלים (550 בוליביאן לאדם). בבטן משתוררת תחושה קלה של אי-נעימות מהבוליבאני החביב, שאפילו לא ביקרנו בסוכנות שלו, שתתעצם ותהפוך לתחושת אשמה כאשר הוא יגיע בערב ויבדוק מדוע לא הגענו אליו למשרד. גם היום אנחנו מרגישים די רע בנקודה זו.

שדות קינואה בדרך בין פוטוסי לאויני

נכון לרגע החתימה, אין עדיין ג'יפ מלא. במידה והג'יפ לא יהיה מלא, נצא לטיול עם נהג אישי וג'יפ מרווח. יתרון גדול. מצד שני, כרגע רשומים 4 אנשים (מתוך 6 מקומות) ובסבירות גבוהה יגיעו עוד אנשים, כך שאולי עדיף לתרום למאמץ ולנסות להשלים את המכסה עם אנשים "שלנו". לפנינו דילמה בתורת המשחקים.

אנחנו מתיישבים בפיצריה שהומלצה ע"י הפקידה בסוכנות הטיולים ("no salmonella included" היא הבטיחה) ומזמינים פיצה סבירה בהחלט וספרייט. המלצר בן ה-13 מתרשם עמוקות מהסלולרי שלי. כשאנחנו יוצאים מהפיצריה, אנחנו ניגשים לבדוק מה סטטוס הג'יפ. מחוץ לסוכנות עומדים שני ישראלים ומתלבטים האם להרשם בסוכנות זו. מיכל מספרת להם דברים חיוביים ששמענו ואני מנסה להסות אותה על מנת שלא ירשמו. למרות זאת, הם מחליטים להרשם ולהצטרף אליו. הג'יפ שלנו התמלא. רק בהמשך עוד נגלה איזו טעות חמורה זו הייתה. אוי, כמה צדקתי.

חורבות אינקה בשולי הדרך

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s