90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

24.3 –Rurrenabaque : Pampas (יום I)

מדובר בתרגיל שהייתי מרוצה ממנו במיוחד. רוב התיירים בבואם לבקר בפמפס נוסעים לרורהנבקה, חלקם באוטובוס – במשך 20 שעות, באוטובוס הקרוי האוטובוס לגיהנום וחלקם בטיסה במשך 50 דקות. הם שוהים בה יום, מזמינים סיור מאורגן באותו ולמחרת יוצאים לפמפס. בפועל, מפסידים יום בשהייה ברורה. זמננו דוחק, בעוד שבוע הטיסה חזרה, ואנו תמרנו כך שג'יפ של סוכנות הטיולים אסף אותנו מיד עם הנחיתה בשדה התעופה של רורהנבקה ומיד יצאנו לפמפס. שלמנו על התענוג 580 בוליביאן במקום 550 בוליבאן, המחיר לישראלים עבור טיול של 3 ימים בפמפס.

"שדה התעופה של רורה-נבקה" הוא ביטוי יומרני מדי. מדובר במשטח לא סלול, מכוסה דשא, כשבין המטוסים מסתובבים פרות. כשיורד גשם הוא נסגר מחשש להחלקת המטוסים. אולם הנוסעים מורכב מחלל של 3 מטר על 3 מטר ובו שני ספסלים. אבל למרות הכל, זוהי עדיין הדרך העדיפה להגיע לרורה-נבקה, בהתחשב בעובדה שזמן הנסיעה באוטובוס הוא 20 שעות, כשהנסיעה היא בדרך המוות, ללא החלפת נהג ואת הצרכים בנסיעה עושים מהחלון (סיפור אמיתי).

שבע הפרות הרזות, גרסת בוליביה

אנחנו הגענו בטיסת T.A.M, חברת בת של חיל האויר של בוליביה (יש כזה?!), שהמריאה משדה התעופה הצבאי בלה-פז בשעה 8 בבוקר. כמובן שהטיסה המריאה באיחור של חצי שעה. קשה להגיד שהסיבה היא הבידוק הבטחוני כי כלל לא היה כזה.

החסרון בתרגיל הקטן שעשינו הוא שאין בקרה ובחירה במדריך ולא על שאר המטיילים בקבוצה. ולמרות זאת, נפלנו סביר. בגי'פ אליו הגענו היו 6 אנשים נוספים (למרות שהובטח לנו שיהיו רק עוד 4). ארבעה משוחררים טריים מהדרום, תושב נשר אחד וויטאנמית. אותה וויאטנמית הייתה חברה של אחד מהדרומיים, איוול משריש, שלא ידע כלל אנגלית והתייחס אליה באופן הגרוע ביותר משאר חברי הקבוצה. כנראה שתקשרו בשפות אחרות. בסה"כ, חבר'ה לאין ערוך יותר טובים מהקבוצה בסלאר.

נסענו במשך 4 שעות, דחוסים בג'יפ. הנוף, בעיני, היה יפיפה. אזור טרופי, צבוע בירוק בוהק. נראה היה שמישהו שיחק יותר מדי עם כפתור הרוויה בפוטושופ. דקלים מתנופפים ברוח. חם ולח וחם. לקראת הצהריים התחיל להתקדר. שעטנו בדרך ריפיו, עד שגלגל אחד החליט לשעוט מהר יותר מהאחרים.

ניסינו להחליף את הגלגל שהתרסק והתעקם לגמרי, אבל בשל מהמורות בכביש לא ניתן היה לתפעל כראוי את הג'ק. במשך כ-30 דקות ניסו כל חברי הקבוצה להחליף את הגלגל, כשהנהג-ליצן מעיף מבטים מודאגים לעבר ענני הסערה המתקדרים באופק. הויטאנמית וחברה החליטו שנמאס להם ולקחו טרמפ בתשלום עם נהג אופנוע לעיירה הקרובה. הצלחנו להחליף גלגל ממש ברגע שהסערה החלה, והגענו אחרי 30 דקות לסביבת נמל היציאה לפמפס.

אכלנו ארוחת צהריים סבירה, עם חשש כן ואמיתי לקלקול קיבה שלא התממש והגענו לנקודת היציאה לפמפס. גשם שוטף ירד בינתיים ואנחנו חיכינו לסירות של Fletcha tours, סוכנות הטיולים שלנו. את התיאומים והבירורים בלה פז עשינו מול הפקידה של פלטשה, שידעה עברית שוטפת. גם אנטוניו, המדריך שלנו, שהגיע זה עתה עם הסירה, דיבר עברית בצורה טובה יותר מאנגלית (ועברית סבירה באופן אבסולוטי). טוני, מדריך מקומי נוסף, ידע לדבר עברית טוב יותר מספרדית.

מעפילים לאוניית הקרוז. לא בתמונה, וגם לא יהיה: משה פרץ.

עלינו לסירה בת 8-9 המושבים – קאנו ששודך לו מנוע, ושטנו בגשם השוטף, עטופים בניילונים. הפמפס, או הביצות בעברית, הוא אזור הדלתא של נהר Yacuma. מדובר בגן חיות ללא חומות. מיליוני ציפורים, תנינים, דולפינים ורודים, קפיברות, פירנות ובעיקר יתושים חיים כאן. אלפי תיירים מבקרים באזור כדי להתרשם מהמערכת האקולוגית העשירה. מבין טיפות הגשם אנחנו רואים תנינים שוחים במים, עופות גן עדן נחים על צמרות העצים, קומראן צולל, קופים מטפסים על העצים, קניברות על הגדות ועוד עשרות זנים נוספים שאנחנו לא יודעים את שמם.

מבין הטיפות צילמתי. בגשם שוטף צילמתי אותנו מאכילים את הקופים. למרות החשש הכבד מנזק מצטבר למצלמה, היופי של החי מסביב והידיעה כי המצלמה צריכה להחזיק רק עוד כשבוע עשו את שלהם.

אחרי שעתיים הגענו למחנה. לפנינו הגיעו וחיכו לנו מיליוני יתושים, עקב אכילס של הביקור הפמפס. ישנו בקומה השלישית של המבנה המרכזי. המבנה הוא בניין עץ בעל שלוש קומות, כאשר חציה התחתון של כל קומה בנוי מעץ וחציה העליון מרשתות ירוקות נגד יתושים. עוד במחנה של פלטשה: חדר אוכל, חדר מדריכים, ערסלים ותנין שמסתובב חופשי, אבל לכך נגיע בהמשך.

נחנו קצת וניסינו להתאושש עד ארוחת הערב מהחום הכבד, הלחות והגשם. מפעם לפעם נשמעת נפילה על הגג ורעש של כדור מתגלגל. צמרות העצים מקיפות את הבניין והקופים לעיתים מקצרים דרך ע"י דילוג על הגג בצליל שנשמע כבעיטה לא מוצלחת על משטח חצץ.

ארוחת הערב הייתה מעולה. היה אוכל טעים באמת, הטעים ביותר שאכלתי בבוליביה. מיכל דווחה שגם האוכל הצמחוני היה לא רע בכלל. חזרנו לחדרים ופתחנו במבצע הרג יתושים. זה לא הסתבר כאסטרטגיה יעילה. כמויות היתושים עלו על יכולת ההרג האנושית. התחפרנו מתחת לכילות, וביצענו חיסול נקודתי. למרות החום הכבד התכסנו בשקי השינה וקיווינו שהם יצילו אותנו מהנבלות.

שאר הקבוצה עשנה ג'וינט. בקשנו והם יצאו ועשנו בחוץ. חברה טובים, ללא ציניות.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s