90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

25.3 – Rurrenabaque: Pampas (יום II)

השכמנו קום. התעוררנו ב-6 בבוקר, ופרט למספר יפנים, היינו היחידים במחנה שהסתובבו ערים. צילמנו קצת, תמונות פנורמיות, שלוות.

אחרי כחצי שעה אנטוניו התעורר, ואז הגיע פדרו.


למען הסר ספק, המתלונן ברקע הוא לא אני.

נעים להכיר: פדרו, תנין המחמד של המחנה.

קוצי-מוצי, תנין מתוק

מסיבה לא ברורה אנטוניו מחבב אותי. יתכן בגלל שאני זקן החבורה. לרוב הוא פונה אלי כנציג הקבוצה. למרות ההסתערות ההמונית על פדרו, הוא נותן קודם כל למיכל ולי להצטלם ולשחק איתו. אנחנו מלטפים אותו, מצטלמים עם דגל ישראל ועושים שאר שטויות שמקובל שישראלים עושים. כשאנחנו מסיימים, שאר תושבי המחנה מזנקים על התנין המסכן.

לא היה דגל אוסטריה בנמצא

ארוחת הבוקר הולכת בעקבותיה של ארוחת הערב – היא לא רעה בכלל. אחריה, אנחנו מודדים נעלי גומי ומתכוננים לצאת לציד אנקונדות.

30 דקות של שיט בקאנו מביאים אותנו לאזור ביצתי. אנחנו מדדים בנעלי הגומי, הגדולות ממידתנו. חם ואנחנו בקושי מצליחים לצעוד ולחלץ את המגף מהבוץ בו אנו שוקעים. אנטוניו נעלם ואנחנו מסתובבים ללא כיוון מוגדר, מחפשים אנקונדות. הזמן עובר ואין אף בעל חיים בסביבה, בכלל זה נחשי ענק טרופיים. אנחנו מתחילים להתייאש ולהשמיץ את אנטוניו. לפתע צעקה, "אנקונדה!". כל הקבוצה, 30 איש במספר, ספק רצים ספק מדדים בבוץ לכיוון מקור הצעקה.

אנו מגיעים בין הראשונים ורואים את אנטוניו מושך בזנב נחש ענק. טוני, מדריך נוסף, מגיע ועוזר לו לשחרר את הנחש מהעץ בו הוא נאחז. תפסנו אנקונדה. שוב, אנטוניו נותן לי ולמיכל להצטלם ראשונים, אח"כ שאר חברי הקאנו ואח"כ כל שאר חברי מחנה פלטשה. בין חברי המחנה נמצאים זוג משוחררים טריים עימם טיילנו ב-Cerro Castillo, מרחק 5500 קילומטר מכאן.

בדרך חזרה לסירה, אנחנו שומעים את המלעיזים. "תפסנו" אנקונדה, הם טוענים. אנקונדה מושתלת, שאנטוניו טרח להחביא קודם. לדעתי, לא מדובר ביותר מהשמצות. אנחנו חוזרים עם האנקונדה למחנה, לתת לקבוצה שאתמול לא שיחק מזלה. תוך כדי הדרך ואף במחנה אנחנו עוברים עוד סשן צילומים עם האנקונדה. נחים קצת, והולכים לשחות עם הדולפינים.

כדי לשחות עם דולפינים, ראשית יש למצוא אותם. אנחנו שטים בביצות. מדי פעם אנטוניו זורק בקבוק פלסטיק ריק למים וגורר אותו חזרה. לבסוף נסיון התקשור הנואל עם הדולפינים נושא פרי. מספר דולפינים מסתובבים סביב הסירה, מגיחים מדי פעם החוצה.

אימון שחיה ראשון מזה שלושה חודשים

אחרי ששנים מחברי הקבוצה נכנסים למים, אני מזנק גם כן למים שורצי התנינים והפירנות. אמנם אנטוניו הבטיח לנו שהדולפינים מבריחים את התנינים, אבל אני לא בטוח שהוא קיבל על זה התחייבות בכתב. למרות זאת, אנחנו שוחים וחותרים למגע (תרתי משמע) עם הדולפינים. הם נוגעים בנו מדי פעם מתחת למים, אבל לא יותר מכך. המים נעימים, ומפיגים מעט את החום הכבד. בדרך חזרה אנחנו (הטובלים) משתרעים על הסיפון ונהנים מהרוח והשמש עד ההגעה למחנה.

אחרי ארוחת הצהרים, שדמתה באופן חשוד לארוחת הערב אמש אבל עדיין הייתה טעימה, אנחנו מקבלים חכות מאולתרות ויוצאים לדוג דגי פיראנה. לפני כן אנחנו מספיקים לבצע עוד משט עם הדולפינים. החכות, מעין ווים מכפסי עץ שאליהם נקשר חוט דיג ובקצהו קרס, לא ממש יעילים לדיג. פרט לענפים, אנחנו לא מצליחים לדוג כלום, עד שאחרי כשעה אנטוניו מצליח לדוג פיראנון זעיר. קצת יותר קטן מסרדין, מדובר בבייבי פיראנה, אבל מבט בוחן מגלה סט שיניים בעל פוטנציאל אכזריות גדול. זה הקטן גדול יהיה.

נשיכה אחת ממנו מורידה את כל הרגל. כמעט.

חלק מחברי הקבוצה, ובעיקר החד-לשוני בעל החברה הויטאנמית, מפעיל לחץ כבד על אנטוניו לעבור לפעילות הבאה. ולא שמדובר בחובבי טבע גדולים – הפעילות הבאה היא כדורגל.

לא בתמונה: הכדור, שוב בדרכו לשער

בשעות בין הערביים אנחנו מגיעים למגרש מאולתר באמצע הפמפס. על חלקת אדמה שיושרה וגולחה מוקמה שני שערים, ולצידם בר מקומי. כיוון שהסירה שלנו הגיעה ראשונה, אנחנו משחקים קצת שוער נייטרלי (הפסדנו). כששאר הקבוצות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם (הפסדנו). כשקבוצות נוספות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם+ישראל (שוב הפסדנו). למרות ההפסדים, הרווחנו משהו אחר – אינספור עקיצות. שיחקתי שוער (והייתי לא רע) והיתושים ניצלו את עמידתי הסטטית למרחץ דמים. עם השקיעה, שיחקנו משחק אחרון, ישראל – בוליביה, ושוב הפסדנו.

אחרי מקלחת וארוחת ערב, אנחנו שטים לפעילות האחרונה. החד-לשוני וחברתו ועוד אחד ש"עייפים" נשארו בחדר, ושעה אחרי שהחשיכה ירדה, ב8:30 לערך, מצוידים בפנסי ראש, אנחנו יוצאים לציד תנינים. ולא סתם תנינים, נאנו-תנינים. עינים זוהרות באפלה, זה הסימן. לעיתים העיניים קטנות, לעיתים רחוקות, לעיתים זריזות מדי, עד שאחרי כחצי שעה, אנטוניו שולף יד זריזה ושולה תנין צעיר מהמים. התנין, אורכו לא יותר מ-30 ס"מ, הופך לאביזר תפאורה. אחרי סט צילומים שלם, הכולל, נשיקות, חיבוקים ושימוש בתנין ככובע הוא חוזר למים ואנחנו חוזרים למחנה עם שירי הלל לאנטוניו.

תנין זה כשר?

שמחים לאידם של אלו שנשארו במחנה, אנו הולכים לישון.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s