90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

28.3 – La Paz: קרב הצ'ולות

הטיסה חזרה ללה-פז יוצאת רק ב-11:50, כך שיש לנו מספר שעות בבוקר ברורה-נבקה. יום ראשון היום ואחרי ארוחת בוקר בבית קפה (אחר) ליד ההוסטל, אנחנו מסתובבים בשוק המקומי על גדות הנהר. מקומיים מוכרים בגדים משומשים, צעצועים ללא אריזה, שיחי בננות שלמים.

אנחנו פונים לאחד מסוחרי הבננות ומבקשים לקנות מספר בננות. הוא נוקב במחיר מופרז (10 בוליביאן). מזועזעים, אנחנו פונים לאחור והוא מתמקמח ומציע מחיר סביר יותר, 3 בוליביאן, 1.5 שקל, עבור כ-6 בננות. אנחנו משלמים לו והוא מאושר. אנחנו מתקדמים קצת ורואים אותו רודף אחרינו. הוא משיג אותנו ודוחף לנו עוד כ-5 בננות בכוח וכולו אסיר תודה. לאט לאט ומהמבט של המקומיים הבנו כי המחיר המקורי של 10 בוליביאן (5 שקלים) היה עבור כל שיח הבננות, כ-80 במספר.

המשכנו להסתובב קצת בשוק ללא מטרה מוגדרת עד שהגיעה השעה ופנינו למשרד חברת התעופה האזרחית Amaszonas, משם לקחו אותנו ההסעה לשדה התעופה, והמתנו למטוס. השתרענו בחוץ, על מספר ספסלים, ונהנינו ממשבי רוח שהפגו קצת את החום. המטוס הגיע באיחור כמובן, אך שלב ה-Boarding לא לקח הרבה זמן היות שמדובר היה במטוס ל-12 נוסעים, עם תא טייס פתוח לאורך כל הטיסה. זה היה מלחיץ לראות תזכורת תמידית לכך שהמטוס מוטס ע"י בוליביאנים.

אחרי כשעה נחתנו בלה-פז. הדרך חזור, כמו הדרך הלוך, מרהיבה. אחרי שמתרחקים קצת מהאזור הטרופי הנצמד לנהר Beni המתפתל כנחש ומנצנץ באור השמש, טסים לאורך האנדים סמוך לפסגות, מרחק נגיעה. אחת מהטיסות היפות שחוינו. לרוע המזל, הנחיתה היא בשדה התעופה הבינלאומי בעיר/פרבר El Alto, שיכון ענק ומכוער במיוחד בו מתגוררים כמיליון איש. שדה התעופה מערבי וחדיש (יחסית), כנראה בגלל שהאמריקאים הקימו אותו לפני כ-20 שנה. למעשה, הוא המקום היחידי בבוליביה, פרט לשדה התעופה הנוסף בסנטה קרוז, בו יש מיזוג אוויר.

הגענו בשעת הצהריים ללה-פז ומונית הביאה אותנו למלון. התווכחנו קצת על התעריף עם פקיד הקבלה (כמנהג המקום) ופנינו חזרה לכיוון El Alto, לקרב הצ'ולות האימתני.

מצחצי נעליים בכניסה לקרב הצ'ולות

זה מגוחך כמו שזה נשמע. זוהי הגרסה הבוליבאנית ל-WWF, בו מתחרות בין היתר מספר נשים בלבוש צ'ולי מסורתי. הזוי כל כך שהיינו חייבים לנסוע במשך שעה במונית בוליבאנית דחוקה, לצעוד במשך 30 דקות בשוק של אל אלטו, הפרבר העני של לה פז (או שמא לה-פז היא הפרבר העשיר של אל-אלטו, עם 700,00 איש בלה-פז לעומת 800,000 איש באל אלטו) ולהמתין שעה בתור ועוד שעה עד שהאירוע יתחיל – בשעה וחצי איחור, כמובן. לזכות המארגנים יאמר שהם לא הסתירו את העובדה שהם גובים תעריף תיירים מיוחד, פי 4 מהתעריף הרגיל, או "תעריף VIP" כהגדרתם, שבנוסף למחיר הכניסה, כולל גם כוס קולה (שלמה!) ופיקו-בובה. ולא, תיירים לא יכולים לקנות כרטיס בוליבאני רגיל, כך נכתב בפוסטר ענק מעל הקופות.

DSC_0734

אחרי חצי שעה הנקודה הובהרה. היה מעניין לראות את הקהל הבוליבאני מגיב בתשואות לבעיטות שנעצרו 20 ס"מ מבטן המותקף, שנהדף אחורה מזועזע. הצ'ולות ביציע בלסו פופקורן ביציע כשהצ'ולות בזירה זייפו את מתצוגות המשחק הגרועות שראיתי בחיי, כולל משיכות מפוברקות בשיער וזעקות כאב קורעות לב.

אחרי שעה וחצי כבר היינו בדרך חזרה, מחפשים מונית בשעת בין ערביים שהפכה לערב עד שהגענו לככר סאן-פרנססיקו בלה פז.

ביקרנו בבית חב"ד וקנינו כרטיסים לליל הסדר, הבא עלינו לטובה מחר.

תמונות היום:

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s