90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

Uncategorized

29.3-30.3, פסח בבוליביה – לה פאז ואגם טיטיקקה

לכבוד החג שהגיע וקשיי העיכול המתלווים אליו, החלטנו להעלות פוסט אורח אודות סיטואציה דומה-שונה ללילה הידוע בכינויו "ליל הסדר" (מעטים מעריכים את הציניות של חז"לנו). 

הרשו לנו לקחת אתכם לקפיצה קטנה בזמן. פסח 2010.

—-

שלהי הטיול. בעוד יומיים-שלושה יתום ירח הדבש והטיול בין שלושת החודשים בדרום אמריקה יגיע לקיצו.

תקציר הפרקים הקודמים: בשלושת השבועות ששהינו בבוליביה הספקנו לפתח תיעוב איום לבוליביאנים. את המגבת השלכנו וטיסה חזרה ארצה הזמנו אחרי שבוע של שהות בעיירה מקומית. ברגעים סיכומיים אלו אנחנו נמצאים בלה-פז, שם אנחנו אמורים לחגוג את ליל הסדר, נושמים אוויר פסגות בוליבאני מזוהם.

—-

ערב ליל הסדר. מיכל אסרה עלי לצאת לטיול האופניים ב"דרך המוות", מחשש (מוצדק) שלא אגיע בזמן, ואולי לא אגיע בכלל. גם יום זה יוקדש לפעילות העיקרית בלה-פז: קניות. בשעה 16:00 אנחנו אמורים לקבל את 21 הפליזים שהזמנו (להלן, משאית הפליזים), ועד אז אנחנו רוכשים סודר למיכל ולי לקראת החג, כלי נגינה לתולי, צעיפים לאמא של מיכל, מפצל לאוזניות, כוסות מאטה ועוד ועוד ועוד, ובעיקר עוד. אנחנו גם מספיקים לבקר בשאר האתרים שמציעה לה-פז לתיירים. התהלכנו ב- Calle Jaen, רחוב שהיה אמור לשמור על המראה הקולוניאלי שלו. יתכן ששמר על מראהו מלפני 200 שנה אך ללא ספק לא היה צורך לשמור עליו. טיילנו גם ב-Plaza Murillo, כיכר הממשלה של לה פז. שם מצאנו את הסיבה למצבה העגום של בוליביה – את הממשלה הבוליבאנית מנהלים בוליבאנים.

Calle Jaen

נכנסו בטעות לשוק הגנבים והסתלקנו בחופזה, מחזיקים חזק בתיקינו. קנינו, או ליתר דיוק קניתי חולצות כדורגל, לאחר ויכוח אינטלקואלי חריף עם המוכרת בשאלה האם סמל מזויף על חולצה מזויפת מעלה את מחיר החולצה אם לאו. סיימנו את ביקורנו המרטיט בלה-פז וחזרנו חזרה למלון לקראת ליל הסדר.

כיכר הממשלה

כמובן שמשאית הפליזים לא הגיעה בשעה 16:00. לאחר צעקות רמות וויכוחים הבטיחה לנו המוכרת הנכלולית שהפליזים יגיעו מחר בבוקר, לפני היציאה לאגם Titicaca. קבענו עם המוכרת לשעה 7:00 בבוקר. מעוצבנים, חזרנו לבית חב"ד וסייענו בהכנות לקראת ליל הסדר. שטפנו חסות ופיצחנו אגוזים (בשיטת הידנית שכיננו ה"יד החזקה") בכמות שהספיקה לחטיבה שלמה של עובדי רס"ר מורעבים. שוחחנו עם עוד מספר ישראלים שלא ידעו כיצד להתנהג בשעת מעבר זו בין קודש לחו"ל (pun-intended) והעדיפו לברור חסות לתוך שקיות זבל ענקיות כדי להתחמק מהדילמה.

ללא ספק – חול

שעת בין הערביים הגיעה. חג הפסח נכנס, רחוצים ולבושים במחלוציתנו החדשים פסענו בתוך הזוהמה הבוליביאנית בשעה 20:30 לכיוון בית חב"ד. ליל סדר ראשון באוירה אינטימית עם עוד 600 איש. בכניסה נדרשים להציג דרכון ישראלי. הבניין מאובטח ע"י אנשי אבטחה ישראלים ויחידת צ'ולות העילית של המשטרה הבוליבאנית.

רב פקד, משמר הצולות

באולם לא גדול המפולג בצורת מ-סופית ובעל אקוסטיקה איומה נדחסו הישראלים שהגיעו מכל רחבי בוליביה. באקט סימבולי ומסכם פגשנו רבים מהישראלים שטיילנו איתם בכל דרום אמריקה – שני ישראלים מהקרטרה אוסטרל, יהודית מברילוצ'ה והישראלים שהצליחו להוציא שם רע ל"ישראלי המכוער" מהסלאר. פנים מוכרות בכל פינה. רעש אדיר, זמזום בלתי נלאה של קולות. חלק מהישראלים מכבדים את קדושת ומנהגי החג ומצלמים תמונות וסרטוני וידאו תוך כדי קריאת הסדר. אנשי חב"ד, שקיבלו תגבור מהארץ, לא מצליחים להתמודד עם הרעש וכמויות האנשים. ליל הסדר מתפצל לאזורים, כאשר כל אזור לא מצליח לנהל סדר משלו אך לעומת זאת מצליח לייצר רעש משמעותי לאזורים האחרים.

עוד צולה מתוך ה-700,000 בלה-פז

שלב הארוחה מפתיע לטובה. למרות שחשבנו שהאוכל יהיה מצומצם, לאור הקלות בה ניתן להשיג אוכל כשר לפסח בכל דוכן רחוב בבוליביה, היה מבחר סביר. בסוף הארוחה אף נשארו עודפים מכובדים שהיו מספיקים לתפריט חודשי של בוליביאני ממוצע. סיימנו את הארוחה. ביציאה ראינו כי אף אנשי חב"ד התייאשו מלהמשיך את ליל הסדר ומעשנים בחוץ סיגריות (האם הן באמת היו סיגריות?). אמרנו שלום לפקצ'ות שהתיישבנו מולם, נפרדנו לשלום מכל הישראלים שהכרנו, וצעדנו החוצה לדממה היחסית של הרחוב הבוליבאני הסואן.

סוג של חוויה.

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

קמנו מוקדם ופנינו לחנות הפליזים. המוכרת הגיעה באיחור של כחצי שעה. שמנו את עשרות הפליזים בשקית בוליביאנית ענקית שרכשנו ב-10 בוליביאן וחזרנו להוסטל. בהוסטל, גילינו כי חלק מהפליזים תקולים. חלקם קטנים מדי, חלקם בצבעים לא נכונים. זועמים, התקשרנו שוב למוכרת, שהבטיחה להחליף את הפליזים התקולים למחרת, לאחר החזרה מאגם טיטיקקה.


היום הלפני אחרון לטיול. שלהי הטיול. אחד מהיעדים העיקרים בבוליביה שטרם ביקרנו בהם, אגם טיטיקקה, מתכונן לקבל את פנינו. האוטובוס מלה-פז לאגם טיטקקה יוצא מאזור בית הקברות של לה פז, מרכז מסחרי ידוע של כייסים, ואנחנו משגיחים בשבע עיניים על הציוד.

בדרך לאגם

 בזמן הנסיעה הזרועה שדות קינואה מטפטף טפטוף קל, שמאפשר לנו בשלב זה אתנחתא מסוימת והרחבה מילולית אודות האגם. אגם טיטיקקה, בגובה 3800 מטר, הוא האגם הגבוה בעולם. הוא מחולק בין פרו לבוליביה כאשר בכל צד יש את מוקדי העניין שלו. לצערי העמוק מאד, אני לא יכול לספר על הצד הפרואני. היעד העיקרי בצד הבוליביאני הוא העיירה Copacabana, שבניגוד לחוף הברזילאי המפורסם לא מצטיינת בחופים זהובים.

כדי להגיע לקופה-קבנה, יש לחצות במעבורת את מיצרי Tiquina. הגשם מטפטף ודולף מעבר למעבורת הרעועה גם ככה, שחוצה את המיצר שרוחבו כ-100 מטר בזמן שלוקח למעבורת ציליאנית לחצות את מיצרי מגלן שאורכם מספר קילומטרים. מצדה השני של Tiquina מציעות צ'ולות את מרכולתן בתעריף תיירים מופקע.

לפי סדר עולה: לה פאז, מיצרי Tiquina, עיירת האגם Copacabana ו-Isla del Sol

אחרי כחצי שעה נוספת, במהלכן המיניבוס מתפתל לאורך הדרך הגבעתית המשקיפה על אגם טיטיקקה, השמיים מתבהרים ואנחנו מגיעים לקופה-קבנה. אנחנו ממהרים לאזור המעגן, עוצרים לזמן קצר בשירותים המזוהמים ביותר בבוליביה (פרט לשרותי התחנה המרכזית ב-Villazon) ועולים לסירה השטה ל-Isla del sol, אי השמש.


יצאנו בשעה 13:15. השמיים התבהרו ונשטפו בצבע כחול עם קורטוב עננים לבנים. ביחד עם המים הצלולים של האגם השמיים יצרו מעטפת ספרית כחלחלה יפהפה. ישבנו על הסיפון העליון והתחממנו בשמש מהרוח הקרירה שנשבה על פנינו. חלפנו על פני איים קטנים, מרוצפים בטרסות חקלאיות. לאחר כשעתיים של הפלגה, במהלכן הרוח הקרירה הביסה את השמש והכריחה אותנו לרדת לסיפון התחתון, הגענו לאי השמש, האטרקציה המרכזית בצד הבוליביאני של אגם טיטיקקה.


אי השמש הוא אי קטן, מקסים, שהיה מקודש לאינקה (וכנראה גם לתרבות הטיוואנקו), שהאמינו כי אל השמש נולד במקום. אחד מהארמונות החשובים של מלך האינקה היה כאן, אם כי לא נשארו שרידים רבים ממנו. האי, שרוחבו קילומטר-שניים ואורכו לא הרבה יותר מכך, מאוד גבעתי, על סף ההררי. למרות הרריותו של האי, הוא מעובד חקלאית כמעט בכל שטחו. טרסות בשיפוע תלול במיוחד מלוות את גווי הגובה. צ'ולות בבגדים צבעוניים ובכובעי פנמה מעבדות את השדות.

  טיפסנו מהמעגן בו עצרה הספינה בתחתית הכפרYumani , הממוקם במרכז האי, אל הכפר עצמו. עלייה לא קלה, במיוחד עם תיקי הגב הגדולים, במיוחד בגובה 4000 מטר, אבל עלייה כדאית. מלמעלה, השקפנו על האי, האגם והרי האנדים במזרח היוצרים תצפית פנורמית מדהימה. אין ספק, לאינקה וליורשיהם אולי הייתה הגיינה בעייתית אבל טעם מעולה בנקודות תצפית.


זמננו קצר. נותרה לנו כשעה, שעה וחצי עד שהאונייה חזרה לקופה-קבנה תפליג מקצהו הדרומי של האי. חלפנו על המעיין המקודש לאינקה, לידו עמד המדריך מטיוואנקו והסביר בהתלהבות כי המים זורמים לא מחור ניקוז אחד, גם לא משניים, אלא משלושה (!) פתחים, שמסמלים את השילוש הקדוש לטיוואנקו/אינקה. חלפנו בלי להתרשם (פיסת אבן עם שלושה חורי ניקוז) והמשכנו לטפס במדרגות שבצידיהן פעפעו מים.

ילדים בוליביאנים כרכרו מסביבנו וניסו לשכנע אותנו לישון בהוסטלים מהם נשלחו. למרות שניסו להטעות אותנו בלי בושה (ואף הודו בכך בגאווה) אחד מהילדים, כנראה החנון שבחבורה גילה לנו את הנתיב המוביל לחלקו הדרומי של האי, לשם היו פנינו מועדות. צעדנו בשביל הסלול לאורך קו גובה, הליכה נעימה של 45 דקות, עם נוף פנורמי מהמם ומזג אוויר מופלא, הביאה אותנו לארמונו של מלך האינקה. הארמון, שדמה יותר לחורבה בדואית מאשר לארמון בקיניגהם, לא גרם לנו לעלפון, אבל הדרך כן.

 התיישבנו בספינה, שהפליגה ב-17:00 חזרה לקופה-קבנה, ליד חבורת צרפתים שמילאו אלבום מדבקות של שחקני המונדיאל. יש אומות מגוחכות מבוליביה. הבטנו מהופנטים בהם וברכס ה- Cordillera Real  שנשקף ממול, בצד הפרואני של האגם. הרגשתי טעם מסוים של החמצה, הרים כה מדהימים אך לעולם לא אדרוך בהם.

חזרנו לקופה-קבנה ומצאנו הוסטל סביר. קצת הרגשתי שלא בנוח שהתמקחנו עם בעל ההוסטל ליד בנו (ואפילו הצלחנו להפחית 10 בוליביאן), אך האדיבות מחייבת. מיהרנו במעלה הרחוב הראשי אל הקתדרלה הבנויה בסגנון מורי. הנדל"ן בקופה-קבנה כנראה אינו יקר במיוחד, כי מדובר בקתדרלה ענקית, בעלת רחבה ענקית עוד יותר, צבועה כולה בלבן.


בין הערביים התחלפנו לדמדומים, אנחנו יושבים ליד האגם וצופים בשקיעה מדהימה על האגם. השקיעה האחרונה שלנו בדרום אמריקה.

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


28.3 – La Paz: קרב הצ'ולות

הטיסה חזרה ללה-פז יוצאת רק ב-11:50, כך שיש לנו מספר שעות בבוקר ברורה-נבקה. יום ראשון היום ואחרי ארוחת בוקר בבית קפה (אחר) ליד ההוסטל, אנחנו מסתובבים בשוק המקומי על גדות הנהר. מקומיים מוכרים בגדים משומשים, צעצועים ללא אריזה, שיחי בננות שלמים.

אנחנו פונים לאחד מסוחרי הבננות ומבקשים לקנות מספר בננות. הוא נוקב במחיר מופרז (10 בוליביאן). מזועזעים, אנחנו פונים לאחור והוא מתמקמח ומציע מחיר סביר יותר, 3 בוליביאן, 1.5 שקל, עבור כ-6 בננות. אנחנו משלמים לו והוא מאושר. אנחנו מתקדמים קצת ורואים אותו רודף אחרינו. הוא משיג אותנו ודוחף לנו עוד כ-5 בננות בכוח וכולו אסיר תודה. לאט לאט ומהמבט של המקומיים הבנו כי המחיר המקורי של 10 בוליביאן (5 שקלים) היה עבור כל שיח הבננות, כ-80 במספר.

המשכנו להסתובב קצת בשוק ללא מטרה מוגדרת עד שהגיעה השעה ופנינו למשרד חברת התעופה האזרחית Amaszonas, משם לקחו אותנו ההסעה לשדה התעופה, והמתנו למטוס. השתרענו בחוץ, על מספר ספסלים, ונהנינו ממשבי רוח שהפגו קצת את החום. המטוס הגיע באיחור כמובן, אך שלב ה-Boarding לא לקח הרבה זמן היות שמדובר היה במטוס ל-12 נוסעים, עם תא טייס פתוח לאורך כל הטיסה. זה היה מלחיץ לראות תזכורת תמידית לכך שהמטוס מוטס ע"י בוליביאנים.

אחרי כשעה נחתנו בלה-פז. הדרך חזור, כמו הדרך הלוך, מרהיבה. אחרי שמתרחקים קצת מהאזור הטרופי הנצמד לנהר Beni המתפתל כנחש ומנצנץ באור השמש, טסים לאורך האנדים סמוך לפסגות, מרחק נגיעה. אחת מהטיסות היפות שחוינו. לרוע המזל, הנחיתה היא בשדה התעופה הבינלאומי בעיר/פרבר El Alto, שיכון ענק ומכוער במיוחד בו מתגוררים כמיליון איש. שדה התעופה מערבי וחדיש (יחסית), כנראה בגלל שהאמריקאים הקימו אותו לפני כ-20 שנה. למעשה, הוא המקום היחידי בבוליביה, פרט לשדה התעופה הנוסף בסנטה קרוז, בו יש מיזוג אוויר.

הגענו בשעת הצהריים ללה-פז ומונית הביאה אותנו למלון. התווכחנו קצת על התעריף עם פקיד הקבלה (כמנהג המקום) ופנינו חזרה לכיוון El Alto, לקרב הצ'ולות האימתני.

מצחצי נעליים בכניסה לקרב הצ'ולות

זה מגוחך כמו שזה נשמע. זוהי הגרסה הבוליבאנית ל-WWF, בו מתחרות בין היתר מספר נשים בלבוש צ'ולי מסורתי. הזוי כל כך שהיינו חייבים לנסוע במשך שעה במונית בוליבאנית דחוקה, לצעוד במשך 30 דקות בשוק של אל אלטו, הפרבר העני של לה פז (או שמא לה-פז היא הפרבר העשיר של אל-אלטו, עם 700,00 איש בלה-פז לעומת 800,000 איש באל אלטו) ולהמתין שעה בתור ועוד שעה עד שהאירוע יתחיל – בשעה וחצי איחור, כמובן. לזכות המארגנים יאמר שהם לא הסתירו את העובדה שהם גובים תעריף תיירים מיוחד, פי 4 מהתעריף הרגיל, או "תעריף VIP" כהגדרתם, שבנוסף למחיר הכניסה, כולל גם כוס קולה (שלמה!) ופיקו-בובה. ולא, תיירים לא יכולים לקנות כרטיס בוליבאני רגיל, כך נכתב בפוסטר ענק מעל הקופות.

DSC_0734

אחרי חצי שעה הנקודה הובהרה. היה מעניין לראות את הקהל הבוליבאני מגיב בתשואות לבעיטות שנעצרו 20 ס"מ מבטן המותקף, שנהדף אחורה מזועזע. הצ'ולות ביציע בלסו פופקורן ביציע כשהצ'ולות בזירה זייפו את מתצוגות המשחק הגרועות שראיתי בחיי, כולל משיכות מפוברקות בשיער וזעקות כאב קורעות לב.

אחרי שעה וחצי כבר היינו בדרך חזרה, מחפשים מונית בשעת בין ערביים שהפכה לערב עד שהגענו לככר סאן-פרנססיקו בלה פז.

ביקרנו בבית חב"ד וקנינו כרטיסים לליל הסדר, הבא עלינו לטובה מחר.

תמונות היום:


27.3 – Rurrenabaque

אין מה לעשות ברורה-נבקה יום שלם. קמנו בעצלתיים. צילמנו פנורמה מגג ההוסטל. אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה הסמוך להוסטל ושוטטנו קצת באינטרנט – אמנם קצת יותר מהיר מפוטוסי, אך לא הרבה יותר מכך.

רורהנבקה. שבת בבוקר, יום יפה.

בעקבות ההמלצה של ישראלי שעבד בפלטשה, חצינו במעבורת את נהר Beni המחלק את רורה לשניים (אחד בוליבאן לכיוון). לא מדובר במעבורת בסגנון צ'יליאני, אלא בסירה מנוקבת חורים בעלת כ-10 מושבים מעץ. הסתובבנו בצידה השני של רורה וחיפשנו אמן מקומי שהומלץ לנו בחום בסוכנות. לאחר חיפושים רבים והסתבבות ממושכת ברחובות במהלכה נקלענו למוזיאון שהכיל שלושה מוצגים בלבד, מצאנו את האמן המסתורי. כשגילינו שהתמחותו היא בסכינים ונרתיקים מעור תנין ברחנו מזועזים חזרה לחצייה המתורבת של רורה, אכלנו פיצה לא מוצלחת בתעריף מערבי ונחנו עד שהגיעה העת לקאנופי.

קאנופי, הקרויה בעברית אומגה, היא החלקה על כבל סנפלינג מגובה רב. התכנסנו בשעה 13:00 על גדות נהר Beni, קבוצה של כ-10 תיירים, חציים ילדים, ושטנו בסירה במשך זמן לא ארוך, כ-15 דקות, עד שהגענו לאי. מרחוק, המדריך הצביע על גבולות פארק Madidi (מדידי), האזור בו מתבצעים סיורי הג'ונגל. ירדנו מהסירות על אי קטן וטיפסנו במשך 45 דקות בחום איום, לחות בלתי נסבלת ויתושים טורדניים. צעדנו בלב צמחייה טרופית, די מעניינת, עם לא מעט קצת חרקים וקצת מטעי פירות ופרחים. הגרנו נחל קטן של זיעה. זו הייתה חווית הג'ונגל שלנו, והיא בהחלט הספיקה לנו.

הגענו קרוב לפסגה ונעצרנו לתדרוך שנעשה כולו בספרדית, כולל הוראות הבטיחות. למזלנו, מספר תיירים היו דו-לשוניים ותרגמו לנו. התחלקנו לשתי קבוצות, כאשר שפר גורלנו והיינו בקבוצה הראשונה. חגרנו את הציוד ועלינו לתחנת הקאנופי הראשונה. הקבוצה השנייה המתינה בפסגה רובצת היתושים עד שנסיים את חלקנו ונחזיר את הציוד. בשעה 14:30 התחלנו את הירידה מטה באומגה.

מחוץ לתמונה, 60 מטר למטה: הקרקע

ההתחלה מפחידה, ההמשך קצת פחות, פרט למספר קטעים מהירים מאוד. באופן כללי מדובר בחוויה די ילדותית, חביבה, שממצה את עצמה די מהר. פרט למקרים בהם נעצרים מוקדם מדי ואז יש לזחול בהליכת זיקית עד לתחנה הקרובה, לא מדובר בפעילות גופנית פיזית קשה מדי. בעיקר מפחיד להיות על הרמפות, התחנות בצמרות העצים, בגובה עשרות מטרים, ולזכור שרמפות העץ הללו נבנו ע"י בוליבאנים. בצמרות למעלה מאוכלסיית הרקים נעדרים במפתיע יתושים, אך שלל חרקים אחרים תופסים את מקומם.


אחרי כשעתיים הסתיימה החוויה, העברנו את הציוד לשליחים שלקחו אותו לקבוצה השנייה וצעדנו לכיוון הסירה. בדרך עצרנו ליד צמחי בר שונים, אכלנו פרי קקאו (לא רע, הנוזל המקיף את הפולים לבן ומתקתק) ושמענו הסברים מפי אחת מהתיירות, אשתו של שגריר דנמרק בבוליביה שטיילה עם ילדה ההיפראקטיבי, על הפוליטיקה הפנימית המקומית, על קשרי האיחוד האירופי-בוליביה ועל חיים כזר בלה-פז.

שוקולית בצורתה הגולמית

המתנו כשעתיים, עמוק לתוך הלילה לקבוצה השנייה. הקבוצה השנייה חזרה זועמת ובצדק – חלק מהקאנופי נעשה אל תוך שעת הדמדומים ואת ההליכה לסירות עשו בלילה. מאוד לא תקין, מאוד לא מפתיע בבוליביה.


תמונות היום:

 



26.3 – Rurrenabaque: Pamapas (יום III)

והיום – More of the same. למעשה, מיצינו את כל הפעילויות בפמפס ואת חציו הראשון של היום, בטרם נפנה חזרה לרורה, אנחנו מבלים בחזרה על אותם פעילויות שעשינו בעבר. שטים להנאתנו, מתבוננים בטבע, שוחים עם הדולפינים. הכל נעשה בנחת, ברוגע. גם מזג האויר מחייך אלינו.

אנחנו חוזרים באזור 12:00 בצהריים למחנה, אוכלים ארוחת צהרים ומתארגנים להתקפלות. בדרך חזרה, אני מבקש לעצור שוב ולהאכיל קופים, האוויל-המתקשר-בשפת-הסימנים מתנגד. אנטוניו מתעלם ממנו ומחייך אלי. למרות זאת, לא נראו קופים בדרך. באזור 15:00, אנחנו מגיעים למעגן, נפרדים מאנטוניו ומייד מתחילים לריב עם שאר הקבוצות על סדר הנסיעה בג'יפים בחזרה.

לסיכום הפמפס: יופי של חוויה. התמזל מזלנו להיות עם מדריך טוב, עם חברה סבירים ומצחיקים ולמרות שמדובר בעונה לא אידיאלית ראינו עושר אדיר של חיות. החום, הלחות והעקיצות אמנם מעיקים, אבל הם עוברים והחוויה נשארת. היה כיף.

אבל כשחזרנו, גילינו שאנחנו בבעיה. למעשה, גילינו אותה יומיים קודם, כאשר הבנו מהישראלים שטעינו בחישוב חג הפסח. ליל הסדר בעוד יומיים בלבד, ביום שיני בערב, וכעת, שאנו חוזרים ביום ו' לרורה, אנו בבעיה.

בדרך חזרה אנחנו נופלים על הנהג האיטי ברורה-נבקה, אם לא בבוליביה. הדרך אמנם יפה כמקודם, אבל כבר התרגלנו לנוף הטרופי. טיפות הזיעה מצטברות ונוטפות במעלה העורף. בשעה 18:30 אנחנו מגיעים לרורה, ופונים בהיסטריה לבירורים לגבי האופציות שלנו – טיול בגונג'ל ליומיים בלבד (במקום שלושה), בדיקת טיסות, היתכנות של ליל סדר ברורה-נבקה. בסופו של דבר, אנחנו לא עומדים בזמן, מיכל לא רוצה לנסוע למחרת לג'ונגל, משרד הטיסות של TAM נסגר ואנחנו מוותרים על הג'ונגל.

בדרך

בראייה לאחור, מדובר בהחלטה מוצלחת מעין כמוה. לאחר שקיבלנו את ההחלטה, שמענו ישראלים מספרים על חווית הג'ונגל שלהם מחוץ למשרד של פלטשה. במהלך הסיור בג'ונגל, במשך במשך 5 ימים, עושר החיות שצפו בהן מסתכם בחזיר בר בודד והרבה מאוד יתושים. בג'ונגל אין הרבה חיות, במיוחד בעונה הזו, ואת חווית ה"השרדות 3" נעדיף לחוות במקום אטרקטיבי יותר.

אין בג'ונגל

הזמנו את חולצות הטיול מפקידת הקבלה של פלטשה שיהיו מוכנות למחרת. חולצת ה-XL שהזמנתי התכווצה למידת M אחרי כביסה אחת ועוד היד נטויה. פקידת הקבלה, מקומיה מחומצנת, דוברת עברית שוטפת. בעלה ישראלי והיא מבקרת מדי פעם בארץ. קירות הסוכנות מלאות פלקטים בעברית. מקור ידע לא אכזב. התייעצנו איתה – לגבי ההוסטל, לגבי פעילויות ברורה-נבקה, לגבי מסעדות מקומיות.

התמקמנו בהוסטל סביר ודי זול (90 בוליבאן), בחדר ענק עם מאוורר תקרה וטלוויזיה לא מכוונת. הטיסות חזרה לרורה למחרת (שבת) מלאות, וממילא מיכל לא רוצה לטוס בשבת וחג, כך שנאלץ להשאר יום נוסף ברורה-נבקה.

אך לפני כן – Party! ברחבת המלון, הופעל מועדון מאולתר. DJ מקומי הרים הפקה מושקעת, שכללה אותו ואת המגברים. עד השעה 24:00 הוא הרעיש לרחבה ריקה, ובשעה זאת תמה המסיבה. צפינו מלמעלה משועשעים.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


25.3 – Rurrenabaque: Pampas (יום II)

השכמנו קום. התעוררנו ב-6 בבוקר, ופרט למספר יפנים, היינו היחידים במחנה שהסתובבו ערים. צילמנו קצת, תמונות פנורמיות, שלוות.

אחרי כחצי שעה אנטוניו התעורר, ואז הגיע פדרו.


למען הסר ספק, המתלונן ברקע הוא לא אני.

נעים להכיר: פדרו, תנין המחמד של המחנה.

קוצי-מוצי, תנין מתוק

מסיבה לא ברורה אנטוניו מחבב אותי. יתכן בגלל שאני זקן החבורה. לרוב הוא פונה אלי כנציג הקבוצה. למרות ההסתערות ההמונית על פדרו, הוא נותן קודם כל למיכל ולי להצטלם ולשחק איתו. אנחנו מלטפים אותו, מצטלמים עם דגל ישראל ועושים שאר שטויות שמקובל שישראלים עושים. כשאנחנו מסיימים, שאר תושבי המחנה מזנקים על התנין המסכן.

לא היה דגל אוסטריה בנמצא

ארוחת הבוקר הולכת בעקבותיה של ארוחת הערב – היא לא רעה בכלל. אחריה, אנחנו מודדים נעלי גומי ומתכוננים לצאת לציד אנקונדות.

30 דקות של שיט בקאנו מביאים אותנו לאזור ביצתי. אנחנו מדדים בנעלי הגומי, הגדולות ממידתנו. חם ואנחנו בקושי מצליחים לצעוד ולחלץ את המגף מהבוץ בו אנו שוקעים. אנטוניו נעלם ואנחנו מסתובבים ללא כיוון מוגדר, מחפשים אנקונדות. הזמן עובר ואין אף בעל חיים בסביבה, בכלל זה נחשי ענק טרופיים. אנחנו מתחילים להתייאש ולהשמיץ את אנטוניו. לפתע צעקה, "אנקונדה!". כל הקבוצה, 30 איש במספר, ספק רצים ספק מדדים בבוץ לכיוון מקור הצעקה.

אנו מגיעים בין הראשונים ורואים את אנטוניו מושך בזנב נחש ענק. טוני, מדריך נוסף, מגיע ועוזר לו לשחרר את הנחש מהעץ בו הוא נאחז. תפסנו אנקונדה. שוב, אנטוניו נותן לי ולמיכל להצטלם ראשונים, אח"כ שאר חברי הקאנו ואח"כ כל שאר חברי מחנה פלטשה. בין חברי המחנה נמצאים זוג משוחררים טריים עימם טיילנו ב-Cerro Castillo, מרחק 5500 קילומטר מכאן.

בדרך חזרה לסירה, אנחנו שומעים את המלעיזים. "תפסנו" אנקונדה, הם טוענים. אנקונדה מושתלת, שאנטוניו טרח להחביא קודם. לדעתי, לא מדובר ביותר מהשמצות. אנחנו חוזרים עם האנקונדה למחנה, לתת לקבוצה שאתמול לא שיחק מזלה. תוך כדי הדרך ואף במחנה אנחנו עוברים עוד סשן צילומים עם האנקונדה. נחים קצת, והולכים לשחות עם הדולפינים.

כדי לשחות עם דולפינים, ראשית יש למצוא אותם. אנחנו שטים בביצות. מדי פעם אנטוניו זורק בקבוק פלסטיק ריק למים וגורר אותו חזרה. לבסוף נסיון התקשור הנואל עם הדולפינים נושא פרי. מספר דולפינים מסתובבים סביב הסירה, מגיחים מדי פעם החוצה.

אימון שחיה ראשון מזה שלושה חודשים

אחרי ששנים מחברי הקבוצה נכנסים למים, אני מזנק גם כן למים שורצי התנינים והפירנות. אמנם אנטוניו הבטיח לנו שהדולפינים מבריחים את התנינים, אבל אני לא בטוח שהוא קיבל על זה התחייבות בכתב. למרות זאת, אנחנו שוחים וחותרים למגע (תרתי משמע) עם הדולפינים. הם נוגעים בנו מדי פעם מתחת למים, אבל לא יותר מכך. המים נעימים, ומפיגים מעט את החום הכבד. בדרך חזרה אנחנו (הטובלים) משתרעים על הסיפון ונהנים מהרוח והשמש עד ההגעה למחנה.

אחרי ארוחת הצהרים, שדמתה באופן חשוד לארוחת הערב אמש אבל עדיין הייתה טעימה, אנחנו מקבלים חכות מאולתרות ויוצאים לדוג דגי פיראנה. לפני כן אנחנו מספיקים לבצע עוד משט עם הדולפינים. החכות, מעין ווים מכפסי עץ שאליהם נקשר חוט דיג ובקצהו קרס, לא ממש יעילים לדיג. פרט לענפים, אנחנו לא מצליחים לדוג כלום, עד שאחרי כשעה אנטוניו מצליח לדוג פיראנון זעיר. קצת יותר קטן מסרדין, מדובר בבייבי פיראנה, אבל מבט בוחן מגלה סט שיניים בעל פוטנציאל אכזריות גדול. זה הקטן גדול יהיה.

נשיכה אחת ממנו מורידה את כל הרגל. כמעט.

חלק מחברי הקבוצה, ובעיקר החד-לשוני בעל החברה הויטאנמית, מפעיל לחץ כבד על אנטוניו לעבור לפעילות הבאה. ולא שמדובר בחובבי טבע גדולים – הפעילות הבאה היא כדורגל.

לא בתמונה: הכדור, שוב בדרכו לשער

בשעות בין הערביים אנחנו מגיעים למגרש מאולתר באמצע הפמפס. על חלקת אדמה שיושרה וגולחה מוקמה שני שערים, ולצידם בר מקומי. כיוון שהסירה שלנו הגיעה ראשונה, אנחנו משחקים קצת שוער נייטרלי (הפסדנו). כששאר הקבוצות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם (הפסדנו). כשקבוצות נוספות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם+ישראל (שוב הפסדנו). למרות ההפסדים, הרווחנו משהו אחר – אינספור עקיצות. שיחקתי שוער (והייתי לא רע) והיתושים ניצלו את עמידתי הסטטית למרחץ דמים. עם השקיעה, שיחקנו משחק אחרון, ישראל – בוליביה, ושוב הפסדנו.

אחרי מקלחת וארוחת ערב, אנחנו שטים לפעילות האחרונה. החד-לשוני וחברתו ועוד אחד ש"עייפים" נשארו בחדר, ושעה אחרי שהחשיכה ירדה, ב8:30 לערך, מצוידים בפנסי ראש, אנחנו יוצאים לציד תנינים. ולא סתם תנינים, נאנו-תנינים. עינים זוהרות באפלה, זה הסימן. לעיתים העיניים קטנות, לעיתים רחוקות, לעיתים זריזות מדי, עד שאחרי כחצי שעה, אנטוניו שולף יד זריזה ושולה תנין צעיר מהמים. התנין, אורכו לא יותר מ-30 ס"מ, הופך לאביזר תפאורה. אחרי סט צילומים שלם, הכולל, נשיקות, חיבוקים ושימוש בתנין ככובע הוא חוזר למים ואנחנו חוזרים למחנה עם שירי הלל לאנטוניו.

תנין זה כשר?

שמחים לאידם של אלו שנשארו במחנה, אנו הולכים לישון.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


24.3 –Rurrenabaque : Pampas (יום I)

מדובר בתרגיל שהייתי מרוצה ממנו במיוחד. רוב התיירים בבואם לבקר בפמפס נוסעים לרורהנבקה, חלקם באוטובוס – במשך 20 שעות, באוטובוס הקרוי האוטובוס לגיהנום וחלקם בטיסה במשך 50 דקות. הם שוהים בה יום, מזמינים סיור מאורגן באותו ולמחרת יוצאים לפמפס. בפועל, מפסידים יום בשהייה ברורה. זמננו דוחק, בעוד שבוע הטיסה חזרה, ואנו תמרנו כך שג'יפ של סוכנות הטיולים אסף אותנו מיד עם הנחיתה בשדה התעופה של רורהנבקה ומיד יצאנו לפמפס. שלמנו על התענוג 580 בוליביאן במקום 550 בוליבאן, המחיר לישראלים עבור טיול של 3 ימים בפמפס.

"שדה התעופה של רורה-נבקה" הוא ביטוי יומרני מדי. מדובר במשטח לא סלול, מכוסה דשא, כשבין המטוסים מסתובבים פרות. כשיורד גשם הוא נסגר מחשש להחלקת המטוסים. אולם הנוסעים מורכב מחלל של 3 מטר על 3 מטר ובו שני ספסלים. אבל למרות הכל, זוהי עדיין הדרך העדיפה להגיע לרורה-נבקה, בהתחשב בעובדה שזמן הנסיעה באוטובוס הוא 20 שעות, כשהנסיעה היא בדרך המוות, ללא החלפת נהג ואת הצרכים בנסיעה עושים מהחלון (סיפור אמיתי).

שבע הפרות הרזות, גרסת בוליביה

אנחנו הגענו בטיסת T.A.M, חברת בת של חיל האויר של בוליביה (יש כזה?!), שהמריאה משדה התעופה הצבאי בלה-פז בשעה 8 בבוקר. כמובן שהטיסה המריאה באיחור של חצי שעה. קשה להגיד שהסיבה היא הבידוק הבטחוני כי כלל לא היה כזה.

החסרון בתרגיל הקטן שעשינו הוא שאין בקרה ובחירה במדריך ולא על שאר המטיילים בקבוצה. ולמרות זאת, נפלנו סביר. בגי'פ אליו הגענו היו 6 אנשים נוספים (למרות שהובטח לנו שיהיו רק עוד 4). ארבעה משוחררים טריים מהדרום, תושב נשר אחד וויטאנמית. אותה וויאטנמית הייתה חברה של אחד מהדרומיים, איוול משריש, שלא ידע כלל אנגלית והתייחס אליה באופן הגרוע ביותר משאר חברי הקבוצה. כנראה שתקשרו בשפות אחרות. בסה"כ, חבר'ה לאין ערוך יותר טובים מהקבוצה בסלאר.

נסענו במשך 4 שעות, דחוסים בג'יפ. הנוף, בעיני, היה יפיפה. אזור טרופי, צבוע בירוק בוהק. נראה היה שמישהו שיחק יותר מדי עם כפתור הרוויה בפוטושופ. דקלים מתנופפים ברוח. חם ולח וחם. לקראת הצהריים התחיל להתקדר. שעטנו בדרך ריפיו, עד שגלגל אחד החליט לשעוט מהר יותר מהאחרים.

ניסינו להחליף את הגלגל שהתרסק והתעקם לגמרי, אבל בשל מהמורות בכביש לא ניתן היה לתפעל כראוי את הג'ק. במשך כ-30 דקות ניסו כל חברי הקבוצה להחליף את הגלגל, כשהנהג-ליצן מעיף מבטים מודאגים לעבר ענני הסערה המתקדרים באופק. הויטאנמית וחברה החליטו שנמאס להם ולקחו טרמפ בתשלום עם נהג אופנוע לעיירה הקרובה. הצלחנו להחליף גלגל ממש ברגע שהסערה החלה, והגענו אחרי 30 דקות לסביבת נמל היציאה לפמפס.

אכלנו ארוחת צהריים סבירה, עם חשש כן ואמיתי לקלקול קיבה שלא התממש והגענו לנקודת היציאה לפמפס. גשם שוטף ירד בינתיים ואנחנו חיכינו לסירות של Fletcha tours, סוכנות הטיולים שלנו. את התיאומים והבירורים בלה פז עשינו מול הפקידה של פלטשה, שידעה עברית שוטפת. גם אנטוניו, המדריך שלנו, שהגיע זה עתה עם הסירה, דיבר עברית בצורה טובה יותר מאנגלית (ועברית סבירה באופן אבסולוטי). טוני, מדריך מקומי נוסף, ידע לדבר עברית טוב יותר מספרדית.

מעפילים לאוניית הקרוז. לא בתמונה, וגם לא יהיה: משה פרץ.

עלינו לסירה בת 8-9 המושבים – קאנו ששודך לו מנוע, ושטנו בגשם השוטף, עטופים בניילונים. הפמפס, או הביצות בעברית, הוא אזור הדלתא של נהר Yacuma. מדובר בגן חיות ללא חומות. מיליוני ציפורים, תנינים, דולפינים ורודים, קפיברות, פירנות ובעיקר יתושים חיים כאן. אלפי תיירים מבקרים באזור כדי להתרשם מהמערכת האקולוגית העשירה. מבין טיפות הגשם אנחנו רואים תנינים שוחים במים, עופות גן עדן נחים על צמרות העצים, קומראן צולל, קופים מטפסים על העצים, קניברות על הגדות ועוד עשרות זנים נוספים שאנחנו לא יודעים את שמם.

מבין הטיפות צילמתי. בגשם שוטף צילמתי אותנו מאכילים את הקופים. למרות החשש הכבד מנזק מצטבר למצלמה, היופי של החי מסביב והידיעה כי המצלמה צריכה להחזיק רק עוד כשבוע עשו את שלהם.

אחרי שעתיים הגענו למחנה. לפנינו הגיעו וחיכו לנו מיליוני יתושים, עקב אכילס של הביקור הפמפס. ישנו בקומה השלישית של המבנה המרכזי. המבנה הוא בניין עץ בעל שלוש קומות, כאשר חציה התחתון של כל קומה בנוי מעץ וחציה העליון מרשתות ירוקות נגד יתושים. עוד במחנה של פלטשה: חדר אוכל, חדר מדריכים, ערסלים ותנין שמסתובב חופשי, אבל לכך נגיע בהמשך.

נחנו קצת וניסינו להתאושש עד ארוחת הערב מהחום הכבד, הלחות והגשם. מפעם לפעם נשמעת נפילה על הגג ורעש של כדור מתגלגל. צמרות העצים מקיפות את הבניין והקופים לעיתים מקצרים דרך ע"י דילוג על הגג בצליל שנשמע כבעיטה לא מוצלחת על משטח חצץ.

ארוחת הערב הייתה מעולה. היה אוכל טעים באמת, הטעים ביותר שאכלתי בבוליביה. מיכל דווחה שגם האוכל הצמחוני היה לא רע בכלל. חזרנו לחדרים ופתחנו במבצע הרג יתושים. זה לא הסתבר כאסטרטגיה יעילה. כמויות היתושים עלו על יכולת ההרג האנושית. התחפרנו מתחת לכילות, וביצענו חיסול נקודתי. למרות החום הכבד התכסנו בשקי השינה וקיווינו שהם יצילו אותנו מהנבלות.

שאר הקבוצה עשנה ג'וינט. בקשנו והם יצאו ועשנו בחוץ. חברה טובים, ללא ציניות.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


22.3-23.3 : La Paz ו-Tiwanaku

קצת על לה פז, אחת מהערים שסבלנו בהן בצורה החריפה ביותר וכנראה שבגלל זה זכורה בבהירות חדה.

הערת היועץ האמנותי: כמו שכם, רק בלי לכלוך. הוא טועה.

אז מה יש בה? מדרכות – אין, כיוון שהרוכלים הפקיעו אותם. אתרים מעניינים – אין, פרט לקתדרלה בודדת. מסעדות – אין, וגם לא כדאי לאכול בחוץ. אז מה יש לעשות בלה-פז? אך ורק קניות. למעשה, היה ראוי לשנות את שמה מלה-פז ל-El Mercado, השוק. העיר לא מחולקת ע"פ שכונות, אלא לשווקים: שוק בגדים, שוק פירות וירקות, שוק אלקטרוניקה, שוק אריזות פלסטיק, שוק מכשפות. כל שכונה והשוק שלה. כנראה שאם היינו מחפשים היינו מוצאים גם שוק לחלקי גופות. הבוליביאנים לא מייצרים כלום (פרט אולי לחלקי גופות), אלא רק סוחרים ציקלית באותם מוצרים. לא מתכון מבטיח למדינה משגשגת.

בנוסף לשווקים, לה פז משמשת כמרכז אסטרטגי לטיולי כוכב בבוליביה. יש להיות כנים ולהודות כי לה פז אינה גרועה ולעיתים אף טובה משאר הערים בבוליביה (פרט אולי לפוטוסי). היא זכורה לדראון כיוון שהיא העיר הבוליביאנית בה שהינו בה לתקופה הממושכת ביותר.

יום שני בשבוע זה היה היום הראשון בטיול שהוקדש לקניות מזה כמעט שלושה חודשים. בעוד כשבוע וחצי אנחנו נוחתים בארץ ויש להביא שוחד מתאים לאחיינים. סוג השוחד כבר נקבע – פליזים, ובבוקר יום זה עשינו סקירה של חנויות הפליזים במתחם ה-Sagranaga. לאחר סקר השוק הראשוני, בקרנו בכנסיית San Fransico, האתר התיירותי הראוי היחיד בתוככי לה-פז. ושוב קניות. הפעם חיפשנו גאדג'ט אלקטרוני לאבא של מיכל באזור Eloy Salmon, ללא הצלחה. זה לא היה בזבוז זמן מוחלט, כיוון שמצאנו שוק נחמד לחולצות כדורגל. אכלנו צהריים בבית חב"ד, נחנו מעט, הזמנו סיורים ל-Tiwanaku למחרת ולפמפס לעוד יומיים, נקלענו לשוק פירות, ירקות וחיות מתות מסריח במיוחד וסיימנו יום שעל הנייר נראה קל אבל היה ארוך ומתיש.

היום היה כל כך עלוב שאפילו תמונות לא נציג.

אחרי שאמש ביקרנו פעמיים במשרד של ג'רי מהסלאר שהתגלה כבותקה נטוש, הזמנו סיור באתר הארכיאולוגי Tiwanaku (220 בוליביאן לזוג, כמדומני) בחברה מקומית מתחרה ברחוב Sagranaga. השכמנו למחרת בשעה 7:40, אחרי שהספקנו לחטוף ארוחת בוקר זריזה, אספה אותנו ההסעה.

אותו יום היה יום של נהי ואבל בבוליביה, יום זכרון וטקסים, ומבחינתנו בעיקר יום של פקקים. ביום הזכרון למלחמה הפסיפית, המלחמה בה בוליביה הפסידה חלקים נכבדים מאדמתה לצ'ילה (וטוב שכך, אחרת בביקור בסן פדרו דה אטקמה היינו בבוליביה ולא בצ'ילה), נערכו טקסים רבים בבוקר. בראייה לאחור, נראה היה שמטרת הטקסים הייתה ליצור עומסי תנועה בכבישים. במשך שעה וחצי מנומנות תמרנו בפקקים עד שנאספו כל חברי הסיור המאורגן מהמלונות. אחרי עוד כשעה של נסיעה עצרנו בצד הדרך לתצפית על רכס האנדים והעמק מתחתיו. עוד חצי שעה של נסיעה, ואנחנו ב-Tiwanaku, 72 ק"מ מלה-פז, אתר UNESCO.

בדרך ל-Tiwanaku

Tiwanaku, מרכז התרבות הקדומה לאינקה שנקראה בשם הלא מקורי Tiwanaku, הייתה עיר שבשיא פארה הכילה כ-30,000 תושבים, כאשר מספר תושבי האימפריה כולה עמד על כמיליון. היום נשארו במקום רק חורבות המקדש המרכזי.

הסיור התחיל בביקור במוזיאון (ובשירותים היה סבון!). המדריך, שידע אנגלית (!) והיה בעל תואר שני בארכיאולוגיה (!!), נתן סקירה מקיפה על התרבויות ההיסטוריות והגאוגרפיה שאפילו הייתה מעניינת (!!!). כעבור זמן לא ארוך המיצגים ההיסטוריים במוזיאון וההסברים הנרחבים על הדת והפולקור הטיוואנקי החלו להעיק (תמצית הדת הטיוואנקית: המספר 3 זה וואו!), ולמזלנו לא נמשכו יותר מכך.

שער השמש. או משהו כזה.

לאחר מכן נכנסו להנגר שבמרכזו היה אחד הממצאים העיקריים באתר, פסל הפא'צהמאמא. הפסל, שגובהו מספר מטרים, עשוי מסלע בודד ומכוסה תבליטים מיתולוגיים שונים. הוא מייצג את הפאצ'המאמא, האל הקדמון של תרבות Tiwanaku. זהו הפסל הקלאסי שנראה בכל תמונה מייצגת של אלילי דרום אמריקה. אחרי הסבר ארוך מדי על כל התבליטים השונים בפסל פנינו לאתר עצמו.

הפאצ'ה-אמא-של-הבוליביאנים

החורבות ששרדו הן בעיקר התשתית של אזורי הפולחן. היה נחמד להסתובב בין החורבות, לצד שער השמש, לדמיין את המקדשים הפאגאניים, לצלם את הפסלים על רקע השמיים הצלולים ולהבין שהבוליביאנים לא התקדמו הרבה מאז.

בדרך חזרה, עצרנו לארוחה במסעדה מקומית. תמורת 20 בוליבאן קיבלנו ארוחה מלאה. אני קיבלתי בשר לאמה ומיכל דג מקולקל, שהוחלף מיד בביצה עם סלמונלה. חזרנו דרך El Alto ובדרך עשינו עצירת צילום ממש בתחילת הירידה ל- La-Paz.

בשעת אחה"צ המוקדמות, עת שחזרנו, התחיל טפטוף. אכלנו בבית חב"ד, ופנינו לקנות פליסים. בעקבות ההמלצה בקלסר, שהספקנו לתקן אותה מאז, הזמנו את הפליסים אצל פליקס. זה אולי נשמע פשוט, אבל דרושה סיבולת נפשית גבוהה בשביל להזמין (במשך שעתיים!) 18 פליסים (!!) בצבעים ודוגמאות שונים.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


21.3 – (La Paz (Bolivia

האוטובוס הראשון שיוצא ללה-פז עוזב את Arica בשעה 8:00. האוטובוס, הכלאה משונה בין אוטובוס בוליבאני לצ'ילאני, נראה סביר מספיק כדי שנקנה כרטיס לאחר התמקחות קצרה – הקרבה לבוליביה מחייבת. אם זכרוני אינו מטעני ההתמקחות עזרה קלות, אבל מכרי יודעים כי סביר בהחלט שזכרוני מטעני.

הדרך מטפסת, ממריאה מהחלקים המדברים באזור Arica, עוברת דרך פארק Lauca, שם אנו מאיטים קצת בשל התנועה הערה של הלאמות והגואנקות באזור.

בכביש הראשי המחבר את צ'ילה ובוליביה

הדרך ממשיכה ומטפסת לרמה מישורית, הרצופה בהרי געש חרוטיים, מושלגים ומעשנים (נוף צ'יליאני טיפוסי), ובאגמים ומסביבם עשב ירוק (נוף בוליביאני טיפוסי). במעבר הגבול, בגובה 4600 מטר, קר גם בצהרים. אין הגדרה טובה יותר לאירוניה מכאשר הבוליביאנים מחרימים לנו את הפירות שהבאנו מצ'ילה מחשש לזיהום.

ואז נעלם הטלפון של מיכל. קצת אחרי מעבר הגבול לבוליביה, מיכל משגיחה שהיא לא השגיחה טוב על הטלפון. נעלם Nokia 5800, ששווה משכורת חודשית של שלושה בוליבאניים, ויתרה מכך, אמצעי השרדות בבוליביה. אנחנו מתחילים בחיפושים בפאניקה ומגייסים את עזרת חלק מיושבי האוטובוס. מיכל מתחילה לקלל את כל הבוליבאנים ואמותיהם ומייחסת להם אוסף תכונות שליליות מקיף. למרבה המזל היא עושה זאת בעברית. והנה,  אחרי רבע שעה של חיפושים נמצא הטלפון , וחמור מכך, ע"י בוליבאני. אנחת רווחה משוחררת, ואיכשהו אנחנו נהנים עוד יותר מהדרך הרצופה שדות קינואה ובתי חימר שמתחלפים במבנים צפופים יותר ויותר. הכביש הופך לסלול ואנחנו מגיעים ל-El Alto, ומיד אחריה אל "השלום" – La Paz.

מלמעלה היא מרשימה. ערב רב של בתים אדומים צפופים בתוך עמק. נדמה שלקחו את פוטוסי והכפילו את אורכה פי שתיים, את רוחבה פי 6, תלשו את Cerro Rico ובמקומו תקעו הר גבוה, מושלג, בגובה 6500 מטר, החולש על העמק – ה-Illimani, "הנשר המוזהב".

מלמטה, היא הרבה פחות מרשימה. הערב רב של הבתים מתגלה כמבוך מלוכלך, מבולגן, שהמדרכות בו הופקעו לצורך דוכני צ'ולות.

בנסיעה ממעבר הגבול בסלאר לסן פדרו חלקנו את המושב האחורי של המיניבוס עם חבורה של בוגרי קולג' אוסטרליים סטריאוטיפים. מעבר למשחקי מילים מזעזעים באווילותם, הם השתדלו להביך בפומבי זוג אירים שהתארס בברזיל. עם אותו זוג חלקנו מונית וירדנו סמוך למלון בו נשהה כל שהותנו בלה פז – Cruz de Los Andez. מלון אסתטי, עם Wi-Fi שלא עבד בקומה בה היינו (קומה שלישית), אינטרנט שניסו לגבות עליו כסף (ללא הצלחה, חצופים!) אבל עם ארוחת בוקר שופרא דשופרא. קצת יקר יחסית לאחרים (110 בוליביאן כמדומני) ומאיתנו גבו אף יותר עבור חלק מהימים, אבל שקט וממוקם מרכזית.

נחתנו במלון בשעה 19:00 בערב ומיד גילינו יתרון נוסף וחשוב – הוא מרוחק מספר דקות הליכה מבית חב"ד, לשם שעטנו עם קריאת הקרב "בשר!".

אבל לא היה בשר. אחרי שהתחננו יפה ואף הנחתי תפילין הם הצליחו לגרד שאריות עוף מת . מיכל השלימה מעט מחוסר הברזל ואני השלמתי חוסר בפורל, שבצורה משעשעת פעיל חב"ד המקומי ניסה למכור לנו אותו בתור "סלמון נהרות".

מקום הגידול הטבעי של "סלמון הנהרות"? - מעבר הגבול בין בוליביה לצ'ילה

בית חב"ד הוא מקום נחמד. בניגוד לדעה הקודמת שהייתה לי מדובר בחברה צעירים, שמדברים סלנג יותר טוב ממני, יותר פתוחים מרוב החילונים, ופחות מיסיונרים מבודהיסט ממוצע. האוכל סביר בהחלט וזול אפילו במונחים בוליבאנים. גם כמקום מפגש של ישראלי והחלפת מידע הוא מומלץ. לרוב אוכלוסיית הישראלים במקום שונה מהבררה האופיינית. במקום יש אינטרנט חופשי (כולל צורב!) והיתרון הגדול – הקלסר של יוסי (או דוד, אני לא בטוח). יוסי/דוד, ישראלי שהחליט להשתקע בבוליביה כמדריך טיולים מרביץ סקירה שכמוה לא ראיתי – עשרות טרקים בכל בוליביה, ניתוח דקדקני של לה פז, כולל חנויות פליזים ומתנות, ומידע פרטני על כל האטרקציות בבוליביה. הוא גם כתוב היטב וכולל השמצות משובחות (על הבוליבאנים: "כדאי לבקר בבית הכלא סן פדרו. מעבר לעניין האנתרופולוגי בבית הכלא המתנהל מעצמו ע"י האסירים, תמיד טוב לראות בולביאנים בכלא ולדעת שיש פחות מהם בחוץ"). בסה"כ: בית חב"ד – כדאי!


מעט תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.



20.3 – San Pedro de Atacama (צ'ילה)

גם הלילה לא היתה לנו שינה מרובה. שוב השכמנו בארבע, והפעם יעדנו – El Tatio, אתר הגייזרים. בניגוד לאמש, המדריך ידע אנגלית ולאור החיבה שלו למוזיקת עולם אפילו קצת עברית.

אחרי כשעה וחצי של נסיעה, הגענו לאתר. 4200 מטר מעל פני הים, קור אימים, שלוש מעלות מתחת לאפס. בניגוד ללילה הקודם בסלאר, ב- El Tatio יש גייזרים אמיתים.

זהו אתר הגייזרים הגדול בחצי הכדור הדרומי והשלישי בגודלו בעולם. מעט מעל הלאבה הרותחת עובר נהר תת קרקעי השולח מעת לעת זרנוקים של מים רותחים דרך חורים בקרקע. עשרות גייזרים כמו שגייזרים צריכים להיות.

אחד מהם פורץ ממש לידנו ואני מצליח לתעד אותו בוידאו. מסביב לכל גייזר מינרלים בצבעים שונים. הפעילות גועשת במיוחד לפני הזריחה ושוככת בהדרגה עם הנץ השחר. אנו פונים לארוחת הבוקר.

עוד סשן צילומים קצר בעוד ההרים מסביב הנצבעים אדום והופ, למעיין החם.

ההשוואה למעין בסלאר מטעטעת. כתלות בנקודה בה עומדים המעיין חם פחות וחם יותר מהמעיין הקודם. גרדיאנט טמפרטורות חריף במקום וצעד לא זהיר גורר מעבר חד בין "קרררר" לבין "אאוץ, חם, אאוץ, שורף". ליד המעיין, גייזר ענק שבעבר תבע את חייהם של שני מטיילים שהתקרבו אליו יותר מדי. כעת הוא מגודר.

חוזרים לרכב ומנהלים שיחה עם זוג הולנדי משונה. הם יושבים כשכסא מפריד בינהם ומשתדלים באופן כללי לא לגעת ולא לדבר זה עם זה. כנראה שהם שומרים נגיעה.

לפני

האתר הבא – ישוב קטן של כמה משפחות מקומיות, השוכן בואדי. בקצה הגבעה המשקיפה לואדי כנסיה לבנה נאה. האתר לא היה ראוי לאזכור אלמלא אכלתי כאן לראשונה בשר לאמה – נחמד למדי (וכשר?).

אחרי

בשלב זה הטיול נהפך לטיול רכב עם עצירות לצורכי צילום – לאמות מלחכות עשב, גואנקות דוהרות על רקע הרי המדבר, ברווזים שוחים באגם ביצתי, ומעל לכולם מתנשאים הרי הגעש הפעילים הפולטים עשן מפסגותיהם. באזור הצהריים חזרנו לסן פדרו.

התקלחנו והמתנו מחוץ להוסטל. פנינו היו מועדות צפונה ומשם ללה-פז, נסיעה מצטברת של כ-21 שעות, עם החלפה של שלושה אוטובוסים. הראשון מביניהם היה אמור לצאת בשעה 19:00 ואנו המתנו בינתיים על הערסלים מחוץ להוסטל. עד שגירשו אותנו.

בראיה לאחור, ובעיון ב-wikitravel זה היה צפוי – ההוסטל בו בחרנו, hostel Corvatsh, ידוע לשמצה. בשעה 15:00 או 16:00 אחר הצהריים, מנהלת המלון הודיעה לנו שאנו מתבקשים לפנות את חפצינו מחדר האחסון – רמז לא עדין שנעוף לה מהעיניים. יש להבהיר, מדובר במעשה מאוד לא מקובל. בהוסטלים אחרים השארנו תיקים מספר ימים אף אם לא חזרנו ללון שם לילה נוסף לאחר מכן. מדובר בעבירה גסה על כל אתיקת ההוסטלים ומעשה חצוף בפני עצמו.

מיכל התעצבנה ורצתה שניקח את התיקים ונמתין במקום אחר. צעדנו בחום המדברי עד לכיכר המרכזית (החביבה) של סאן פדרו והמתנו שם, מטגנים לאט לאט בשמש ובחום.

חם. צילום אילוסטרציה

אני יצאתי לסיור קצר באזור. סיירתי בכנסיה הסמוכה לכיכר שהלבן בו היא צבועה בוהק במיוחד באור המדבר. הסתובבתי קצת בעיירה, מביט בבנייה הנמוכה, החומה והלבנה לסירוגין, ובעיקר תרתי אחרי נקודות Wifi. ואז פגשנו את יהודית.

כמתבקש מהשם, דוסית (לייט) חביבה שנתקלנו בה לראשונה בברילוצ'ה, ב-Tango inn Downtown. החלפנו חוויות ובעיקר הדרכנו אותה לקראת הסלאר. קבענו להפגש בלה-פז ואולי לטייל ביחד בג'ונגלים/פמפאס. היה נחמד, ובעיקר העביר את הזמן עד לאוטובוס.

גייזר מהבוקר

ואחח, איזה אוטובוס. האוטובוס הטוב ביותר שהיינו בו. ישבנו במושב קדמי באוטובוס נקי ומצוחצח. אוטובוס מרווח, עם דייל שהתייעץ איתנו לגבי בחירת הסרט. היה קשה להפרד מהאוטובוס אחרי שעה בלבד, עת שהגענו ל-calama ב-20:00. המחשבה שבקרוב נרד מהאוטובוס גרמה לעצב רב, במיוחד בעקבות ההשערה כי יש יחס הפוך בין הקרבה לבוליביה, אליה פנינו, לאיכות האוטובוסים.


Calama, ושאר הערים בצפון, נראות עשירות ומערביות. זהו האזור העשיר של צ'ילה, לב תעשיית המכרות. אזור מדברי עם תנאי מחייה קשים, אבל לפי האורות המנצנצים בקניונים בלילה, מאוד משתלם כלכלית. זהו האזור בו, כעבור כחצי שנה, יקברו חיים 33 כורים מתחת לאדמה. גם תחנת האוטובוס, בה אנו ממתינים כשעה וחצי לאוטובוס ההמשך, מהמרשימות שראינו. מסודרת, ממוזגת, מצוחצחת. אוטובוס ההמשך, לעומת זאת, מרשים הרבה פחות, אבל עדיין סביר.

למרות הצפיפות הצלחנו לנמנם, פחות או יותר, עד שהגענו ל-Arica, עיר הגבול של צ'ילה עם פרו לפני הזריחה, בשעה 6:30 לפנות בוקר. 10 ק"מ מכאן נמצאת פרו, ומשם הדרך קצרה למאצ'ו-פיצו. לא נבקר שם. פתחתי את היום עם מועקת החמצה.

You can't have it all.


תמונות היום ועוד סרטון של שפריץ מים:

Vodpod videos no longer available.

ולסרטון. שיא העניין הוא ב0:41, כשאני מצליח סוף סוף להבין איך משנים את הפוקוס במצב וידאו.



19.3 – הטיול בסלאר, חלק III ו-San Pedro de Atacama (צ'ילה)

כישראלים למודי קרבות בבוליביה, הנחנו שאם הונחנו להתכונן ליציאה ב-4:00 לפנות בוקר, הרי שאין טעם לקום לפני 4:10 כיוון שלא נצא לפני 4:30. מה רבה הייתה תדהמתנו כשיצאנו מהחדר ב-4:05 (בכל זאת, מיכל ממוצא ייקי) ונתקלנו במבט זועף של כל חברי המשלחת מהג'יפים האחרים. כשזוג הישראלים הנוסף הגיח רק ב-4:15 הוא כבר נתקל באיומי רצח. לזכות השוויצריות, וזו זכותם היחידה בטיול הנוכחי, יש להודות שהן היו מוכנות בזמן. מעטים האנשים שיוכו בתדהמה מכך.

בזריחה, שלוש שעות לאחר מכן

מדוע יצאנו לדרך כה מוקדם? ה-Solar de Manaña geyser basin, אזור של גייזרים וגזים מתפרצים בגובה 4900 מטר מרשים במיוחד קצת לפני הזריחה. כשמגיעים אליו מריחים ראשית ריח גופרית עז. עשן סמיך מתמר מהנקבוביות הקטנות דרכם יוצאים גם גזים לוהטים בלחץ גבוה.

נסיעה לא ארוכה מביאה אותנו מעט לפני הזריחה ל- Termas de Polques, מעיין חם על צל הר. בקור אימים אנחנו מדדים בבגדי ים ומזנקים לתוך המים הרותחים. צופים בזריחה, מסביב הרים בצבעי מדבר, אדום, חום, צהוב.

תמונה יותר מוצלחת צונזרה

להשלמת האווירה הרומנטית אנחנו שומעים את תוכנית הקרב של אגודת גברברים ישראלים מקבוצות אחרות. מטרת הפעולה המתוכננת: כיבוש מהיר של הבריטיות בקבוצתנו. כמו מרבית המבצעים הצבאים לאחרונה, גם מבצע זה נחל כישלון צרוף. בניגוד לרוב המבצעים הצבאים לאחרונה, הפעם זה היה משעשע. יוצאים החוצה רועדים מקור, פרננדו מכין לנו פינוק מיוחד לארחות הבוקר האחרונה – פנקייקס, יוגורטים, ריבות, קורנפלקס.

אנחנו שועטים לקראת מעבר הגבול בצ'ילה. ניתן היה לנחש זאת גם לפי התרבות הרי הגעש הפעילים שמלועותיהם נפלט עשן. ניצב איתן ובולט מבין הרי הגעש הוא Licancabur .

עוברים עוד שתי לגונות, ירוקה (Verde) וצהובה (Amarilla), מצטלמים עם פרננדו על רקע האחרונה, שועטים ברכב, מביטים במדבר נצבע עם הבוקר, ויורדים במעבר הגבול בצ'ילה. מזייפים צער פרידה משאר חברי הג'יפ ועולים על ההסעה לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה.

סוף הטיול בסלאר, אחד מטיולי הטבע המרשימים ביותר בדרום אמריקה.

חזרה לציויליזציה. למרות ש-San Pedro de Atacama היא אחת מהעיירות הנידחות בצ'ילה, ההבדל בין העולם המערבי (צ'ילה) לטרום ימי הביניים (בוליביה) מוציא מאיתנו אנחת רווחה כנה. כבישים סלולים. חשמל. אוכל שניתן לאכול בלי לזכות בתוספת סלמונלה חינם. על המוצרים יש מחירים (מודפסים!). אמריקה.

סאן פדרו, עיירה באמצע המדבר הצחיח בעולם. הסיבה היחידה לקיומה – תיירות. במקום בו כבר 40 שנה לא ירדה טיפת גשם, בגובה 2400 מטר, גרים 5000 איש שמתפרנסים משלושת האטרקציות התיירותיות באזור –אתר גייזרים ומעיינות חמים (El Tatio), הסלאר הקטן (Salar de Atacama) ועמק הירח (Valley de la Luna). אך לפני שנפנה לכך, ראשית יש להתמקם. הסתובבנו קצת בעיירה לפני שהתמקמנו בהוסטל Corvatsh – מאוד לא מומלץ, כפי שיתברר לנו בהמשך.

משקיפים על עמק הירח. קיוינו שכאן אין רעידות אדמה

מבחינה ארכיטקטרונית העיירה מעניינת. כבישי העיירה הפנימיים לא סלולים – חריג יחסית לצ'ילה, בה אפילו באזור הקרטרה הכבישים הפנימיים היו סלולים. ענני האבק שעלו בפעמים הנדירות שרכבים עברו באזור מכסים לשניה קלה את הבניה הנמוכה של בתי חימר צפופים, צבועים בלבן. סן פדרו מזכירה את תדמית העיירה המקסיקניות כפי שמצטיירת במערבונים אמריקנים. בנקודה אחת בלבד היא דומה לבוליביה – המים. גם כאן יש לשתות אך ורק מים מינרליים.

אחרי השלמת שעות שינה יצאנו בשעה 16:00 לסיור מודרך ב-Valley de la Luna. בהיבט המדריך, נהג מונית שאלתר את דרכו באנגלית, הסיור, שהובטח שיהיה באנגלית שייקספירית, היה מאכזב מאוד. הנופים, לעומת זאת, היו לעילא ולעילא.

לא נרמה - תמונת HDR

עמק הירח הוא שמורה ובה מתחם של נקיקים, קניוני ענק, דיונות חול (שמשמשות גם לסקי דיונות) ותצורת סלע משונות. בשעת אחה"צ הסלעים משמיעים קולות התפוקקות בשל הפרש הטמפרטורות. אדמת הגיר מנוקבת במערות צרות, שבאחת מהם זחלנו ללא מטרה מגודרת. ברקע, קולות התפוקקות שמשמיעים הסלעים מדי אחה"צ בשל הפרש הטמפרטורות.

סלע מיוחד, שמזכיר לבעלי דמיון נוצרי מפותח "שלוש מריות" נמצא בדרך לרכס קטן בלב השמורה. עם השקיעה, עולים לפסגת הרכס, לעמדת תצפית ומביטים על העמק נצבע אדום. מרהיב.


תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


18.3 – הטיול בסלאר, חלק II

אחרי ארוחת בוקר סבירה, פנינו להמשך הטיול ב"סלאר". היעד הבא – הלגונות. בתוך אגמים מלוחים בגובה 4000-5000 מטר, שגודלם לא עולה על קילומטרים רבועים בודדים, נמצאים עשרות פלמינגו לבנים, ורודים ואדומים שצבעם נקבע לפי הפלנקטון בלגונה.

מסביב הרים בצבעים פסיכודליים. בצד הלגונה מעט דשא ירוק ומצדה השני מלח לבן בוהק. תמונה שתעלה גרגור בקרב כל צייר סוריאליסטי.

הלגונות קרויות על פי הצבעים השונים – Laguna Verda, Laguna Blanca, Languna Hedionda  והיפה מכולם – Laguna Colorada, אליה הגענו אחה"צ.

קצת אחרי הכניסה לשמורת ה-REA ותשלום דמי כניסה/שוחד לפקיד, הגענו ללגונה אדומה מדהימה. לצד הלגונה לחכו לאמות את מעט העשב הירוק שגדל שם.

היה מרשים מאוד אבל גם קצר מאוד כיוון שמהרנו למצוא מקום לינה לערב המתקרב ובא. הגענו לאכסניה עלובה וזוג השוויצריות השתרעו על המיטה והכריזו: "Fernando, it is perfect!". כיוון שאחת מהן למדה בלשנות, האפשרות הראשונה שעלתה במוחי, שהן לא יודעות מה משמעות המילה perfect, נפסלה על הסף. למזלנו, פרננדו התעלם מהם באלגנטיות. הוא אמץ כלפיהן גישה זו כאשר אמש, קצת אחרי השקיעה ומעט לפני שחשיכה מוחלטת נפלה, הם הציעו לו, תוך כדי נהיגה, להסניף מעט קוק.

רגע נדיר של סימפטיה

כהערת אגב, עיצוב המתקן להסנפת קוק היה מאכזב. ניתן היה לשער שהמתקן יעוצב בצורה קצת יותר יצירתית לאור העובדה שהמעצבים שלו שוררים רוב חייהם במצד פסיכדלי.

חזרה לעניינו, משיקולים טכניים עברנו לבקתה אחרת, לא מוצלחת בהרבה מהקודמת. השתרענו על מיטות אבן, בחדר של 6 אנשים ללא חימום, ללא תאורה, בגובה 4400 מטר, ככל הנראה לא המתכון האידאלי לשינה מוצלחת. מצד שני, זה לא ממש הטריד אותנו, כי ממילא אלמנט השינה לא צפוי היה להיות דומיננטי – ההשכמה למחר נקבעה ל-3:45.

El Arabol De Pietra, עץ הסלע בתרגום חופשי

אך לפני שאנו פורשים לישון, ראוי לתאר קצת יותר בפרוטרוט את מעללי היום. בבוקר היום שותפנו הישראלי הטיפש לנסיעה האשים אותי בגניבת בקבוק מים שנמצא יותר מאוחר אצל השוויצריות. למזלנו, זוג הישראלים שייצגו נאמנה את ה"ישראלי המטומטם" סבלו ממחלת גבהים בהמשך הטיול ולא הציקו (כמעט) יותר.

 


לפני שהגענו ללגונה הראשונה, כרסמנו ארוחת בוקר באזור שהזכיר קצת את עין עבדת – סלעים צהובים, מתקמרים, שקועים בחול.

אחרי הביקור בלגונה הראשונה וארוחת צהריים בלגונה השנייה, הגענו לאזור המכונה "המדבר של סלבדור דאלי". דיונות נשפכות בצבעים שונים, סלע בצורת עץ, אבנים בגובה עשרות מטרים שקועות בחול. פרננדו ושאר הבוליבאנים טוענים שהאזור נתן השראה לסלבדור דאלי. אצל בוליבאנים האמת היא מושג גמיש.


קצת לפני ארוחת הערב, תחקרנו את ג'רי, מדריך הטיולים מלה-פאז, שהסביר לנו את כל האפשרויות לסיורים באזור לה-פז ורורה-נבקה. הוא השאיר לנו את כרטיס הביקור שלנו והדריך אותנו איך להגיע למשרדו. לקראת ההשכמה המוקדמת מחר הקדמנו להתקלח (המקלחת בתשלום נוסף של 10 בוליביאן) וללכת לישון, מתוך תקווה ששאר חברי הג'יפ שבחרו בלילה לבן לא יעירו אותנו.


תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


17.3 – הטיול בסלאר, חלק I

מהו אותו טיול נודע בסלאר שבבוקר בהיר של יום ד' התכוננו לקראתו? ה-Salar de uyuni הוא ימת המלח הגדולה בעולם, הנמצאת בגובה 3700 מטר. למרות שם הקוד "הסלאר" הסיור בימה עצמה נמשך רק חלק מהיום הראשון, בו מבקרים בנוסף גם בבית קברות לרכבות וסביבות הסלאר.


ביום השני מטיילים ב-Reserva Andina Eduardo Avaroa לגונות אדומות, כחולות, ירוקות ולבנות, מדבריות צהובות וכתומות והמון פלמינגו ורודים. גם ההרים משתתפים בחגיגת הצבעים. ביום השלישי מבקרים עוד קצת בשמורת REA וחוזרים חזרה לאויני. לחילופין, ניתן לרדת בבוקר היום השלישי במעבר הגבול לצ'ילה ולהמשיך משם לסן-פדרו דה אקטמה בצ'ילה. זו האפשרות בה בחרנו.


לכל אורך הטיול אין נפש חיה. או למעשה, לא הייתה נפש חיה עד שהתפתחה תעשיית התיירות באזור, ובעקבותיה התפתחו מספר חורבות נוטות ליפול שמשמשות כמקומות לינה לתיירים. אין מקומות לתדלוק, יש מעט מקומות לקנות מזון ושתיה וממילא מדובר בתפריט מצומצם ביותר. את מיכלי הדלק, את המים והמזון לשלושת הימים הקרובים, את הציוד שלנו, את הגז לבישול, את הכל מכל קושרים על גג הג'יפ. גובהו האפקטיבי של הג'יפ, פצצת תבערה מתלקחת, מוכפל בבוקר היציאה מאויני.


זהירים וחוששים ממזון בוליביאני אנחנו מנצלים את הבוקר על מנת לקנות אוכל ובעיקר שתייה לימים הבאים. בשעה 10:30, מעט מאוחר, אנחנו עולים על הג'יפים ויוצאים לדרך. התחנה הראשונה – בית הקברות לרכבות.

עם שקיעת העיירה כצומת רכבות חשוב, נשארו קרונות רכבת וקטרים מיותמים בשולי העיירה. מסיבה לא ברורה, חתיכות המתכת החלודות נהפכו לארטקציה תיירותית. פרט לחלודה, הגרוטאות מכוסות בגרפיטי מכוערים, שמות תיירים, לא רק ישראלים, ומשוואות מתורת היחסות (הכללית, לא הפרטית!). מקום נחמד, אבל לא מדהים כמו הסלאר, אל פאתיו הגענו כשעתיים אח"כ, באזור 12:30.

בפאתי הסלאר אין הרבה חוץ ממלח. כיוון שאין אפילו חומרי בנייה בסיסים הכפר אליו הגענו, Colchani,בנוי כולו ממלח. במוזיאון המלח בכפר פסל לאמה ענק – גם הוא ממלח. בחוץ שוק תיירים לממכר עבודות תוצרת יד – נחשתם נכון, ממלח. היועץ האומנתי לבלוג הרוויח לאמה לאוסף הכבשים שלו.


עוד נסיעה קצרה, ואנחנו כבר בסלאר עצמו. משטח לבן, אינסופי, מופרע רק ע"י פירמדות קטנות שהמקומיים יוצרים על מנת ליבש את המלח. בעקבות הגשמים יש שלוליות רדודות באדמת הסלאר שיוצרות השתקפות של השמיים בקרקע.


תמונות סלאר. בסלאר, בהעדר העצים, ההרים או כל עצם אחר שישבור את המישור הלבן, אין פרספיקטיבה. לא ניתן, או לפחות מאוד קשה, להבחין בין עצם קרוב ורחוק. התכונה הזו אפשרה לספורט ישראלי מתוחכם להתפתח. בעזרת בובות, דינזוארים, מכוניות צעצוע ובעיקר מצלמה עם מפתח צמצם גבוה מביימים מספר רב של תמונות מגוחכות עד אימה.

בגובה 4000 מטר, לפי התמונה הראשונה, זה הרבה יותר קל

לרוע המזל, הסלאר הרטוב והגבשושי לא מהווה משטח אידיאלי לשכיבה וכך אחרי סשן צילומים ראשון התמלאנו במלח ובמים. אחרי כחצי שעה פרננדו סיים להכין את ארוחת הצהריים, שבאופן מפתיע הייתה לא רעה ובאופן מפתיע עוד יותר לא גרמה לנו לקלקול קיבה.


כבר בשלב הזה העמיתים שלנו לסיור התחילו להפגין את אופיים כאשר סייעו באדיבותם למיכל לאכול את המנה הצמחונית הבודדת שלה. לקינוח, הצטלמנו עם דגלי הלאום שהיו במקום. מיכל עם דגל ישראל ואני עם דגל אוסטריה.

דו-פטריוט מקומי

המשכנו בנסיעה לעומק הסלאר. מצידנו ג'יפים דוהרים, משאירים מאחוריהם שובל לבן. אין שום אפשרות להעריך באיזו מהירות אנחנו נעים. בנוסף, ברכב של פרננדו אין מחוג תקין אחד – בכלל זה מד המהירות. מרהיב.


אני יושב במושב הקדמי, מצלם דרך החלון ללא הכרה. בשל האידוי מהקרקע, ההרים הרחק באופק נראים מרחפים באויר. סימפוניה לנוף סוריאליסטי וגיפ'ים.

אחרי כשעה, שעה וחצי של נסיעה אנחנו רואים מרחוק את אי הדגים. זה המקום להבהיר – אין דגים בסלאר ולא מדובר באי. זוהי גבעה סלעית, חומה, שמרחוק נראית לבעלי דמיון מפותח במיוחד כדג. הגבעה, בגודל קילומטר רבוע ומטה, מכילה עשרות קקטוסים. הקקטוסים שותים להנאתם ממי התהום המתוקים הנמצאים מתחת לגבעה השוברת את המישור הלבן.


על מנת לטפס על הגבעה יש לשלם "תשלום סמלי" לרשות הטבע הבוליביאנית או בניסוח אחר שוחד ממוסד לשומר. מכיוון שעל הגבעה עצמה אין דבר פרט לקקטוסים שכמוהם ראינו רבות, החלטנו להשאר בחוץ ולצלם עוד תמונות סלאר – מחזיקים את הג'יפ על כפות הידיים, עומדים על קופסאת פרינגלס, מתחבאים בתוך נעל ועוד ועוד.

ברגע נדיר של אחווה הצטלמנו בתמונה משותפת עם כל שאר יושבי הג'יפ.


בשעה 4:30 עזבנו את האי ופנינו לעבר לינת הלילה. דהרנו במשך שעתיים במישור הלבן, עד שבשעה 18:30 עזבנו את גבולות הסלאר. למרות שמדובר במקום מדהים, ייחודי, שלא נראה עוד כמוהו, לא הייתה הרגשה של "עוד" באוויר. נראה היה שיום בודד הספיק לנו למצות את מדבר הסלאר. אולי מפתיע, אולי לא.

המלונות הראשונים שהגענו אליהם, אם אפשר לכנות בקתות לבנים מוזנחות וחסרות צורה "מלונות", היו מלאים. בלית ברירה, המשכנו לדהור לכיוון היעדים הבאים. באחת מהפניות, רעש עמום נשמע כשחלק מהציוד עף מגג הג'יפ. למזלנו שמנו לב לכך בזמן. אין נזקים.


שעת השקיעה הייתה קסומה, נוסעים במהירות לא ידועה בדרכי עפר, כשברקע ההרים מקבלים צבע אדום עז ובצד הדרך שדות קינואה סגולים. אחרי שסבלנו מהטעם השוויצרי האיום במוסיקה, לבקשת זוג הישראלים הפיקוד ברדיו-דיסק-נגן בג'יפ עבר לשליטתי. לא נרשמו תלונות.


בשעת ערב הגענו לספק כפר מוזנח, ספק הצטברות אקראית של מספר בתים. באכסניה המקומית היו 6 חדרי שינה וחדר שירותים ומקלחת בודדים עבור כל חברי המשלחת, 30 איש שהגיעו בשלושה-ארבעה גיפ'ים. כיוון שהיינו הג'יפ הראשון שהגיע, התמזל מזלנו ויכולנו להתמקם בחדר זוגי. התקלחנו במקלחת כה מזעזעת שמעולם לא ראינו כמוה פרט כמובן למקלחת ב"מלון" שהתאכסנו בו למחרת. אחרי המתנה של שעתיים הגיע שעת ארוחת הערב.

מפה והלאה, עוד תמונות סלאר ללא הקשר

האמת, אוכל סביר בהחלט. וגם בכמויות מכובדות. אמנם שמנוני, אך בהחלט ניתן לקבל זאת לאור מגבלות השטח. משקה מוזר תפס את תשומת ליבי – משקה רום-קולה שעל התוית תמונת פמלה אנדרסון בספק לבוש חושפני ספק לבוש כלל. שתיתי לגימה ומיד התרחשו שני דברים. ראשית, תחושת קבס אפפה אותי, שנית, בריטית מאחד מהגיפ'ים הנוספים לקחה את הבקבוק בחמת זעם עם מבט מאשים בשוד מזוין. הבריטית, שנקראה מעתה "פמלה" ע"י המשלחת, זכתה במבטים המומים, אפילו מהקולגות הבריטיות שלה.

לצידנו בארוחת הערב ישב "ג'רי", בוליבאני דובר אנגלית שוטפת, שהגיע כמלווה לקבוצת הבריטים/אוסטרלים מלה-פז. הוא הכין לישראלי שהחל לסבול ממיחושי בטן וראש תה קוקה ואנו תחקרנו אותו על הנעשה בלה-פז, ברורה-נבקה ובכלל בבוליביה. היה מעניין. כשהוא התחיל להתכסח עם השוויצריות נהיה גם נחמד.


יצאנו מחדר האוכל לכיוון החדרים. היה קר. ממש קר. לא מפתיע בגובה 4000 מטר.


תמונות היום, וכמו שהבנתם, יש הרבה:

Vodpod videos no longer available.



16.3 – מ- Potosi ל-Uyuni והשבר הגדול

הפצרנו, ביקשנו והתחננו אך בקשות לחוד ומציאות לחוד. קמנו מוקדם בבוקר. האוטובוס לטופיזה, משם החלטנו לצאת לסלאר, אמור לצאת ב-8 בבוקר, ארוחת הבוקר אמורה להתחיל ב-7:30 ואנו מתייצבים ב- 7:20 בלובי המלון. עובדת המלון שאמורה להכין את ארוחת הבוקר עוד לא הגיעה. היא נזכרת להגיע רק ב-7:35. אנו צועקים על פקיד הקבלה שהבטיח לנו אמש כי ארוחת בוקר תוגש בזמן אם לא תוקדם. בריטי חביב שיושב איתנו בארוחת הבוקר מושך בכתפיו ואומר "בוליבאנים".

אנחנו חוטפים משהו זריז ולוקחים מונית לתחנת האוטובוס. אנחנו מגיעים ב-7:55 לתחנה ומקללים שוב את פקיד הקבלה. אמש הוא התקשר לתחנת האוטובוס ובדק ואמר לנו כי האוטובוס לטופיזה יוצא ב-8. הוא יוצא ב-7. מתוסכלים, סוחבים תיקים כבדים על הגב, בתוך החלל הענק של התחנה המרכזית החדישה של פוטוסי, כשברקע המוכרות שעוד לא התאקלמו להתנהגות נאותה בתחנה חדישה צועקות "סוכרה, סוכרררה!", " טופיזה, טופיזה, טופיייייייזזזזהה", קרסנו. הרגע הזה היה נקודת המפנה.

התקשרנו לר', אבא של מיכל, וביקשנו שיזמין לנו כרטיסי טיסה לארץ.

טופיזה, פוטוסי ואויני. עוד מימין, מורדות האנדים וג'ונגלים. עוד משמאל, צ'ילה ומדבר אטקמה.

בינתיים, החלטנו לשנות את התוכניות. ראשית, כיוון שרצינו למעט בימי בוליביה ושנית, היות ולא נותרו לנו עוד ימים רבים, לא להתעכב עוד ולצאת לסלאר מ-uyuni. בדיעבד, גם ללא חמיקת האוטובוס לטופיזה, זו הייתה כנראה החלטה נכונה.

שוטר אדיב (שידע אנגלית! כמה מרגש) הסביר לנו שהאוטובוסים לאויני יוצאים מתחנה אחרת, באזור תחנת הרכבת הישנה. לקחנו מונית ונחתנו באמצע שוק לממכר בננות.

בינתיים, אנו דנים בכרטיסי הטיסה. לילה קודם עוד דנו באפשרות להקדים את הטיסה ולחזור לפני פסח, שבעיני נראתה לא ריאלית. כעת מתבררים הפרטים. באופן לא מפתיע, אנחנו נדרשים לשלם תוספת לכרטיסי הטיסה. סוכנת הנסיעות האימפוטנטית שלנו באיסתא (לא לקנות כרטיסים באיסתא! במיוחד לא באיסתא חורב!) מציעה לנו, אחרי עיכוב רב, אפשרות לחזור בעוד שבוע ויום. לי זה מרגיש קצת קצר מדי. בכל זאת, רצינו (רציתי?) להספיק גם את הפמפס והג'ונגלים בבוליביה. גם החוויה של פסח בבית חב"ד אמורה להיות מעניינת. ר' מציע לבדוק האם יש טיסה ביום חמישי, מיד אחרי פסח. במפתיע, יש טיסה, והיא אפילו נוחה.

אי שם בדרך לאויני

אנחנו מזמינים כרטיסים. מרגע זה, יש תאריך יעד והכל יגזר לפיו. אנחנו נסיים את תלת-ירח הדבש בדרום אמריקה ביום ה' לפנות בוקר, 1.4.2010, ב' חול המועד פסח.

אבל בינתיים, אנחנו עדיין באמצע בוליביה. בלב ספק תחנת אוטובוסים/מוניות ספק שוק בננות. מספר חברות נוסעות לאויני, עם פיזור די צר בשעות, variance בינוני במחיר הכרטיס (קרי, ביכולת ההתמקחות של מוכרות הכרטיסים) ופיזור רחב באיכויות האוטובוסים. למרות הפיזור הרחב, אין אף אוטובוס שמזכיר את האוטובוסים שראינו בתחנה החדישה שהזכירו מעט את האוטובוסים הצי'ליאנים מעידן אחר. כשאנחנו מבינים שאף אוטובוס לא יצא בשעה הנקובה, אנחנו ממתינים לראות את האוטובוס הראשון שמגיע ויוצא. למודי נסיון, אנחנו דורשים גם סף איכות מינימלי של האוטובוס. ואז מגיע הפלא – אנחנו רואים אוטובוס חדש, שנשטף ממש מול עינינו. אנחנו מתאפקים וממתינים ליד החברה עד שמקומי יקנה כרטיסים ונגלה מה המחיר הבוליביאני האמיתי.

למרות שהאוטובוס אמור לצאת רק בעוד שעה (ולמעשה, יצא רק כעבור שעתיים), אנו קונים כרטיסים וממתינים. אנחנו לא ממהרים – אויני היא אחת מהעיירות הידועות לשמצה בבוליביה, וכל השוהה בה מעט הרי זה משובח. בכל מקרה נגיע בזמן כדי להזמין סיור לסלאר למחר.

בוליבאנים נוספים מגיעים לחברת האוטובוסים. צפוף ומלוכלך, ובשילוב עם המטען העודף שכל בוליבאני לוקח לנסיעה (פק"ל סטנדרטי לנסיעה כולל צמיגים, שקי תבואה, מיכלי פלסטיק של 60 ליטר ועוד) הדוחק עולה. אבל אנחנו מתחילים לרחף מעל כל זה. יש לנו כרטיסי טיסה.

על הנסיעה עצמה אין מה להכביר במילים. שוב חוצים את הרמה הגבוהה והמנוקדת בירוק של פוטוסי רבתי. שוב בתי חימר ולבנים ספק נטושים לאורך הדרך. תשתיות חקלאיות של האינקה על שולי ההרים. בדרך, אפילו יורד טפטוף קל. כשמתקרבים לאזור אויני, אחרי 6 או יותר שעות, הנוף נהיה צחיח יותר ותבניות הנוף ומשקעי הסלע הופכים למרשימים יותר. החל מנקודה מסוימת בדרך מנצנץ, זוהר בלבן, מדבר הסלאר.


אויני, עיירה שכוחת אל הייתה הולכת בצדק רב אל ספרי ההיסטוריה עם שקיעתה כצומת רכבות, אלמלא התגלתה כאתר היציאה הקרוב ביותר למדבר ה-Salar de Uyuni, הסיבה בהא הידיעה לביקור בבוליביה ואחת משלוש היעדים שאסור להחמיץ בדרום אמריקה בכלל: מפלי האיגאסו, הסלאר דה אויני והמאצ'ו פיצו. מתוך רשימה זו החמצנו אחד. הדיון על מועד ב' נמצא בעיצומו.

באויני, עיירה בת 10,000 איש שכל שנה מבקרים בה 60,000 איש (והמספר רק גדל), אין מים זורמים. היא נמצאת באחד מהמקומות הצחיחים בעולם, והמים נאגרים בדודים בשעות המעטות בהם זרם המים פעיל.

כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, בולביאני חביב מנסה לשכנע אותנו לנסוע איתו למחרת לסלאר. הוא מציע להסיע אותנו להוסטל שהוא ממליץ עליו. אנחנו קצת סקפטיים, ומבהירים לו שאנחנו רוצים לנסות קודם מספר הוסטלים אחרים שהומלצו בספר. הוא מסיע אותנו אליהם, ובדרך מנסה לשווק באנגלית מדוע כדאי לנסוע איתו לסלאר. הוא מאוד חביב, אבל אנחנו מהססים. אחרי שבהוסטלים המומלצים בספר אין מים זורמים, הוא מביא אותנו להוסטל בו יש (מעט) מים זורמים. הוא מנסה לשכנע את בעל ההוסטל לתת לנו הנחה מהמחיר (100 בוליביאן, 50 שקל) אבל הוא עיקש ביודעו את יתרונות המים הזורמים, גם אם הם מוגבלים. למעשה, המים הזורמים כה מוגבלים שלמקלחת נקבע סף מקסימלי של 5 דקות, וכאשר זוג ישראלים חרג מהזמן פקיד הקבלה דפק על דלתם בחמת זעם.

כשמתקרבים לסלאר הנוף מתחיל להיות מופרע

הנהג הבוליאני לוחץ עלינו לבוא איתו למשרד ולסגור עכשיו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להסתובב ואולי נבוא יותר מאוחר. עמוק בפנים אנחנו יודעים שכנראה לא נלך אליו. למטה, ליד פקיד הקבלה, יש אינטרנט. שם מצוט'טים זוג הישראלים שהיינו איתנו בטופיזה וסיימו ממש ברגעים אלו את הטיול בסלאר.

אנחנו משוחחים איתם ומקבלים המלצות. עם איזו סוכנות כדאי לעשות (בסוכנות שטיילו דרכה), עם איזה נהג (פרננדו!) ומאילו נהגים להתרחק (אלו ששותים), מה להקפיד (בטיחות, אוכל, מים) והאם יש מה לראות ביום השלישי או שאפשר לוותר ולסיים בסן פדרו בצ'ילה (אין מה לראות, אפשר בהחלט לסיים בצ'ילה).

אחרי סיבוב קצר בסוכניות השונות אנו סוגרים עם הסוכנות שהמליצו עליה שני הישראלים ודורשים (ומקבלים) את פרננדו כנהג ואת המחיר לישראלים (550 בוליביאן לאדם). בבטן משתוררת תחושה קלה של אי-נעימות מהבוליבאני החביב, שאפילו לא ביקרנו בסוכנות שלו, שתתעצם ותהפוך לתחושת אשמה כאשר הוא יגיע בערב ויבדוק מדוע לא הגענו אליו למשרד. גם היום אנחנו מרגישים די רע בנקודה זו.

שדות קינואה בדרך בין פוטוסי לאויני

נכון לרגע החתימה, אין עדיין ג'יפ מלא. במידה והג'יפ לא יהיה מלא, נצא לטיול עם נהג אישי וג'יפ מרווח. יתרון גדול. מצד שני, כרגע רשומים 4 אנשים (מתוך 6 מקומות) ובסבירות גבוהה יגיעו עוד אנשים, כך שאולי עדיף לתרום למאמץ ולנסות להשלים את המכסה עם אנשים "שלנו". לפנינו דילמה בתורת המשחקים.

אנחנו מתיישבים בפיצריה שהומלצה ע"י הפקידה בסוכנות הטיולים ("no salmonella included" היא הבטיחה) ומזמינים פיצה סבירה בהחלט וספרייט. המלצר בן ה-13 מתרשם עמוקות מהסלולרי שלי. כשאנחנו יוצאים מהפיצריה, אנחנו ניגשים לבדוק מה סטטוס הג'יפ. מחוץ לסוכנות עומדים שני ישראלים ומתלבטים האם להרשם בסוכנות זו. מיכל מספרת להם דברים חיוביים ששמענו ואני מנסה להסות אותה על מנת שלא ירשמו. למרות זאת, הם מחליטים להרשם ולהצטרף אליו. הג'יפ שלנו התמלא. רק בהמשך עוד נגלה איזו טעות חמורה זו הייתה. אוי, כמה צדקתי.

חורבות אינקה בשולי הדרך

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.



14.3-15.3 :Potosi

עם שאריות קלקול כיבה התמקדנו בתה בארוחת הבוקר. התארגנו ופנינו לתחנת האוטובוס. בתחנת האוטובוס, המולה ורעש. מוכרות הכרטיסים זועקות במקהלה קקופונית "אויני-אויני-אוייייייוני!", "פוטוסי, פוטוסי, פווווטוסי". שוק רוכלים. מוכרת כמעט והצליחה להדביק מחיר כפול מהמחיר לבולביאני, אלא שתיקנה את עצמה והסגירה את פערי המחיר. ככלל, יש שני דרכים לקבל מחיר הגון בבוליביה: או להמתין עד שבוליבאני יגיע ואז לראות כמה הוא משלם, או לקבוע את המחיר בעצמך לפי ראות עיניך – ממילא זה יהיה גבוה לאין ערוך מציפיית המוכר. אחרי שמחיר הכרטיס הראשוני היה 50 בוליביאן לאדם והדרדר עד 20 בוליבאן לאדם (10 שקלים לנסיעה של 7 שעות) בחרנו בחברה שהאוטובוס שלה נראה היה כסביר ביותר, כלומר עדיין קטסטרופה, ויצאנו לדרך.

אמצעי תחבורה לגיטימי בבוליביה

אלא שלא יצאנו לדרך. מעבר לאיחור של שעה בהגעת האוטובוס שכבר לא הפתיע אותנו, האוטובוס התעכב עוד כחצי שעה בתחנה. בינתיים הספקנו להתיידד עם פינית שבחרה מסיבות עלומות להתנדב בבוליביה וניצלנו את הזמן לעיין בספר ה-Lonely planet שברשותה.

היא לא פינית

למרות הנסיעה הארוכה, האוטובוס לא מצויד בשירותים. העצירה הראשונה מתבצעת באמצע שום מקום. הגברים פונים שני מטרים הצידה ומטילים את מימיהם, הצ'ולות מרימות את החצאית ומתיישבות. גרוטסקי. העצירה הבאה היא בכפר. מסביב שוק, שנראה שקיים רק בשביל להרוויח עוד כמה ג'ובות על התיירים היורדים מהאוטובוס. השירותים עצמם הם אסלה ללא ניאגרה, כאשר את המים מביאים ידנית בדלי ושופכים מעל האסלה. את הריח אין לתאר.

גם הם לא פינים

הנוף משתנה ככל שמתקרבים לפוטוסי. נותרו עוד שעתיים לנסיעה, והנוף גבעתי, צהוב-ירוק. צמחיה נמוכה מכסה את האדמה, מזכירה את השעות האחרונות בסוף ארגנטינה. הרמה הולכת וגבהה, הגבעות הופכות ליותר הרריות, עד שאנו מגיעים לפוטוסי. הדבר הראשון שמבחינים בו הוא Cerro Rico, "ההר העשיר", הסיבה לקיומה של פוטוסי.


כאחד ממרכזי האימפריה הספרדית, פוטוסי מנתה בשיא פארה יותר תושבים מלונדון או מדריד. הסיבה – מחצבי הכסף בהר, מקור העושר של האימפריה הספרדית בדרום אמריקה. ההר, שהיום היה ראוי לקרוא לו "ההר ההפוך", כיוון שכמעט כל כברו נשפך החוצה, מעוטר בניקודים של תשפוכת עפר בצבעים שונים ועומד מרשים. הוא בולט גבוה מעל העיר, שבגובה 4100 מטר היא העיר הגבוהה בעולם (!).


הבתים בנוים מלבנים אדומות, שינוי לעומת בתי החמר הפזורים בדלילות לאורך הדרך. עוד שינוי מרענן – אספלט!. העיר בנויה על צלע ההר ומאוד משופעת. האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית החדישה, שנראית מהוגנת ביותר, ואנו חולקים מונית עם הפינית למרכז העיר, לנסות למצוא הוסטל.

השתכנו בהוסטל שמוקם בבית קולניאלי עתיק, עתיר חדרים. החדר בסיסי, המקלחות משותפות, אבל זה היה מספיק בהחלט לשעת לילה. חלקנו ארוחת ערב עם הפינית ותכננו תוכניות למחר.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.

למרות היותה אתר UNESCO, העיר עצמה אינה הסיבה מדוע אנשים באים לפוטוסי. המכרות בלב Cerro Rico הם-הם הסיבה העיקרית לביקורם של רוב האנשים. למרות שעיקר המחצבים הוצאו מלב ההר, עדיין קיימת קהילה פעילה של כורים המנסים לחלץ את המעט שנשאר – ברזל, פח, בדיל וכדומה. סיורים מודרכים במכרות כוללים ביקור בשוק הכורים, שם ניתן לקנות דינמיט ומרעין בישין אחרים, כניסה למכרות הקולניאלים וירידה עד למכרות המודרניים. הביקור אמור להיות קשה מאוד – גם נפשית, בשל מצב הכורים, בחלקם ילדים, גם פיזית, בשל הגובה הרב והאבק, וגם פסיכולוגית, בשל הקלסטרופוביה. זו הסיבה שמראש ביקור במכרות לא נכלל בתוכניות הטיול בפוטוסי.


למחרת בבוקר נעלנו את חפצינו בלוקרים של ההוסטל שלא היו עמידים אף ברוח קלה ופנינו למרכז העיר. מעט מידע קיבלנו בלשכת התיירות (למעשה, משטרת התיירות, שהפקידה בה לא ידעה מילה באנגלית).

הסתובבנו קצת בעיר. נכנסנו למרכז תיירות שהכיל מגדל תצפית. ניסינו לטפס בו אך המעבר היה צר מדי, חשוך ונמוך. התעצבנו ודרשנו את הכסף חזרה. במפתיע, קיבלנו אותו. נכנסנו לקתדרלה, שהייתה בשיפוצים – אך למרות זאת גבו דמי כניסה. המדריך (שידע אנגלית! אבל משובשת) סיפר אוסף עובדות חסרות חשיבות וחסרות יחוד וההתלהבות שלו מכל עובדה איזוטרית גדלה אקספוננציאלית בזמן. ברקע לדיבורו, אחת מהחוויות הסוריאליסטיות בטיול.


בלב קתדרלה קתולית, במרכז פוטוסי, מרכז העושר של האימפריה הקולניאלית הספרדית, עמוק בתוך בוליביה אויבת האמריקנה, מתוך מערכת סטריאו שמוקמה על המזבח, שמעו פועלי השיפוץ את Nevermind של נירוונה, קלאסיקה של גראנג'.

טיפסנו לקצה המגדל של הקתדרלה בגובה 4200 מטר. אחרי העלייה במדרגות ראינו כוכבים, ולא בגלל שהתקרבנו אליהם בעוד 20 מטר. נשמנו קצת והתחלנו להנפיק פנורמות של העיר. מראה יפה, במיוחד במזג האוויר המעונן חלקית שהצל על Cerro Rico. המשכנו להסתובב בעיר. רצינו לבקר ב-Mint, המטבעה המלכותית, אך לרוע מזלנו ה-Mint סגור ביום ב'. בצעד אמיץ וחריג, אכלנו צהרים במסעדה מקומית.

ה-Mint. כמו שאתם רואים, סגור.

טיילנו קצת ברחובות, ביקרנו בכנסיות והרגשנו את העבר הספרדי המפואר מכוסה בכתמי הבוליביאניות הדוחה בהווה. במנזר שהביקור בו הומלץ ניתן היה לבקר רק בסיור מודרך שערך שעה. כמובן שוויתרנו. בילינו קצת באינטרנט קפה ונכשלנו בצריבת תמונות. לקראת הערב, סקרנו הוסטלים ולא מצאנו שום דבר שמתקרב לראוי. תחושת הבוליבאניות העלתה קבס והחלטנו לשדרג את עצמו וללון במלון. מעט יקר (100 שקל) אבל התחושה של מיטה מסודרת, מקלחת חמה פרטית וטלוויזיה אמריקאית גרמה לנו להרגיש קצת בבית.

יצאנו לשוק, קנינו מעט פירות, אחרי התמקחות טורדנית כמובן, מעט לחם עבש, חטיפים וחמאת בוטנים. הצטיידנו במים – זה המקום להזכיר, בבוליביה אין לשתות ורצוי אף שלא להביט במי ברז. למעשה, המים המבוקבקים אינם אפילו מים מינרלים – הם מים מטוהרים (purificada).

בישלנו אורז במטבח המלון והלכנו לישון, לא לפני שביקשנו מפקיד הקבלה להקדים, או לפחות לדאוג שארוחת הבוקר תתחיל בזמן.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.


13.3 – Tupiza

הסיבה העיקרית לביקור בטופיזה היא היותה נקודת היציאה המועדפת לסלאר, שמצידו הוא הוא הסיבה העיקרית לביקור בבוליביה.

יום חם ומחניק. השילוב עם האבק והלכלוך הבוליבאני לא עושה טוב לנשמה. לפני היציאה לסלאר ג' השביעה אותי שנתאקלם מספר ימים לגובה וטופיזה, בגובה 3000 מטר, היא יעד מתאים לפחות בהקשר הזה.

אחרי ארוחת בוקר בסיסית שנאכלה תוך חשש כבד מקלקול כיבה, אנחנו יוצאים לסקר שוק בין סוכנות הטיולים השונות. לאחר מכן, התכנון הוא לטייל בקניון האדום שבשולי העיר. פרט לסלאר, האטרציה השנייה בטופיזה היא סיור סוסים באזורים המסולעים מסביב לה. בשל האדמומיות ומראה ה"מערב פרוע" של הקניונים המקיפים את טופיזה צולמו בה בעבר מספר סרטים אמריקאים ידועים. כלומר, ידועים בעיקר לבוליבאנים מטופיזה.


השעה נטתה לצהריים והחום הכבד שכנע אותנו לדחות את טיול הסוסים לשעת אחה"צ, אם בכלל. את זוג הישראלים מההוסטל פגשנו ממש בכניסה לקניון, אליו יצאנו לטיול רגלי קצר.

הקניון הוא שביל (לא מסודר או מסומן, כמובן) בין נקיקי סלע אדומים. תוך כדי הסיור אנחנו מחליפים רשמים על טופיזה (איכסה), על הבוליבאנים (גועל נפש) ועל הסלאר. קיטרנו בצוותא על הבוליבאנים ועל פרקטיקת המסחר שלהם.

בבוליביה, אין מחירים למוצרים. המחירים נקבעים לפי מראה הרוכש ולפי מצב רוחו של המוכר. דוגמא: אנו נכנסים לקנות בקבוק דיאט ספרייט קר. המוכרת מתבוננת בנו בעיון. אנו בעליל לא בוליביאנים, ולכן ניתן לגבות פי 2 מהמחיר לבוליביאנים (3 בוליביאן). מצד שני, לא ברור לה אם אנחנו אמריקאים, דבר שיאפשר לה לגבות פי 3 מהמחיר או ישראלים (לכל היותר פי 2 ויגרור ויכוחים רבים). מצד שלישי, חם בחוץ, עילה מצוינת להפקיע מחירים. היא חוככת בדעתה, ומכריזה: "7 בוליביאן". על מנת לא לפגוע ברגשותיה אנו מתמקחים קלות ומסכמים על 6 בוליבאן. כל בזבוז הזמן הזה נסוב על בוליביאן אחד, חצי שקל במקומותינו.


אחרי שעה וחצי-שעתיים אנחנו מחליטים להתקפל, וחוזרים לכיוון העיירה עם התלבטות בליבנו. בסיום הסקר שערכנו הסוכנות המובילה הייתה Tupica tours, שדרשה 1100 בוליביאן לאדם עבור 4 ימים. המטיילים הישראלים סיפרו לנו שמ-Uyuni, נקודת היציאה השנייה (והפופולרית) לסלאר התשלום הוא 550 בוליביאן עבור 3 ימים. היום הנוסף הוא קטע דרך שאמור להיות יפה אך לא מדהים. האם הוא מצדיק תשלום של 550 שקל וחמור מכך, עוד יום בבוליביה? התלבטנו.


חזרנו לעיירה אך טעינו בדרך. עברנו על פני גשר, שבצידיו נרחצו מכוניות ואוטובוסים ומספר מטרים משם, מתחתיו, במורד הזרם, התרחצו ילדים בנהר. אכלנו ארוחת צהרים בפיצרית תיירים יקרה וקיבלנו קלקול קיבה. קנינו אלכוג'ל ("אלכוג'ל? אין לנו דבר כזה. אלכוג'ל? אהה! אלכוחל!"), מצרך יסוד בארץ נטולת הסבון. שהינו שעה באינטרנט-קפה האיטי בעולם וספרנו איך ה-KB עוברים אחד אחד.


אכלנו גלידה דלת טעם וחסרת מרקם בכיכר המרכזית של העיירה ובסופו של דבר, בדילמת הסלאר, החלטנו לא להחליט. נגנוב עוד יום הסתגלות לגובה ב-Potosi, עיר בגובה 4000 מטר, ואז נחליט האם נצא לטיול בסלאר מ-Tupiza או מ-Uyuni.

אפשר להבין את המועקה. היא גרה בבוליביה.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


12.3 – מ-Tilcara (ארגנטינה) עד Tupiza (בוליביה)

את חלקו הראשון של היום, לפני שנחצה את הגבול לבוליביה, הקדשנו ל-Tilcara. עיירה לבנה-אדומה, שלמרות המראה הנטוש, המקסיקני-בוליבאני, יש לה קסם מסוים.

את הבוקר התחלנו במוזיאון אריכיאולוגי, שהכיל מוצגים, רובם במצב מעולה, מהתרבויות שהיו באזור. משם צעדנו לשם ל-Pucara de Tilcara, מבצר אינקה עתיק ששלט על כל הואדי.

העתיקות, רובן במצב די טוב, מוקפות בקקטוסי ענק ומעט הזכירו את Quilmes. מפסגת המבצר נוף פנורמי מרהיב על כל העמק.

בתחתית המבצר, תחנת ממכר לעלי קוקה שבארגנטינה חוקיותה מוטלת בספק רב. תחנת הסמים מתפקדת בניצוחו של ילד בן 10. ליד תחנת הממכר, גן בוטני מדהים של כל צמחי המדבר באזור.


הספקנו לעשות סיבוב צילום קצר בחציה השני של Tilcara מעבר לכביש המהיר ועלינו על האוטובוס ל-La quiaca, עיירת הגבול הסמוכה לבוליביה.אך לפני כן, האוטובוס עצר לעצירת ביניים ב- Humahuaca, העיירה הגדולה באזור, למשך 20 דקות.

יצאתי לריצת צילום, ולהערכתי צילמתי את כל האתרים הראויים לתיעוד. עיירה חביבה, אך Tilcara נעימה ממנה. האוטובוס המשיך בדרכו ויצאנו מה- Quebrada de Humahuaca.

האם אכן אתר UNESCO זה, Quebrada de Humahuaca, הצדיק את הביקור? אני חושב שכן.

למרות שהיה דמיון מסוים בינו לבין ה-Quebrada de Cafayate מבחינת תבניות הנוף, הדמיון לא היה מושלם. האחרון צר ונקיקי, והראשון רחב וגבעתי. באזור ה- Quebrada de Humahuaca יש מורשת תרבותית והיסטורית שחסרה באזור cafayate.

ב-Pucara de Tilcara

במשך 4 שעות נוספות האוטובוס המשיך לטפס ולטפס, חוצה עיירות נידחות יותר ופחות. הצמחייה נהיית יותר ויותר שטוחה, הגבעות הולכות ונעלמות עד שמגיעים לרמה גבוהה של 3400 מטר באזור La quiaca. ירדנו מהאוטובוס לתוך בלגן טרום בוליביאני. עיניים על התיקים, ידים מחזיקות חזק את השקיות. אנחנו דרוכים ביותר לקראת הכניסה לבוליביה, גן העדן לכייסי תיירים.


אחרי הליכה של 15 דקות בחום, נאנקים ממשא התיקים, אנחנו מגיעים למעבר הגבול. ספק עוקפים בתור ליציאה מארגנטינה, אנחנו עוברים את הגשר המחבר את La quiaca ל-Villazon, העיר הבוליבאנית מהעבר השני.

סיכום הדרך ב-quebrade de humararca: סלטה, פומאמרקה, טילקרה והומאמרקה. עוד צפונה: בוליביה

הגענו לבוליביה. המדינה הרביעית והאחרונה בטיול.

 

למרות ההשפעה הבוליבאנית באזור הצפוני של ארגנטינאי, אפשר היה לצפות שהמעבר לא יהיה חד. ולא כך הוא. בהתחלה זה נחמד. תחושה עזה של רפובליקת בננות – שוטרים מולאטים במדי זית ומשקפי שמש. צבעוניות משתלטת. יריות באויר מג'יפים פתוחים בהפגנה פוליטית של מפלגה שדגלה צהוב-ירוק. כל העיר היא שוק שמתנהל על המדרכות, שלא רלוונטיות עבור הולכי הרגל הצועדים בכביש. בנייה נמוכה, צבעונית. אבק, לכלוך ותחושת בלגן כללית.

דווקא ארגניטינאי

ומיד מנסים לרמות אותך. בתחנת האוטובוס שדלנים קולניים מנסים לשכנע אותך לקנות כרטיס דווקא בקופתם. אני ניגש לקופה מסוימת וקונה כרטיס ל 18:00. השעה, לפי שעוני, 17:45, אני משלם ושואל "בעוד רבע שעה, כן?" משלם, ואז הקופאית מתקנת אותי: "בעוד שעה ורבע". שכחתי להזיז את השעון שעה אחורה במעבר הגבול. אני מיד מבקש לבטל את הכרטיס אבל היא מסרבת ודורשת תשלום של 10%. אני מתעצבן, אבל ממילא אין אוטובוס מוקדם יותר.


אנחנו ממתינים בחוץ, עיניים על התיקים. ילדים בוליבאנים קטנים נמרחים על תיקי הגב – אנחנו מנסים לסלק אותם. בקומה העליונה של תחנת האוטובוס שירותים מצחינים לאין תיאור (ועוד בתשלום!). כמובן שאין סבון או נייר טואלט. השירותים כה דוחים שמיכל לא מצליחה להכנס אליהם.

ילדים מעצבנים. צילום אילוסטרציה.

בנסיעת האוטובוס שדלן בוליבאני בן 10 מנסה לשכנע אותנו ללון בהוסטל שלו בטופיזה. תוך כדי אנחנו מגלים ששילמנו פי 4 על הכרטיס מהמחיר למקומי (המחיר ששילמנו היה 20 בוליביאן לאדם – 10 שקלים, עדיין זול מאוד יחסית לארגנטינה).

אנחנו יושבים בקומה התחתונה וכל הדרך נושמים אבק. בבוליביה, פרט לסביבת לה-פז, אין כבישים סלולים. הדרכים הן דרכי עפר, ריפיו בעגה המקומית. השמש שוקעת על רקע הדרך האדומה. מוזיקה בוליבאנית, יפה באופן מפתיע, מתנגנת ברקע.

הדרך לטופיזה, ימח שמה. הכתם הלבן בפינה השמאלית-עליונה: הסלאר.

בשעה 22:00 אנחנו מגיעים לטופיזה. עיירה לא נעימה, לא נאה, ולא ראויה לביקור בשום צורה. אחרי בדיקה קצרה של ההוסטלים בעיר, אנחנו בוחרים בהוסטל של שדלן האוטובוס. גאוות ההוסטל היא על מיטת הקקטוס בחדר בו אנו ישנים.

אנחנו מכינים אורז מחוץ לחדר ההוסטל ושומעים עברית בחדר ממול. פותחים בשיחה ומפטפטים עם זוג ישראלים שהגיעו מברזיל ובאמתחתם טחינה ברזילאית אותנטית. הם ממליצים לנו על סיור ב"קניון" המקומי.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.



11.3 – Quebrada de Humahuaca

כיוון שהזמנו כרטיסים יום קודם, נפלה בחלקנו הזכות לשבת במושבים הקדמיים בקומה העליונה באוטובוס. יעד האוטובוס הוא Tilcara, הנמצאת במרכז ה- Quebrada de Humahuaca. לרוע המזל, ירד גשם לאורך רוב הדרך ובחלק הזמן שלא ירד גשם השמש הייתה ישירות מולנו. כך נמנע מאיתנו סט צילומים מרהיב.

ה- Quebrada de Humahuaca הוא אזור גאורפי שבדומה ל- Quebrada de Cafayate מאופיין בתצורות נוף מרשימות. כמוהו, הוא מוגדר כאתר UNESCO. התלבטנו האם לבקר בו לאחר שכבר ביקרנו באחרון, ובסופו של דבר, בהמלצת החב"דניקית מסלטה, החלטנו לטייל באזור. שיקול נוסף הוא שעצירה ב-Ticara מפצלת את הדרך לבוליביה לשני ימים במקום יום אחד הכולל 12 שעות נסיעה (במקרה הטוב) באוטובוס.

אחרי שעתיים נסיעה בנוף סאב-טרופי הגענו ל-jujuy. מוטיבים בוליביאנים החלו להופיע. למרות שבשלב זה טרם ידענו איך קוראים להן, צ'ולות הגיחו. רוכלים עלו לאוטובוס וניסו למכור את מרכולתם (אמפנדס, חטיפים ושתייה זרחנית בכוסות פלסטיק). המשכנו לכיוון ה- Quebrada. באוטובוס הוקרן הסרט "300". מגוחך עד אימה.


ירדנו ב-Tilcara, עיירה מאובקת אך בעלת קסם מדברי, ואחרי שמצאנו הוסטל נסענו ל-Pulmamarca לראות את הר שבעת הצבעים. האוטובוס מלוכלך, מלא אבק, ועובר בכל מיני עיירות נדחות הבנויות מחימר. בתים נמוכים, אדומים, רחובות לא סלולים, הכל עשוי מחימר.


הר שבעת הצבעים הוא בראש ובראשונה גבעה ולא הר. הגבעה, העומדת בקצה כפר קטן בשם Pulmamarca, בעלת צבעים שונים בשל המשקעים הרבים המרכיבים אותה. האם מדובר בשבעה צבעים? בערך כמו "שבעת האגמים", תלוי איך סופרים. בכל מקרה, מדובר בהחלט באתר ששווה ביקור.

HDR+פנורמה

אחרי טיפוס בתת גבעה סמוכה המשקיפה על "הר שבעת הצבעים" והליכה קצרה מעבר להר, התרחקנו מהכפר וטיפסנו על גבעה מבודדת המשקיפה מרחוק על העיירה וההר.

מיכל התייאשה באמצע הטיפוס ואני המשכתי עד למעלה. ללא הצדקה מבחינת ההבדלים בנוף הנצפה אך חזרתי עם מספר סלעים בצבעים שונים.

מאותו יום ועד סוף הטיול מיכל התחילה לאסוף סלעים. לטיסה חזרה הגענו עם משקל חשוד כגנבי עתיקות אה-לה-משה-דיין.

השמש התחילה לשקוע ואנו חזרנו ל- Ticara. עשינו מעט קניות (גם כאן הסופרמרקט המקומי אינו גאוות העיירה), הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון בדירה הענקית ששכרנו במחיר מגוחך (100 פזו). גם המחירים מתחילים להזכיר את בוליביה.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.


9-10.3 : Salta

אסור להסתמך על מפות מקומיות. במפה המקומית נראה היה שיש שתי דרכים המובילות מ-Cachi ל-Salta, אבל כפי שהסבירו לנו בלשכת התיירות כשהגענו אמש ל-Cachi, דרך אחת היא תאורטית בלבד. בלית ברירה, נאלצנו לחזור לסלטה על עקבותינו באותה דרך בה הגענו.


אך לפני כן רצינו להסתובב קצת באזור Cachi. ראשית, טיפסנו לבית הקברות המקומית. בית העלמין ממוקם על פסגת גבעה החולשת על כל העמק וממנה נשקף נוף פנורמי מרשים על Cachi וסביבותיה. מקום מעולה להקבר בו.


המשכנו צפונה לאורך אחד מכפרי הפרבר של Cachi, בדרך חקלאית חוצה שדות. היה מאוד יפה. עצרנו לא מעט פעמים בחצי השעה הזאת לצורך צילומים שהיו יכולים להיות מרשימים במיוחד אילולא הייתה בעייה בכרטיס הזכרון ואף לא אחד שרד.

הדרך חזרה, דרך פארק Los Cardones והקקטוסים הענקיים (שכבר התחלנו להתרגל אליהם) הייתה מרשימה לא פחות מהכיוון הלוך.

אחרי הפארק, חצינו את מעבר ההרים. הדרך ממעבר ההרים מטה לכיוון סלטה ענתה לשאלה האם יש ערך אסתטי לחזור באותה דרך בה הגענו – כן, במיוחד אם אתה נוהג. נופים מרהיבים ונקודות תצפית שפספסנו בדרך הלוך ניקדו את הדרך.


מיהרנו דרך העמק החקלאי בפרברי סלטה ולא עצרנו באף מקום בדרך היין הסלטאית כיוון שהיה עלינו להחזיר את הרכב השכור בשעת הצהריים. הגענו בשעת העומס, ואחרי שהבנו את החוקיות בכבישי סלטה (רשת שתי וערב של כבישים חד-סטריים, אשר מובילים לכיוונים הפוכים לסירוגין) הצלחנו להגיע בדקה ה-93 למוקד החזרת הרכב, שכמובן היה סגור.

סלטה, ממרומי פארק סן ברנרדו

היו לנו עוד מספר שעות עד שהסיאסטה תיגמר וניצלנו את הזמן למציאת הוסטל סביר במיקום לא רע (hostel las rejas). החזרנו את הרכב והסתובבנו קצת בעיר. קצת כנסיות (המעניינת ביותר הייתה כנסיית סן פרנססיקו, הבוהקת מאודם מבחוץ), קצת כיכר מרכזית, קצת מדרחוב אסתטי, קצת הדר הכרמל. היה די נחמד. וקריר, שהיה שינוי מרענן, תרתי משמע, לחום הכבד בימים האחרונים.

כנסיית סן פרנציסקו (HDR)

סלטה היא הכלאה בין עיר ארופאית נוסח בואנוס איירס לעיר בוליבאנית סטייל טופיזה ימח שמה וזכרה. סלטה היא בסה"כ מקום נאה לביקור במשך יום-יומיים. בעיר עצמה אין הרבה מה לעשות, אבל האנשים חביבים מאוד, הגלידות לא רעות ויש גם תופרת – מצרך שימושי לאור כך ששוב המכנסיים שלי לא החזיקו מעמד.


משם פנינו לבית חב"ד. קנינו מהחב"דניקית (חיפאית במקור) ארוחת ערב בשרית בת 3 מנות למיכל תמורת 30 פזו ומיכל צהלה ושמחה. אני הזמנתי מהאמפנדריה השכונתית tamales – אוכל מקומי, מעין הומיטה, שלא נחרת בזכרוני ואמפנדס.


בערב הסתפרתי אצל ספרית שהומלצה ע"י ההוסטל. חוויה טראומתית שלצערי נחרטה בפילם לכל שארית הטיול.

התספורת שלי לא הייתה יותר מוצלחת

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

התעוררנו בחדר ההוסטל המרוהט בסגנון עתיק לבוקר שקט. צעדנו לכיוון פארק סאן ברנרדו. גשם התחיל לרדת ואנו המתנו מעט באזור הרכבל, לצד ברכות עם ציפורים. הרכבל הביא אותנו לפסגה, משם ניתן לצפות בתצפית פנורמית ב-300 מעלות (כ-60 מעלות חסומות) על העמק בו נמצאת סלטה. את הדרך מטה עשינו רגלית במשך 50 דקות ו-800 מדרגות.


אחרי מנוחת צהרים במלון, חזרנו לכיכר ולמרכז העיר. אותו יום, יום רביעי, ניתן היה להכנס בחינם לחלק מהמוזיאונים בכיכר המרכזית. מוזיאון העיר, שהכיל בעיקר פרטי היסטוריה ארגינטינאית והיסטוריה מקומית של החבל היה נחמד, אך מעט לידו שוכן High Mountain Archaeology Museum, "מוזיאון המומיות", והוא לב העניין. בשנת 1999 נתגלו בפסגת הר הגעשLlullaillaco , בגובה 6739 מטר, 3 מומיות אינקה: ילד, ילדה ומטפלת. ככל הנראה, הם נקברו בעודם בחיים כחלק מטקס פולחני של האינקה. המוזיאון מתאר את סיפור התגלית ואת טקס האינקה הרלוונטי אך בעיקר הוא מאכסן את המומיות עצמן. רק אחת משלושת המומיות מוצגת לקהל הרחב (הן מתחלפות במחזוריות מסוימת). בשל הקור והיובש המומיות נשמרו במצב טוב. באותו יום הציגו את "La Niña ", הילדה. כפופה, עם שיער חום קשור בקוקיות, כרוכה בבד טקסי, יושבת ילדה, נערה, בת 14 שנה, בת 500 שנה, בתוך מיכל זכוכית.

עוד כנסיה - עדיף על הפולחן המקומי הקודם

ניצלנו את היותנו בסלטה וקנינו שוב בבית חב"ד ארוחה בשרית כשרה למיכל לקראת הערב. אחרי האוכל, מיכל הייתה עייפה ואני רציתי למצות עד תום את סלטה. יצאתי לבד לכיוון  Balcarce Street. בחבל סלטה יש מסורת של ריקוד ושירה ייחודים המוצגים ב- peñas , מעין ברי-מסעדה מקומיים.


הריקוד עצמו יפהפה, שילוב של פלמנקו עם מוזיקה אירית ופולק. הסתובבתי שם אחוז דיבוק, מצלם ומסריט.


לתמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


8.3 – מ- Cafayate עד Cachi, טיול דרך (חלק II)

מ-Cafayete היו שתי אפשרויות להמשיך אל עבר Cachi, שם תיכננו לסיים את היום. הראשונה, להמשיך ב-ruta 40. האפשרות השנייה הייתה לנסוע ב-ruta 68 דרך ה-quebrada de cafayate ומעט לפני סלטה לפנות לכיוון Cachi.

אתרי היום: Cafayete, Coronel Moldes ו-Cachi

שתי הדרכים נראו אטרקטיביות, כך שכאשר לא קיבלנו תשובה מכרעת מלשכת התיירות הנטושה בכיכר העיירה באיזו דרך לנסוע, החלטנו לבחור על פי התמונות. התמונות באופציה הראשונה היו לא בפוקוס וכך יצא שפנינו לאופציה השניה.


לפני ה-quebrada de cafayate, קצת אחרי עמק היין של cafayate, אמורה להיות תופעה גאולוגית מעניינת של חולות נודדים. למרות השילוט בכביש, לא הייתה פנייה. עצרנו בשול ופניתי לעבר מכונית שעמדה בצד הדרך. עצם העובדה שיש אנשים במכונית לא הפתיעה אותי, אבל היותם ערומים תפסה אותי לא מוכן. הבחור סימן לי בתנועות ידיים שהפנייה היא בהמשך והבחורה כיסתה את מה שניתן היה באמצעים המצומצמים שעמדו לראשותה.


התקדמנו במהירות. הפנייה התבררה לא כפניה אלא כסטיה קלה מהכביש שהובילה לחולות. למרות התבוננות ממושכת מעמיקה, לא נראה שהחולות נדדו לאיפשהו.

את ה-quebrada de cafayate, לעומת זאת, אין בעיה למצוא. לאורך עשרות קילומטרים נוסעים בנקיק, לעיתים רחב מאוד (ובכך מאבד את האופי הנקיקי שלו) של תצורות נוף מופלאות.


מתחילים ממבנים מעניינים בסלע אדום, שעל אחד מהם התיישבנו לאכול צהרים, מוקפים בקקטוסים זעירים, וממשיכים לסלעים בצורות שונות ומשונות בשלל צבעי הקשת. פה ושם ניתן לסטות לתוך נקיק משנה. מדהים.


מעת לעת טרחו הארגניטנאים לכנות את תצורות הנוף בשם. הצפרדע, הטירה וכמובן, כמו בכל מקום בדרום אמריקה, ה- Grangota del Diable, חרך צר ברוחב של מספר מטרים בתוך סלע בגובה מאות מטרים.


גם כאן, באמצע שום מקום, מצאנו ישראלים שהגיעו מאזור סלטה והדריכו אותנו לגבי המשך הטיול בצפון ארגנטינה.

HDR באדיבות מר ישראלי

המשכנו לנסוע, חולפים על פני יותר רוכבי אופניים מאשר מכוניות. למרות החום הלוהט, הדרך הזאת פופולרית (ורטרואקטיבית, מומלצת) מאוד בקרב המדוושים.

בדרך מוכרי סדקית, גבינות ויין. למרות החום, הגבינות הקשות לא מתקלקלות. אנחנו קונים גבינה באחד מהסלעים-הקרויים-בשם.


בעצירה אחרת לאמה מנסה לאכול את מיכל.


בעצירה נוספת אנחנו מצטלמים על רקע פנורמה נרחבת של כל העמק.


כשיוצאים מה- quebrada de cafayate, הנוף משתנה וצמחיה ירוקה מתחילה לכסות את הסלעים האדומים. הזרימה בנהר מתחזקת והנקיק נהיה צר יותר ויותר.


ב- Coronel Moldes אכלנו ארוחת צהרים במסעדה בעלת סטנדרטי ניקיון בוליבאניים. ליד המסעדה התקיים טקס פתיחת שנת הלימודים בבית ספר יסודי.


משם, סטינו מזרחה לאגם Cabra Corall. שינוי נוף מרענן. בראיה לאחור, זהו אגם המים המתוקים האחרון שנראה בדרום אמריקה (פרט לימת טיטיקקה). באותה נקודת זמן, אחרי כל הלגונות, זה לא נראה כמו אירוע טראומתי.


חזרנו חזרה ל- Coronel Moldes, קניתי גלידה והמשכנו הלאה. קצת לפני סלטה, פנינו ל-Cachi.


כביש 33 מטפס בעקלתון בדרך ריפיו בטופוגרפיה שמזכירה קצת את ה- quebrada de cafayate, שלאט לאט מתכסה בצמחיה ירוקה ככל שעולים בגובה.


עצרנו בצד הדרך והשתתפנו בהלוויה בבית קברות מקומי שהיה נעוץ בשולי ההר. משלב מסוים, ערפל יורד על המשטחים הירוקים של הרמה ולא עוזב עד שמגיע למעבר ההרים בגובה 3400 מטר.


משם, רמה מישורית גבוהה, מכוסה עשב נמוך וגבעות, ואחריה ירידה עד ל-cachi בגובה 2300 מטר.

ל-Cachi, עיירה לבנה נחמדה, הגענו בשעות אחה"צ המאוחרות. התמקנו בהוסטל זול ונחמד אצל בעלת בית שלא ידעה מילה באנגלית. קנינו את מה שניתן היה לקנות בסופר של העיירה בת 7000 איש, שהיה מעט קטן יותר ממכולת שכונתית ממוצעת בחיפה וסיימנו את היום בארוחת ערב שהוכנה באלתור רב.

לתמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.



7.3 – מ-Tucuman עד Cafayete, טיול דרך (חלק I)

לאחר שהתאוששנו מתקרית הזריקה, נכסנו לאופל קורסה ששכרנו ופנינו מ-Tucuman לכיוון Tafi del Valley. עצרנו באחד ממיליוני המנזרים הישועיים שליד טוקומן והתחלנו לטפס במעלה יער סאב-טרופי.


נוף מעניין. נקיקים שצוללים בחדות לתוך עמק סאב-טרופי, צבוע בירוק עז. עשרות ציפורים מצרצרות בו זמנית. מיליוני פרפרים שמנסים גם הם להתמודד עם הלחות והחום הבלתי נסבל. העננות מטעה, עומס החום כבד. "שמש חורפית" ברוורס.


אחרי שמטפסים מספיק, היער הסאב-טרופי מתחלף לצמחיה הררית. עצרנו לצד הדרך וקנינו Humita en cala. בניגוד להומיטות שקנינו בעבר, זו למעשה הייתה ההומיטה הראשונה שראויה הייתה להקרא בשם הזה. בתוך עלי תירס עטופה תערובת של גבינות וקמח תירס. לאחר אריזת החבילה וקשירתה זורקים אותה למים רותחים או אופים בתנור. סביר.


המשכנו עד שהגענו למישור של Tafi del Valley. בגובה 2000 מטר מופיע לפתע מישור גבעתי נטול עצים, זרוע בדשא וצמחייה נמוכה.

בשל קוצר הזמן לא עצרנו לביקור ארוך יותר מטיפוס של 15 דקות לנקודת תצפית המשקיפה על העמק, וגם טיפוס הזה ביצעתי לבדי תוך כדי ריצה.


מיהרנו הלאה. לקראת Amicha del Valley הנוף הופך למדברי ומאות קקטוסים ענקיים, בגובה של 3 מטר ומעלה מופיעים.


עצרנו ב- Amicha del Valley במוזיאון שמוקדש כולו ליצירותיו של הקטור קרוז, אמן יחודי ותושב המקום.

את חלקו הגדול של המוזיאון כמעט ופספסנו עד שהבנו שהכניסה לרוב המתחמים היא בליווי אישי של השומר בלבד. השומר גם מנסה להסביר כמיטב יכולתו. לרוע המזל, היא אינה גבוהה במיוחד.

בשעןת אחה"צ המאוחרות (18:30) הגענו ל-Quilmes. לרוב המטיילים Quilmes ידועה כבירה המקומית, ה"גולדסטאר" הארגנטינאית.

תמונת HDR של Quilmes

מעטים יודעים שהבירה קרויה על שם רובע Quilmes בבואנוס איירס שם ממוקם המפעל. ומדוע קרוי הרובע כך? על שם מבצר אינדיאני אדיר, שעמד בפני האינקה ובפני הספרדים במשך תקופה ארוכה. על מורדות ההר בנויה רשת סבוכה של מסדרונות צרים, חדרים וחומות. בצלעות עמדות תצפית והגנה.


לאחר כיבושו, גורשו יושביו לרובע הנושא את שמו בבואנוס איירס. אלו היו העתיקות המרשימות ביותר שבקרנו בדרום אמריקה – אבל יש להודות, לא ביקרנו במאצ'ו פיצו.


יצאנו עם חשכה והמשכנו עוד כ-100 קילומטר צפונה על ruta 40 עד Cafayete. זוהי העיר המרכזית של האזור, בעיקר כי אין ערים נוספות.

הקמנו מאהל באתר קמפינג בכניסה הדרומית לעיר וחיפשנו מכולת או סופרמרקט קטן לקנות מצרכים לארוחת ערב. בעיר של 12,000 איש לא הייתה אף חנות פתוחה ראויה לשמה בשעה 21:00 בערב. אכלנו את מעט השאריות שנותרו לנו והשלמנו עם נשנושים את ארוחת הערב.

לפי סדר: טוקומן, טאפי דל ואז'י, אמיצ'ה דל ואז'י ובהמשך הדרך קאפאיטה. בכחול: קילמס

לתמונות היום (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


5.3-7.3 – San Juan ו-Tucuman

חם, לוהט, מחניק. אני נוסע בבוקר לתחנת האוטובוס לברר לגבי הסיורים בפארקים Ischigualasto ו-Talampaya. אשה חביבה דוברת אנגלית בסוכנות הנסיעות בתחנה מסייעת לי. מתברר כי מדובר בתענוג יקר, גם בכסף (700 פזו+ לראש) וגם בזמן (שלושה ימים לפחות). אני מסתכל בתמונות והן נראות לי דומות למדי לפארקים באזור יוטה. ההתלהבות שלי שוכחת וכיוון שההתלהבות של מיכל מעולם לא הייתה קיימת אנחנו מוותרים ומתכננים לנסוע ישירות לסלטה.

מסן חואן לטוקומן. בצהוב: סלטה

האוטובוס הישיר לסלטה עולה הון תועפות. הרבה יותר זול לנסוע ל-Tucuman ומשם להמשיך לסלטה (4 שעות). למודי נסיון ממנדוזה, אנחנו קונים כרטיס ל-Semi cama.

צהריים, ואת שארית היום אנחנו מחליטים לבלות במקום צונן. מזרחית לסן חואן יש אגם מלאכותי באמצע המדבר. האגם נוצר כתוצאה מסכר (Ullam dam) של תחנת כוח הידרואלקטרית.

יורדים בצומת דרכים וצועדים בשמש הלוהטת בלב המדבר. עוברים קיוסק נטוש ומטפסים על הגדר. באופק האגם ואנו מנסים ללכת בקו ישר לכיוונו אבל טובעים בבוצה. מבצעים עיקוף ומגיעים לאגם. המים קרים והאדמה בוץ טובעני. משכשכים רגליים אך לא יותר מכך.


אחה"צ חוזרים בחזרה באוטובוס, לא לפני שמנסים לתפוס טרמפים באמצע המדבר. משאיות שואטות על פנינו בכביש הישר ומעלות אבק שמתערבל באוויר. תחושה של סצנה מסרט מסע אמריקאי. כשחוזרים לעיר, אנחנו מסתובבים קצת ועושים קניות. העיר נראית כמו קרית ביאליק ביום חמסין – בניינים נמוכים, הרחובות רחבים, האנשים צרובי שמש. קומת הקרקע היא לרוב קומת מסחר.

נוסעים לתחנת האוטובוס ועולים על האוטובוס ל-Tucuman. האוטובוס מטונף ומפוצץ בתושבים מקומיים. הם, בניגוד למה שהכרנו בארגנטינה, נראים אינדיאנים. המושבים שלנו הם באמצע קבוצת פועלים צעירים בגילאי ה-20-30. כל הלילה הם מדברים, שומעים מוזיקה מעצבנת במיוחד ברמקול של הסלולרים שלהם, מפזרים לכלוך בכל האוטובוס. מיכל נעקצת בעין. נסיעה איומה.

למחרת בבוקר הגענו ל-Tucuman. ואם כבר הגענו ל-Tucuman, חשבנו שננצל את ההזדמנות לביקור ב-Tafi del Valley ו-Valley Calchaquí, נשכור רכב ליומיים ונצא לטיול דרך.

הגענו בשבת ב-8:00 בבוקר וניסינו לברר לגבי חברות השכרת רכב. חברה אנונימית אך הזולה ביותר מוקמה במלון במרכז העיר ונסענו לשם. טוקומן, עיר בת 750,000 איש לא ידועה כאטרקציה תיירותית וחבל שכך. העיר הגדולה בצפון ארגנטינה נמצאת בתהליכי שקיעה אחרי שתעשיות הסוכר והטבק המסורתיות בה התפוררו. בטוקומן נמצאת אחת הכיכרות המרכזיות היפות בדרום אמריקה ובה הקתרדלה הייחודית ביותר שנתקלנו בה, הבנויה בסגנון מורי.


כשהגענו למלון התבררו לנו כמה דברים. ראשית, החברה האנונימית ידועה גם בשם הפחות אנונימי Avis. שנית, נציג המכירות עוד לא הגיע למקום. אחרי שעת המתנה התבררה עובדה נוספת. אני עייף מדי מכדי לנהוג היום. אנחנו מסכמים שנשכיר את הרכב (אופל קורסה 1.4) החל ממחר בצהרים. ואז מגלים עובדה נוספת: למלון בו נמצאת הסוכנות יש הסדר הטבות מיוחד לשוכרים רכב. כך יצא שהתמקמנו בעלות של 100 פזו במלון 3 כוכבים במיקום מעולה, צמוד לכיכר המרכזית. מיד הלכנו לישון.



העקיצה של מיכל בעין התחילה להתנפח.

כשהתעוררנו, יצאנו לסיבוב בעיר. אכלנו פיצה והמבורגר בבית קפה / מאפיה בכיכר המרכזית המרשימה. פנינו ל-Parque de Julio, שגם עליו ה-Footprint משתפך ללא סיבה. תוך כדי הביקור בפארק, התמלאתי הערכה רבה לטוקומנים. בחום של 32 מעלות ו-3000 אחוזי לחות הם שיחקו כדורגל. מצד שני, הם שיחקו די רע.



חזרנו חזרה תוך כדי טעיה מכוונת ברחובות המסחריים הצדדים מסביב לכיכר. לפתע היה לנו דז'ה-וו. הרגשנו שאנחנו חזרה בחיפה, בהדר. בניה נמוכה, קומת מסחר שפולשת לרחוב ובלגן אדיר. לזכות הטוקומונים יאמר שבשל החום הכבד ששורר תמידית בעיר, בכל חנות, גם אם מדובר בחנות ג'ינסים, נמצאת מכונה לממכר גלידה אמריקאית. תענוג.

חזרנו למלון להתרענן ונציג ההשכרה חיפש אותנו. הסתבר כי מחר (יום א') הם לא עובדים בבוקר ולכן נתן לנו את המפתחות כבר עכשיו. הרווחנו חצי יום.


יצאנו לכיכר המרכזית לאכול גלידה. בהתחלה נעמדנו בתור בגלידריה עממית. שבת בערב והכיכר הומה אנשים, בעיקר נוער. נראה שכל מי שלא מצא מקום בכיכר נכנס לגלידריה שהייתה עמוסה עד אפס מקום. הגלידריה הייתה זולה במיוחד (רבע קילו ב-5 שקלים, שליש מהמחיר הברילוצ'י הקנוני). לא הסתפקנו בכך בחום הכבד ופנינו לגלידרייה אחרת, ספק איכותית יותר אך ללא ספק יקרה יותר (רבע קילו במחיר הברילוצ'י הקנוני) להשלמת חוסרים.

העקיצה של מיכל בעין ממשיכה להתנפח.

ובלילה

בבוקר העקיצה של מיכל הגיע לממדים מבהילים. אני ירדתי לאינטרנט לבדוק מהו נוהל הפעלת הביטוח הרפואי ופניתי לפקיד הקבלה להזמין רופא. רופא צעיר וחובש הגיעו תוך מספר דקות באמבולנס. העיניים של הרופא היו אדומות ועייפות. נראה היה שלא ישן 4 ימים ברציפות או עישן מנת גראס אקסטרה לארג'. הוא בדק את מיכל ופסק שהתרופה המתאימה ביותר לעקיצה בעין היא… זריקה בישבן.

היינו קצת המומים. לאחרי דיון קצר, החלטנו לתת אמון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. הוא רשם למיכל משחה נוספת וסר על עקבותיו. כל הסיפור עלה אפס שקלים (או פזו). הסתבר כי למלון יש הסדר בו ניתן להזמין רופא ללא תשלום. ירדנו ואכלנו ארוחת בוקר מעולה. המלון הטוב ביותר שהיינו בו בטיול.


תמונות מסן חואן וטוקומן, ללא סדר מיוחד (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


3.3-4.3 – מ- Mendoza (ארגנטינה) ל-Santiago (צ'ילה) וחזרה

לא נותר לנו עוד דבר לעשות במנדוזה ופנינו חזרה למדינה מוכת האסון צ'ילה. ממערב למנדוזה, מרחק 6 שעות נסיעה נמצאת סנטיאגו. במונחים דרום אמריקה, קפיצה קטנה לפיצוציה הקרובה. שעת נסיעה נוספת מובילה לואלפאריסו. המטרה העיקרית היא לכסות שני יעדים עירוניים אטרקטיבים בביקור חטוף. קצת אורבניות לא תזיק לגיוון הטיול בשלב זה.

בירוק: מנדוזה, סנטיאגו וסן-חואן. באדום: ואלפאריסו

הסיבה השנייה לביקור בארץ בה המיטות נעות ספונטנית היא הדרך המחברת בין מנדוזה לסנטיאגו. הדרך נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות בארגנטינה/צ'ילה, ולהלן הפירוט מדוע.


ראשית נוסעים לאורך נהר מנדוזה. בשל המשקעים מההרים סביב צבע הנהר הוא חום אדום. עוברים עיירות המסתוות למדבריות אך בחורף הופכות לערי סקי משובחות, דוגמת Upstalla, שם צולם הסרט "שבע שנים בטיבט".

ממשיכים לתוך ואדי אדום וצהוב, מוקפים בהרים מושלגים, בו זורמים מדי פעם יובלים כחולים שנשפכים אל הנהר האדום ומתערבבים בספירלות צבעוניות.


ההרים בשלל צבעים – חום, אדום, ירוק, צהוב. לשנייה ניתן לראות את ההר הגבוה בדרום אמריקה – Aconcagua. אם ממצמצים מפספסים גם גשר טבעי בצבע צהוב זועק – Puente del Inca.


חוצים את הגבול באחד ממעברי הגבולות הראשיים והעמוסים ביותר לכיוון סנטיאגו. מעבר הגבול, בגובה 4000 מטר כרוך כרגיל בתהליך מייגע. משם מתחילים לצלול בדרך מתפתלת לכיוון סנטיאגו. מעט הכפרים במורדות ההרים מתחלפים במרחבים אורבניים.


סנטיאגו, עיר בת 5 מיליון תושבים, שליש מאוכלוסית צ'ילה, עפופה בערפיח ואובך תמידיים. בתחנת האוטובוס מנסה בחור מבוגר לשכנע אותו ללון בהוסטל בבעלות חבר שלו.

נוסעים במטרו לרחוב הראשי של העיר. סוף סוף רחוב עצום מימדים, שש נתיבי, עם מדרכות רחבות ידים. ההוסטל מחולק לשתי קומות. הקומה הראשונה יפה ורועשת, הקומה השנייה מכוערת ושקטה. הונאה. אין לנו כוח להתווכח ואנו בוחרים בקומה הראשונה. השעה 21:00 ואנחנו הולכים לקנות מצרכים לארוחת הערב. תחושת חמימות אורבנית עם הגיענו לאחד מהישגי הציוויליזציה המערבית, מרכול ענק שפתוח עד מאוחר בלילה. כשאנו רואים את ההיצע בסופרמרקט מהר מאוד מתחלפת החמימות בחוסר נוחות. אזור מוכה אסון. מדפים שלמים ריקים – האספקה לא חודשה מאז רעידת האדמה.

וכרגיל בצ'ילה בערב, רעידת אדמה. מיכל מתקלחת ואני משתרע על המיטה. המיטה זזה. אני קצת מהסס, אבל ללא ספק יש תנועה. ברור לי שאם אדווח על כך נעזוב מסנטיאגו עוד באותו הלילה. אני מחליט לשתוק.

תמונות היום (וכמובן, על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מיכל קמה בבוקר וקוראת על רעידת האדמה. 6.6 בסולם ריכטר ומרכזה בואלפאריסו, כמה עשרות קילומטרים מכאן. היא מחליטה – עפים מכאן, ועכשיו. כל התחנונים לא עוזרים ואנו אוכלים ארוחת בוקר ופונים חזרה לארגנטינה.

סיכום סנטיאגו מבחינתנו: רחוב ראשי מרשים.

חוזרים חזרה באותה דרך שבה הגענו. הדרך עדיין יפה, אבל אלמנט ההפתעה לוקה בחסר. זהו יום חמישי, ובשישי וסופ"ש מתקיים במנדוזה פסטיבל היין. מבחינתנו, לא אטרקטיבי ובנוסף יגרור תפוסת מלונות מלאה. היעד הראשי הבא – סלטה, העיר הצפונית ביותר בארגנטינה אליה נגיע ונקודת המעבר לבוליביה. סלטה נמצאת במרחק 1300 ק"מ ממנדוזה ו-20 שעות נסיעה באוטובוס.


אנחנו מגיעים למנדוזה בשעה 18:00 אחרי נסיעה מתישה ומעבר גבולות מציק במיוחד. אין אוטובוסים שעוזבים היום לכיוון סלטה. אנחנו מחליטים לנסוע לאחותה התיירותית פחות של מנדוזה, San Juan. כמו מנדוזה, San Juan היא עיר בסדר גודל בינוני-קטן (120,000 תושבים). גם כאן, עיסוק צומח הוא תעשיית היין. ישנן שתי סיבות מדוע אנחנו נוסעים לשם. הראשונה, סן חואן ממילא בדרך לסלטה ובכך נפצל את הנסיעה הארוכה ונחסוך שעות נסיעה רצופה באוטובוס. השנייה, San Juan מהווה מוקד יציאה מצוין לשני אתרי UNESCO, בעלי מאפיינים גאוגרפיים וטופוגרפיים יחודיים, בסגנון הפארקים הגדולים בארה"ב (Yosemite,zion, Bryce וכו') אך עם שמות הרבה פחות טרוויאלים – Ischigualasto ו-Talampaya.

אנו מגיעים בשעת לילה מאוחרת. ההוסטל הראשון שאנו רואים שייך לרשת HI. החדר לא נקי, הסדינים לא מוצעים והחלון פונה לרחוב הסואן. פונים להוסטל השני, השייך לרשת minihostels. בהוסטל עצמו אין חדרים העונים לדרישתנו ואנו נוסעים לחדרים נוספים הנמצאים בבעלות ההוסטל במקום אחר. החדר פונה לרחוב, רועש, חם. אנחנו עייפים ומותשים ואין לנו כוח להתרוצץ עוד. אנחנו אוכלים ארוחה לא טעימה באופן חריג והולכים לישון. בשעה 23:00 בלילה מתחילה הופעה בקניון ממול. אנחנו עוברים חדר. החדר מחניק וחם ואנחנו נרדמים עם מאוור. הוסטל מזעזע, מהגרועים שהיינו בהם.


2.3 – Mendoza

התעוררנו מעט לפני הזריחה. זה אמנם נשמע מרשים אבל הזריחה הייתה ב-7:00 בבוקר. רכס האנדים משמאלנו נצבע באדום. חוצים מישור אינסופי בצבע חמרה, מעובד בגידולים שונים, בעיקר גפנים. ללא ספק, זו לא פטגוניה.

בשעה 8:00 הגענו למנדוזה. עיר יחסית גדולה, מרכזית, לבה הפועם של תעשיית היין הארגנטינאית המתפתחת.

נסענו להוסטל (Hostel Lagares) שהזמנו מראש. בהוסטל היה overbooking בשל פליטי רעידת האדמה. כאלטרנטיבה בעל ההוסטל הציע דירה במרכז העיר. קיבלנו את הצעתו ונסענו לדירה שהייתה במיקום מעולה אך לא אסתטית במיוחד.

המשך היום מיועד היה לאטרקציה העיקרית – טיול אופנים בחבל היין. הסיור מתחיל מפרבר Maipu, לשם פנינו במטרה לשכור אופניים. לאחר תקרית עם סוכני מכירות (למעשה, ילדי מכירות) של חברה מסוימת, שכרנו אופניים נכים למחצה – ללא גלגל הילוכים אחורי (ובגלגל הקדמי שלושה הילוכים) וללא בולמי זעזועים ויצאנו לדרכנו. בדרך היין, דרך מישורית, סלולה, העוברת בין יקבים שונים, אופנים אלו מספקים בהחלט.

נוהל הקרב הוא כדלקמן: רוכבים על האופניים בעצלתיים. מדי פעם נכנסים ליקב כזה או אחר, מסיירים בו ובעיקר – שותים יין. מיכל שועטת על האופניים ואני משתרך אחריה. אולי בגלל העייפות מהנסיעה באוטובוס ואולי תשישות מצטברת, אבל בעוד שמיכל עקפה מכוניות אני נשרכתי אחריה בקושי רב.

התחלנו מיקב צרפתי בשם Carinae. אחרי סיור קצר עם זוג תיירים מאחינו האוסטרים, התפנינו לחלק העיקרי – טעימות היין. הגידול העיקרי הוא Malbec, זן כמעט יחודי שעיקר גידולו באזור מנדוזה. יין נחמד למדי.

המשכנו בדרך היין ליקב Familia Di Tommaso, היקב המוצלח ביותר שהיינו בו. יקב היסטורי בן מאה שנה והסיור כולל ביקור במרתפיו המאובשים. גם היין, עד כמה שניתן היה להבחין במצב זה של בישום מתקדם, היה לא רע.


היעד הבא היה מוזיאון היין, La Rural. בבניין עצום וישן ששימש בעבר כמפעל הבקבוק והאריזה של האזור מתועדת ההיסטוריה של גידול היין. בתוך המתחם נמצא גם אחד ממפעלי היין הגדולים של האזור. כיוון שהיינו בתקופת הבציר ראינו את מטחנות הענבים הגדולות בפעולה. וכמובן, טעימות.


היום הלך ותם והמקום היחיד שנותר פתוח היה שוקולדריה / ליקריה מקומית בשם Historias y Sabores, אותה אפשר להגדיר כעלובה באופן חריג.


חזרנו למרכז העיר ואכלנו אמפנדס והומיטה לארוחת אחה"צ ואת ארוחת הערב סעדנו בפיצריה מקומית שבה שיכור מנדוזי שימש כתוכנית האמנותית.


לתמונת היום (על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


28.2-1.3 –Pucon: ההמלטות ל- Junin de Los Andes

העיירה פוקון מתחילה להתעורר לחיים אבל עדיין מושבתת. אומדן נזקים ראשון: מפולת שלגים בוייאריקה, ההר נסגר למטיילים עד הודעה חדשה. מפלס המים בנהר ה-Trancura, שם שקלנו לעשות ראפטינג, עלה בחצי מטר בתוך פחות מיום. גם שביל האופניים שרצינו לרכב בו במצב בעייתי.

מיכל רוצה רק לעוף מפה. אנחנו תופסים את האוטובוס הראשון שיוצא מהעיר. בשעה 10:00 בבוקר אנחנו עוזבים את פוקון – היעד הכללי הוא העיר Mendoza בארגנטינה, הנמצאת 1300 ק"מ צפונה.

איך מגיעים למנדוזה? לא ברור, לאור מצב הכבישים. יש שמועות משמועות שונות. חלק מהאנשים נוסעים ל-Junin de Los Andes בארגנטינה ומשם מקווים לאוטובוס המשך. חלק מדרימים עוד עד ל-Villa La Angostura וחלק אפילו עד ברילוצ'ה, כל זאת במטרה להצפין את כל הדרך חזרה. אין מידע ברור מחברות האוטובוסים לגבי זמינות ומועדי הקווים. הבלגן התחבורתי נמשך.

מפוקון ל-Junin. הנקודות הלבנות אינן עננים אלא הרי געש (ויאריקה, לנין ו-?)

אנחנו נוסעים לכיוון ארגנטינה בדרך ריפיו מלאה אבק. הר הגעש Lanin ברקע. חם מאוד, 33 מעלות בצל – ואין צל. באוטובוס אין מזגן. אנחנו נאנקים מחום בקופסת הפח הלוהטת. במעבר הגבול אנחנו פוגשים את חברנו ההונג-קונגי/ישראלי. גם הוא בבורחים מפוקון.

ירוק - צי'לה (לפני מעבר הגבול)

מעבר הגבול קטן ודל. אנחנו מחכים שעה לביקורת הגבולות. במעבר הגבול, שיטת הביקורת היא כדלקמן: מגרילים מספר תיקים באקראי. שואלים את בעלי התיקים אם הם מכילים פירות או דברים אסורים אחרים. במידה והתשובה היא לא, משחררים אותם לדרכם בלא בדיקה. מבחן אמון במעבר גבול. זהו קונצפט שלא מוצה עד תום.

חום - ארגנטינה (אחרי מעבר הגבול)

לידינו באוטובוס יושב ריצ'רד. פיליפיני-אמריקאי שמתגורר באלסקה. האוטובוס עוצר ב-Junin והוא יורד איתנו. התכנון: לבדוק בזריזות, ב-10 דקות, מרווח הזמן עד שהאוטובוס ממשיך, האם ניתן להמשיך מכאן למנדוזה. עד שאנחנו מצליחים לברר האם קיים אוטובוס המשך למנדוזה היום (ואין אוטובוס) האוטובוס שעליו הגענו ממשיך במסעו. אנו נאלצים לבלות יום ב-Junin.


Junin de Los Andes, עיירה מנומנת בת 10,000 תושבים ידועה בזכות שני דברים. ראשית, היא מהווה בסיס טוב לטיול בפארק Lanin. שנית, היא מוגדרת כבירת הטרוצ'ות (פורלים) של ארגנטינה. לראיה, שלטי הרחוב הם בצורת דגים. מ.ש.ל.

עוד עובדה מוזרה: לא ניתן לקנות טרוצ'ות במקום – רק לדוג.

מתחנת האוטובוס אנחנו חולקים מונית עם ריצ'רד לאזור הקמפינג. בוחרים בקמפינג השקט (והזול) יותר ויוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה. חם ומחניק ואנחנו חולקים עם ריצ'רד גלידה. נראה שאנו התיירים היחידים בעיירה. עיירה נידחת אותנטית. גאוצ'ו מזדקנים עם מצ'טות וכובעי בוקרים מסתובבים באזור. הבנייה צבעונית ונמוכה. אין במקום שום עניין, פרט להיבט אנתרופולוגי.

בערב אנחנו חולקים עם ריצ'רד ארוחת ערב. הוא מאוד פטפטן. מיכל די מסתדרת איתו, אני מתחיל לפתח כאב ראש עמום.

האוטובוס לכיוון מנדוזה יוצא רק בצהריים, ובינתיים בבוקר למחרת אנחנו מטיילים בפארק Via Christi. סמוך לעיירה, בתוך יער, מתוארים בצורה פלסטית סצנות מהברית החדשה ובמקביל אלמנטים מהתרבות ה-Mapuche. שילוב אקזוטי. השילוט והתיעוד בספרדית בלבד. הידע שלנו בברית החדשה מצומצם משהו ואנו נאלצים להשתמש בזכרונות ילדותו הקתולית של ריצ'רד.

קרע נוסף במכנסיים, הפעם במכנסיים אחרים. אנחנו מחפשים תופרת ומגיעים לחנות בדים. במקום נמצאת חברתה של המוכרת, אמנית פלסטית, שמציעה לתקן את המכנסים בחינם. היא לוקחת את המכנסים לביתה על אופניה ואנו קובעים לאסוף את המכנסיים בביתה בעוד שעה. אנחנו חוזרים לכיוון מרכז העיר. ריצ'רד ומיכל מארגנים את הציוד לנסיעה ואני הולך לחייטת בהתנדבות. אני מגיע לביתה של האמנית הפלסטית ורואה פסלים, ציורים ורקמה מעשה ידיה. היא מסרבת לקבל כסף. אני מבחין באוסף מטבעות ונותן לנו מטבע ישראלי של 10 אגורות. עיניה זוהרות והיא משתפכת בהודיה. אנשים לא מעריכים נכון עד כמה דרום אמריקה זולה, יש לא מעט דברים שאפשר להשיג ב-10 אגורות.

הפעם האוטובוס מעולה. מיזוג, שתייה קרה, סרטים. הכל נפלא, עד שהוא שובק חיים ליד Neqeun, מרחק 15 דקות נסיעה מ-Cipolleti, היעד הסופי של אוטובוס זו והתחנה בה אנו אמורים להחליף אוטובוס. גם האוטובוס לא הצליח לעמוד בעומס החום ששורר בחוץ. שעת אחה"צ מוקדמת ובחוץ גיהנום, 40 מעלות. אנחנו משתרעים מחוץ לתחנת שירות יחד עם שאר נוסעי האוטובוס, ברובם פליטים מפוקון ו-Junin. ערב רב – ארגנטינאים, גרמנים, הולנדים, אמריקאים וישראלים. הצרפתים מעצבנים במיוחד. הם דורשים מונית מיוחדת שתסיע אותם לתחנת האוטובוס ב-Cipolleti בתואנה שאוטובוס ההמשך שלהם יוצא בקרוב. למעשה, הם על אותו אוטובוס המשך כמו שאר הנוספים, כמו שמתוודה בעיני אחד מהצרפתים בקריצת עין. הם משלמים מכספם על מונית מיוחדת ואחרי כשעה אנו פוגשים אותם בתחנת האוטובוס ב-Cipolleti ממתינים יחד איתנו לאוטובוס ההמשך. מגיע להם.

מ-junin למנדוזה דרך Neuquen. עוד במפה, שלושת השבועות האחרונים: ברילוצ'ה, האי צ'ילואה (Ancud) ופוקון (ליד (Villarica

באוטובוס הלילה למנדוזה קיימות שתי מחלקות: Cama ו-Semi Cama. ההבדל במחיר לא היו משמעותי ואנו בחרנו ב-Cama, המהודרת יותר. טעות. יתרון ה-Cama הוא בכך שהמושב יותר רחב, יותר מהודר ונפתח לזוית מעט יותר רחבה. החסרון הוא שה-Cama מוקמה בקומה התחתונה. ללא מרווח מעל ראשינו נאלצנו להדחס עם התיקים ולישון כשהם עלינו ומכל צדדינו. נרדמנו בצורות טופולוגיות מעניינות והתעוררנו מעת לעת. נסיעה לא קלה.

בלילה, בחושך, בדרך למנדוזה, אנחנו חוצים קו גאוגרפי דמיוני. תמה תקופת פטגוניה.

תמונות, כמובן (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.