90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'אל בולסון'

11.2-14.2 –El Bolson : Cerro Lindo, Cajon Del Azul

השכם בבוקר פרנקו, מנכ"ל הרפוחיו, הכין לנו לחם ביתי (Casear pan) על האח. מעולה.

לב הטיול בטרק הדו-יומי ב-Cerro Lindo הוא ביום השני, בו יוצאים לסיור מאורגן מהרפוחיו לפסגות ההרים מסביב בהדרכת פרנקו.

מלבדנו, בסיור המאורגן עוד ארגנטינאי מבואנוס איירס, שזה לו היום הרביעי ברפוחיו. יומיים הוא נהנה מהשלווה ויום נוסף היה תקוע בגשם (ונהנה מהשלווה).

מתחילים לטפס לאורך המפל המספק את המים לרפוחיו. מטפסים על סלעי ענק ולאקי לא מצליחה לעלות עליהם. היא מתחילה לייבב בתחתית המפל. קורע לב. ממשיכים.

בקצה המפל, פרות צואות. פסטורלי ומרגיע, לאור העובדה שאלו היו מי השתייה לרפוחיו.

ממשיכים לטפס ומגיעים לאזור צפוף לגונות, כשעל המדרונות שלג מנצנץ.

ממשיכים הלאה, ומגיעים לפסגת Cerro Lindo. מתחת למצוק, לגונה מעליה קונדורים מרחפים.

בהמשך מגיעים ללגונת שלושת הצבעים (בה נדרש דמיון מודרך על מנת לראות שלושה צבעים). הולכים על הפסגות ומגיעים ללגונה נוספת וממנה הלהיט – חוזרים.

ומדוע זה הלהיט? מכיוון שהדרך חזרה נעשית בהחלקה על שקית ניילון על השלג. מסתבר שהישראלים לא המציאו את עניין "ההחלקה על התחת". פרנקו נותן לנו הדרכה בסיסית כיצד להחליק ואנו מביטים בחוסר אמון במישור התלול שעלינו להחליק עליו.

מיכל מנסה ראשונה. וככה זה נראה בהתחלה:

כמובן שלא הפסקתי לצלם:

מיכל מנסה להחליק לאט, אבל המישור מנצח והיא נשכבת, מסתחררת, וטסה למטה. אני מחסיר פעימה, שמתווספת חזרה כשאני רואה ששם למטה הכל בסדר. אני מנסה, למוד נסיון, בזהירות יתרה, אך גם אני לא מצליח לבלום את עצמי, מסתחרר, טס למטה, ונעצר בתחתית, הפוך, כשראשי כלפי מטה. כואב.

שאר המדרונות פחות תלולים, ולקראת האחרונים אנחנו אפילו מצליחים להנות. וככה זה נראה אח"כ:

הבחור הארגנטינאי מהסיור תכנן לרדת איתנו, אבל הוא התעכב, כך שהחלטנו להתקדם. אנחנו יורדים למטה, בליווי כלב שחור.

למרות הדמיון, זוהי לא לאקי. כשחזרנו מהרפוחיו, לאקי נעלמה, שבורת לב. מטה ליווה אותנו אימן, כלבו של פרנקו, באופן כללי כלב שקט ורגוע, אלא אם ישנם ציפורים בסביבה.

בניגוד ללאקי, הוא עצל ומקפיד על עקרון הפעולה המינימלית. איחוד לבבות מרגש נרשם בקמפינג בו סיימנו וממנו התחלנו את המסלול כשאנו פוגשים בו את לאקי.

למי שתהה: זו תמונת HDR

היה יום מפרך, שכראוי הסתיים ב-Jauja. קנינו טרוצות (פורלים) טריים והכנו במטבח של בעלי ההוסטל. היה מעולה.

לתמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

עייפים, החלטנו לעשות למחרת טיול קל. Cajon Del Azul, "הקניון הכחול", בשמו המעוברת, הוא נקיק שיוצר נחל Azul בסלע. הליכה די מישורית, יפה, עם כמויות נכבדות של תלמידי תיכון משתזפים בשמש. הנחל עצמו אכן כחול, אבל גם ירוק וטורקיז לעיתים. הליכה קלה, עד ל- Refugio Cajon del Azul הפסטרולי הממוקם בתוך הקניון, מתחת לצוק, מספר דקות הליכה מהנחל.

ברפוחיו עצמו, בעלים נחמדים מאוד וריח כבד של שניצלים מטוגנים. אכלנו בחוץ את ארוחת הצהריים וחזרנו על עקבותינו.


יום שישי היום, ובערב – פיאסטה! מסורת נקוטה בידי בעל הבית להזמין את אורחיו ל-Parrilla, ה-"על אש" הארגנטינאי המשפחתי. תמורת 25 פזו אתה זוכה לכמויות אדירות של בשר ואוכל ובעיקר כולסטרול. אני מודיע שאצטרף בשמחה, ולמיכל אנחנו קונים טרוצ'ה ענקית מטעמי צמחונות/כשרות. בכניסה לסופרמרקט אנחנו רואים זוג נערים יוצאים עם חיה שלמה על שיפוד, כנראה כבשה. עשרות ק"ג של בשר לערב. הארגנטינאים מתכוננים.

בערב מתחילה החגיגה. בעל הבית, המשפחה המורחבת ומעט אורחים מסתובבים סביב גריל אימתני ועליו תכולת בית מטבחיים שלם. על השולחן רטבים, לחם (מעט) ויין (הרבה). כל מספר דקות מגיעה תוצרת בשר חדשה. אני אוכל כמויות אדירות של בשר, כולל דברים שלא הייתי אוכל אם הייתי יודע מה הם או אם היה מספיק אור כדי להעיף בהם מבט מעמיק. דוגמא בולטת: blood sausage, נקניקיות דם העשויות מדם מוקרש בשילוב עם שומן ובשר. והטעם? כמו צ'ולנט.

כשבקרביי עדר שלם וידי מגועלות בדם ובשומן אני הולך לישון. לתמונות היום מה-"קניון הכחול" (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בשעה 4:00 אני מתעורר עם בחילה עזה. אני משער שזו תחושת אכילת היתר ומנסה לישון, אבל מוצא את עצמי תוך 3 דקות מעל האסלה, מקיא את נשמתי. אני חוזר לישון, אבל כאבי הבטן מדירים את שנתי. עד הבוקר, אני מקיא עוד פעמיים ומשלשל.

אני, בזמנים יפים יותר (יום קודם)

כשפיט מתעוררת, היא מוצאת אותי במצב חצי מעולף. היום אנחנו אמורים לחזור לברילוצ'ה, כרטיסי האוטובוס מוזמנים, אבל אני לא מצליח להתרומם מהמיטה. אנחנו נאלצים להשאר באל בולסון, עד יעבור קיא.

מיכל יוצאת לקנות תה קמומיל ולנסות לבטל את כרטיסי האוטובוס. עם הזמן אני לאט לאט מתאושש. בשעה 16:00 אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה, באזור היריד, אבל אני מרגיש רע ואנחנו חוזרים על עקבותינו.

ביום למחרת, ההרגשה יותר טובה. אני עדיין שותה רק מים בטעם קמומיל ואוכל מאכלים קלים, אבל המיחושים כמעט חלפו. בצהרים חוזרים לברילוצ'ה. האוטובוס לא מצויד בשירותים, כך שכאשר אחת מהנוסעות הייתה זקוקה לעצירת שירותים, האוטובוס עצר ל-10 דקות. תופעה משונה.

כיוון שלא היה מקום בהוסטל ה"קבוע" שלנו (tango inn soho) ולא היינו מרוצים מההוסטל הקודם (marcopolo inn), השתכנו הפעם ב-tango inn downtown. הפעם, אבל, החלטנו לישון ב-dorms. רבים אמרו לנו שהשד לא נורא כל כך, ומכיון שלא מצאנו חדרים פנוים החלטנו לנסות את מזלנו. ובכן, השד נורא כל כך. איתנו ישנו עוד שני אנשים. האחת, ארגנטינאית צעירה, התקלחה 5 פעמים במהלך היום. בשעה 12 בלילה היא החליטה להפעיל את המייבש השיער. השני, בחור צרפתי מבוגר ומוזר, הגיע באמצע הלילה, עזב ב-5 והסתובב ערום למחצה. זה היה נסיון מעניין אך לא מומלץ. כמו טירונות.



8.2-10.2 –El Bolson : El Hoyo, Cerro Lindo

עוד יום של גשם בברילוצ'ה, והתחזית מנבאת עוד מספר ימים רצופים של ממטרים. דרומה, באל בולסון, מרחק שעתיים נסיעה, התחזית מעט יותר אופטימית.

לרוב הישראלים, אל בולסון, עיירת היפים לשעבר, היא "החווה". מה מגדלים בחווה? בעיקר ישראלים. בניגוד לחווה סטנדרטית, ה"חווה" לא מייצרת שום תוצרת חקלאית אלא רק מייבאת מוצרים חקלאיים, בעיקר "ירוקים" ו"חומים". מדובר בישראלידה שענן שחור מתמר מעליה.

היפים כבר אמרנו?

אנחנו הגענו לאל בולסון מסיבות אחרות. פרט למזג האוויר, רביעיית הישראלים שטיילנו עמם בשבעת האגמים התלהבו מאוד מהעיירה, ובמיוחד מהטרק הדו-יומי Cerro Lindo. קצת התלבטנו כי שחלפנו בעיירה במסענו צפונה מהקרטרה לברילוצ'ה לא התרשמנו כי מדובר באחד משבעת פלאי תבל, אבל למרות זאת החלטנו לנסות את מזלנו.

מברילוצ'ה יצאנו באוטובוס ב-14:00, והגענו בשעה 16:00 לאל בולסון. ממול לתחנת האוטובוס נמצא סניף ה-Club Andino המקומי ושם קיבלנו מידע על המסלולים באזור (בעיקר Cerro Lindo ו-Hielo Azul). בשעה 16:30 אסף אותנו בעל ההוסטל ברכב ונסענו להוסטל.

באופן כללי, אנו משתדלים להזמין מקום בהוסטל לפני הגעה לכל עיירה. באל בולסון הייתה צפיפות מקומית רגעית, וההוסטל היחיד שהצלחנו להזמין בו חדר היה Albergue Gaia שקיבל ביקורת חיובית באחד מהספרים. הבעיה בהוסטל זה הייתה, פרט לכך שהוא מעט עלוב, היא שהוא כלל לא נמצא באל בולסון. בעל ההוסטל אסף אותנו ברכבו ונסע להוסטל חזרה צפונה לאורך Ruta 40 במשך 20 דקות.

ההוסטל עצמו ממוקם בתוך יער. עד לתחנת האוטובוס, העובר רק פעם בשעה, יש לצעוד 20 דקות. המכולת הקרובה – באל בולסון. החדר עצמו היה אמנם גדול, אך לא הכיל הרבה מעבר לחלל ריק.

בבוקר לקחנו מונית ועפנו משם.

חזרנו למרכז העיירה, ללשכת התיירות, והתחלנו בסיוע פקידי הלשכה לחפש הוסטלים. בסופו של דבר הגענו, בטעות, יש לציין, להוסטל Pehuenia. למרות שבעל ההוסטל פנה אלי בתור "My friend" וסבל ושימוש יתר במילה "Relax" החלטנו להתמקם שם בתקווה שזה יהיה הרמז היחיד לישראלידה שנראה.

באל בולסון מתקיים מדי שני, חמישי ושבת (או ראשון) יריד. כבכל יריד, נמכרים בו שטויות למינהן, אבל כעיירת היפים לשעבר, יש דוכנים רבים של אוכל צמחוני, טבעוני ואורגני. די נדיר בארגנטינה, בה צמחונים נחשבים לסוטים. ופיט צהלה ושמחה.

זוג הבעלים של ההוסטל התגלה כחביבים מאוד, ושלח אותנו לטיול יום קצר למפל באזור El Hoyo. הוא ציין שמדובר בטיול יום של שעתיים, אך הוא לא ציין כי מתוכן שעה וחצי היא צעידה בכביש כורכר ישר ומשעמם. לאחר מכן מדובר בטיפוס חביב עם נופים לעמק. בסיום מגיעים למפל סטייל מפל אל-על עם בריכונת. טיול משפחות חביב. בסיום זכינו בצ'ופר: טרמפ בטרקטור שחסך לנו תוספת כורכר לנעליים.

חזרנו לאל בולסון, וקינחנו בגלידת Jauja המקורית (הרשת נוסדה באל בולסון). עוד באל בולסון: יוגורט חומוס ונגני mp5 ו-mp6.

תמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

למחרת בבוקר לקחנו מונית לנקודה בה מתחיל המסלול ל-Cerro Lindo, ההר היפה, הקמפינג בתחתית ההר. המסלול נפתח בחציית גשר תלוי ומיד לאחריו טיפוס לא קל. טיפוס תלול, הנמשך מספר שעות, של 800 מטר גובה במצטבר (לצורך העניין, כמו לטפס לירושלים מהשפלה), ואחריהן הליכה של מספר שעות נוספות.

הטיפוס היה אמנם קשה, אבל הייתה לנו מדריכת טיולים מוצלחת. בזמן שחצינו את הגשר התלוי, לאקי, כלבה שחורה חצתה את הנחל הגועש מתחת לגשר. היא המשיכה ללוות אותנו לאורך כל המסלול. למעשה, היא עשתה את המסלול מספר פעמים, כיוון שהיא רצה קדימה בעוד שאנו נשרכים מאחורה. כשראתה שמדובר בישראלים בעלי כושר לקוי במיוחד, חזרה אחורה, ושוב רצה קדימה, וחוזר חלילה.

רוב הטיפוס בתוך יער. לרוב לא רואים נוף, פרט אולי לנקודת תצפית אחת על עמק אל בולסון. לאחר הטיפוס, עוד שעתיים הליכה מישורית בתוך יער, עם מספר לגונות בודדות בדרך ומגיעים לרפוג'יו.

ואין נפש חיה ברפוג'יו. האש באח דולקת. מחכים וממתינים בחוץ, לאקי נחה לידינו. אנחנו נשכבים על סלע ליד מפל מרשים מחוץ לרפוג'יו ונחים. לבסוף מגיע פרנקו, עורך דין בהתהוות ומנהיג רפוחיו ללא חת בהווה.

ברפוג'יו עצמו, קומת בסיס, המכילה מטבח, כמה כסאות עץ ושולחנות פשוטים. הקירות והרצפה חשופים. במרכז אח. ארובת האח נמשכת למעלה, לעליית הגג העשויה עץ, בה כל הלנים ברפוג'יו ישנים. זה היה הרפוג'יו הבסיסי והפשוט ביותר שנתקלנו בו. היה בזה משהו נחמד.

פרנקו המליץ לנו לראות מפל נוסף, מרחק 15 דקות הליכה. טיול חביב, ואף טיפסנו במעלה המפל. הלכנו לישון ראשונים, לא לפני שדנו עם כעשרת הנוכחים הנוספים ברפוחיו (שהגיעו הרבה אחרינו! כבוד לכושר המצטבר) על טיולים שונים באזור אל בולסון וברילוצ'ה.

תמונות היום הראשון בסרו לינדו (לצפיה על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.