90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'ארגנטינה'

12.3 – מ-Tilcara (ארגנטינה) עד Tupiza (בוליביה)

את חלקו הראשון של היום, לפני שנחצה את הגבול לבוליביה, הקדשנו ל-Tilcara. עיירה לבנה-אדומה, שלמרות המראה הנטוש, המקסיקני-בוליבאני, יש לה קסם מסוים.

את הבוקר התחלנו במוזיאון אריכיאולוגי, שהכיל מוצגים, רובם במצב מעולה, מהתרבויות שהיו באזור. משם צעדנו לשם ל-Pucara de Tilcara, מבצר אינקה עתיק ששלט על כל הואדי.

העתיקות, רובן במצב די טוב, מוקפות בקקטוסי ענק ומעט הזכירו את Quilmes. מפסגת המבצר נוף פנורמי מרהיב על כל העמק.

בתחתית המבצר, תחנת ממכר לעלי קוקה שבארגנטינה חוקיותה מוטלת בספק רב. תחנת הסמים מתפקדת בניצוחו של ילד בן 10. ליד תחנת הממכר, גן בוטני מדהים של כל צמחי המדבר באזור.


הספקנו לעשות סיבוב צילום קצר בחציה השני של Tilcara מעבר לכביש המהיר ועלינו על האוטובוס ל-La quiaca, עיירת הגבול הסמוכה לבוליביה.אך לפני כן, האוטובוס עצר לעצירת ביניים ב- Humahuaca, העיירה הגדולה באזור, למשך 20 דקות.

יצאתי לריצת צילום, ולהערכתי צילמתי את כל האתרים הראויים לתיעוד. עיירה חביבה, אך Tilcara נעימה ממנה. האוטובוס המשיך בדרכו ויצאנו מה- Quebrada de Humahuaca.

האם אכן אתר UNESCO זה, Quebrada de Humahuaca, הצדיק את הביקור? אני חושב שכן.

למרות שהיה דמיון מסוים בינו לבין ה-Quebrada de Cafayate מבחינת תבניות הנוף, הדמיון לא היה מושלם. האחרון צר ונקיקי, והראשון רחב וגבעתי. באזור ה- Quebrada de Humahuaca יש מורשת תרבותית והיסטורית שחסרה באזור cafayate.

ב-Pucara de Tilcara

במשך 4 שעות נוספות האוטובוס המשיך לטפס ולטפס, חוצה עיירות נידחות יותר ופחות. הצמחייה נהיית יותר ויותר שטוחה, הגבעות הולכות ונעלמות עד שמגיעים לרמה גבוהה של 3400 מטר באזור La quiaca. ירדנו מהאוטובוס לתוך בלגן טרום בוליביאני. עיניים על התיקים, ידים מחזיקות חזק את השקיות. אנחנו דרוכים ביותר לקראת הכניסה לבוליביה, גן העדן לכייסי תיירים.


אחרי הליכה של 15 דקות בחום, נאנקים ממשא התיקים, אנחנו מגיעים למעבר הגבול. ספק עוקפים בתור ליציאה מארגנטינה, אנחנו עוברים את הגשר המחבר את La quiaca ל-Villazon, העיר הבוליבאנית מהעבר השני.

סיכום הדרך ב-quebrade de humararca: סלטה, פומאמרקה, טילקרה והומאמרקה. עוד צפונה: בוליביה

הגענו לבוליביה. המדינה הרביעית והאחרונה בטיול.

 

למרות ההשפעה הבוליבאנית באזור הצפוני של ארגנטינאי, אפשר היה לצפות שהמעבר לא יהיה חד. ולא כך הוא. בהתחלה זה נחמד. תחושה עזה של רפובליקת בננות – שוטרים מולאטים במדי זית ומשקפי שמש. צבעוניות משתלטת. יריות באויר מג'יפים פתוחים בהפגנה פוליטית של מפלגה שדגלה צהוב-ירוק. כל העיר היא שוק שמתנהל על המדרכות, שלא רלוונטיות עבור הולכי הרגל הצועדים בכביש. בנייה נמוכה, צבעונית. אבק, לכלוך ותחושת בלגן כללית.

דווקא ארגניטינאי

ומיד מנסים לרמות אותך. בתחנת האוטובוס שדלנים קולניים מנסים לשכנע אותך לקנות כרטיס דווקא בקופתם. אני ניגש לקופה מסוימת וקונה כרטיס ל 18:00. השעה, לפי שעוני, 17:45, אני משלם ושואל "בעוד רבע שעה, כן?" משלם, ואז הקופאית מתקנת אותי: "בעוד שעה ורבע". שכחתי להזיז את השעון שעה אחורה במעבר הגבול. אני מיד מבקש לבטל את הכרטיס אבל היא מסרבת ודורשת תשלום של 10%. אני מתעצבן, אבל ממילא אין אוטובוס מוקדם יותר.


אנחנו ממתינים בחוץ, עיניים על התיקים. ילדים בוליבאנים קטנים נמרחים על תיקי הגב – אנחנו מנסים לסלק אותם. בקומה העליונה של תחנת האוטובוס שירותים מצחינים לאין תיאור (ועוד בתשלום!). כמובן שאין סבון או נייר טואלט. השירותים כה דוחים שמיכל לא מצליחה להכנס אליהם.

ילדים מעצבנים. צילום אילוסטרציה.

בנסיעת האוטובוס שדלן בוליבאני בן 10 מנסה לשכנע אותנו ללון בהוסטל שלו בטופיזה. תוך כדי אנחנו מגלים ששילמנו פי 4 על הכרטיס מהמחיר למקומי (המחיר ששילמנו היה 20 בוליביאן לאדם – 10 שקלים, עדיין זול מאוד יחסית לארגנטינה).

אנחנו יושבים בקומה התחתונה וכל הדרך נושמים אבק. בבוליביה, פרט לסביבת לה-פז, אין כבישים סלולים. הדרכים הן דרכי עפר, ריפיו בעגה המקומית. השמש שוקעת על רקע הדרך האדומה. מוזיקה בוליבאנית, יפה באופן מפתיע, מתנגנת ברקע.

הדרך לטופיזה, ימח שמה. הכתם הלבן בפינה השמאלית-עליונה: הסלאר.

בשעה 22:00 אנחנו מגיעים לטופיזה. עיירה לא נעימה, לא נאה, ולא ראויה לביקור בשום צורה. אחרי בדיקה קצרה של ההוסטלים בעיר, אנחנו בוחרים בהוסטל של שדלן האוטובוס. גאוות ההוסטל היא על מיטת הקקטוס בחדר בו אנו ישנים.

אנחנו מכינים אורז מחוץ לחדר ההוסטל ושומעים עברית בחדר ממול. פותחים בשיחה ומפטפטים עם זוג ישראלים שהגיעו מברזיל ובאמתחתם טחינה ברזילאית אותנטית. הם ממליצים לנו על סיור ב"קניון" המקומי.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


מודעות פרסומת

11.3 – Quebrada de Humahuaca

כיוון שהזמנו כרטיסים יום קודם, נפלה בחלקנו הזכות לשבת במושבים הקדמיים בקומה העליונה באוטובוס. יעד האוטובוס הוא Tilcara, הנמצאת במרכז ה- Quebrada de Humahuaca. לרוע המזל, ירד גשם לאורך רוב הדרך ובחלק הזמן שלא ירד גשם השמש הייתה ישירות מולנו. כך נמנע מאיתנו סט צילומים מרהיב.

ה- Quebrada de Humahuaca הוא אזור גאורפי שבדומה ל- Quebrada de Cafayate מאופיין בתצורות נוף מרשימות. כמוהו, הוא מוגדר כאתר UNESCO. התלבטנו האם לבקר בו לאחר שכבר ביקרנו באחרון, ובסופו של דבר, בהמלצת החב"דניקית מסלטה, החלטנו לטייל באזור. שיקול נוסף הוא שעצירה ב-Ticara מפצלת את הדרך לבוליביה לשני ימים במקום יום אחד הכולל 12 שעות נסיעה (במקרה הטוב) באוטובוס.

אחרי שעתיים נסיעה בנוף סאב-טרופי הגענו ל-jujuy. מוטיבים בוליביאנים החלו להופיע. למרות שבשלב זה טרם ידענו איך קוראים להן, צ'ולות הגיחו. רוכלים עלו לאוטובוס וניסו למכור את מרכולתם (אמפנדס, חטיפים ושתייה זרחנית בכוסות פלסטיק). המשכנו לכיוון ה- Quebrada. באוטובוס הוקרן הסרט "300". מגוחך עד אימה.


ירדנו ב-Tilcara, עיירה מאובקת אך בעלת קסם מדברי, ואחרי שמצאנו הוסטל נסענו ל-Pulmamarca לראות את הר שבעת הצבעים. האוטובוס מלוכלך, מלא אבק, ועובר בכל מיני עיירות נדחות הבנויות מחימר. בתים נמוכים, אדומים, רחובות לא סלולים, הכל עשוי מחימר.


הר שבעת הצבעים הוא בראש ובראשונה גבעה ולא הר. הגבעה, העומדת בקצה כפר קטן בשם Pulmamarca, בעלת צבעים שונים בשל המשקעים הרבים המרכיבים אותה. האם מדובר בשבעה צבעים? בערך כמו "שבעת האגמים", תלוי איך סופרים. בכל מקרה, מדובר בהחלט באתר ששווה ביקור.

HDR+פנורמה

אחרי טיפוס בתת גבעה סמוכה המשקיפה על "הר שבעת הצבעים" והליכה קצרה מעבר להר, התרחקנו מהכפר וטיפסנו על גבעה מבודדת המשקיפה מרחוק על העיירה וההר.

מיכל התייאשה באמצע הטיפוס ואני המשכתי עד למעלה. ללא הצדקה מבחינת ההבדלים בנוף הנצפה אך חזרתי עם מספר סלעים בצבעים שונים.

מאותו יום ועד סוף הטיול מיכל התחילה לאסוף סלעים. לטיסה חזרה הגענו עם משקל חשוד כגנבי עתיקות אה-לה-משה-דיין.

השמש התחילה לשקוע ואנו חזרנו ל- Ticara. עשינו מעט קניות (גם כאן הסופרמרקט המקומי אינו גאוות העיירה), הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון בדירה הענקית ששכרנו במחיר מגוחך (100 פזו). גם המחירים מתחילים להזכיר את בוליביה.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.


9-10.3 : Salta

אסור להסתמך על מפות מקומיות. במפה המקומית נראה היה שיש שתי דרכים המובילות מ-Cachi ל-Salta, אבל כפי שהסבירו לנו בלשכת התיירות כשהגענו אמש ל-Cachi, דרך אחת היא תאורטית בלבד. בלית ברירה, נאלצנו לחזור לסלטה על עקבותינו באותה דרך בה הגענו.


אך לפני כן רצינו להסתובב קצת באזור Cachi. ראשית, טיפסנו לבית הקברות המקומית. בית העלמין ממוקם על פסגת גבעה החולשת על כל העמק וממנה נשקף נוף פנורמי מרשים על Cachi וסביבותיה. מקום מעולה להקבר בו.


המשכנו צפונה לאורך אחד מכפרי הפרבר של Cachi, בדרך חקלאית חוצה שדות. היה מאוד יפה. עצרנו לא מעט פעמים בחצי השעה הזאת לצורך צילומים שהיו יכולים להיות מרשימים במיוחד אילולא הייתה בעייה בכרטיס הזכרון ואף לא אחד שרד.

הדרך חזרה, דרך פארק Los Cardones והקקטוסים הענקיים (שכבר התחלנו להתרגל אליהם) הייתה מרשימה לא פחות מהכיוון הלוך.

אחרי הפארק, חצינו את מעבר ההרים. הדרך ממעבר ההרים מטה לכיוון סלטה ענתה לשאלה האם יש ערך אסתטי לחזור באותה דרך בה הגענו – כן, במיוחד אם אתה נוהג. נופים מרהיבים ונקודות תצפית שפספסנו בדרך הלוך ניקדו את הדרך.


מיהרנו דרך העמק החקלאי בפרברי סלטה ולא עצרנו באף מקום בדרך היין הסלטאית כיוון שהיה עלינו להחזיר את הרכב השכור בשעת הצהריים. הגענו בשעת העומס, ואחרי שהבנו את החוקיות בכבישי סלטה (רשת שתי וערב של כבישים חד-סטריים, אשר מובילים לכיוונים הפוכים לסירוגין) הצלחנו להגיע בדקה ה-93 למוקד החזרת הרכב, שכמובן היה סגור.

סלטה, ממרומי פארק סן ברנרדו

היו לנו עוד מספר שעות עד שהסיאסטה תיגמר וניצלנו את הזמן למציאת הוסטל סביר במיקום לא רע (hostel las rejas). החזרנו את הרכב והסתובבנו קצת בעיר. קצת כנסיות (המעניינת ביותר הייתה כנסיית סן פרנססיקו, הבוהקת מאודם מבחוץ), קצת כיכר מרכזית, קצת מדרחוב אסתטי, קצת הדר הכרמל. היה די נחמד. וקריר, שהיה שינוי מרענן, תרתי משמע, לחום הכבד בימים האחרונים.

כנסיית סן פרנציסקו (HDR)

סלטה היא הכלאה בין עיר ארופאית נוסח בואנוס איירס לעיר בוליבאנית סטייל טופיזה ימח שמה וזכרה. סלטה היא בסה"כ מקום נאה לביקור במשך יום-יומיים. בעיר עצמה אין הרבה מה לעשות, אבל האנשים חביבים מאוד, הגלידות לא רעות ויש גם תופרת – מצרך שימושי לאור כך ששוב המכנסיים שלי לא החזיקו מעמד.


משם פנינו לבית חב"ד. קנינו מהחב"דניקית (חיפאית במקור) ארוחת ערב בשרית בת 3 מנות למיכל תמורת 30 פזו ומיכל צהלה ושמחה. אני הזמנתי מהאמפנדריה השכונתית tamales – אוכל מקומי, מעין הומיטה, שלא נחרת בזכרוני ואמפנדס.


בערב הסתפרתי אצל ספרית שהומלצה ע"י ההוסטל. חוויה טראומתית שלצערי נחרטה בפילם לכל שארית הטיול.

התספורת שלי לא הייתה יותר מוצלחת

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

התעוררנו בחדר ההוסטל המרוהט בסגנון עתיק לבוקר שקט. צעדנו לכיוון פארק סאן ברנרדו. גשם התחיל לרדת ואנו המתנו מעט באזור הרכבל, לצד ברכות עם ציפורים. הרכבל הביא אותנו לפסגה, משם ניתן לצפות בתצפית פנורמית ב-300 מעלות (כ-60 מעלות חסומות) על העמק בו נמצאת סלטה. את הדרך מטה עשינו רגלית במשך 50 דקות ו-800 מדרגות.


אחרי מנוחת צהרים במלון, חזרנו לכיכר ולמרכז העיר. אותו יום, יום רביעי, ניתן היה להכנס בחינם לחלק מהמוזיאונים בכיכר המרכזית. מוזיאון העיר, שהכיל בעיקר פרטי היסטוריה ארגינטינאית והיסטוריה מקומית של החבל היה נחמד, אך מעט לידו שוכן High Mountain Archaeology Museum, "מוזיאון המומיות", והוא לב העניין. בשנת 1999 נתגלו בפסגת הר הגעשLlullaillaco , בגובה 6739 מטר, 3 מומיות אינקה: ילד, ילדה ומטפלת. ככל הנראה, הם נקברו בעודם בחיים כחלק מטקס פולחני של האינקה. המוזיאון מתאר את סיפור התגלית ואת טקס האינקה הרלוונטי אך בעיקר הוא מאכסן את המומיות עצמן. רק אחת משלושת המומיות מוצגת לקהל הרחב (הן מתחלפות במחזוריות מסוימת). בשל הקור והיובש המומיות נשמרו במצב טוב. באותו יום הציגו את "La Niña ", הילדה. כפופה, עם שיער חום קשור בקוקיות, כרוכה בבד טקסי, יושבת ילדה, נערה, בת 14 שנה, בת 500 שנה, בתוך מיכל זכוכית.

עוד כנסיה - עדיף על הפולחן המקומי הקודם

ניצלנו את היותנו בסלטה וקנינו שוב בבית חב"ד ארוחה בשרית כשרה למיכל לקראת הערב. אחרי האוכל, מיכל הייתה עייפה ואני רציתי למצות עד תום את סלטה. יצאתי לבד לכיוון  Balcarce Street. בחבל סלטה יש מסורת של ריקוד ושירה ייחודים המוצגים ב- peñas , מעין ברי-מסעדה מקומיים.


הריקוד עצמו יפהפה, שילוב של פלמנקו עם מוזיקה אירית ופולק. הסתובבתי שם אחוז דיבוק, מצלם ומסריט.


לתמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


8.3 – מ- Cafayate עד Cachi, טיול דרך (חלק II)

מ-Cafayete היו שתי אפשרויות להמשיך אל עבר Cachi, שם תיכננו לסיים את היום. הראשונה, להמשיך ב-ruta 40. האפשרות השנייה הייתה לנסוע ב-ruta 68 דרך ה-quebrada de cafayate ומעט לפני סלטה לפנות לכיוון Cachi.

אתרי היום: Cafayete, Coronel Moldes ו-Cachi

שתי הדרכים נראו אטרקטיביות, כך שכאשר לא קיבלנו תשובה מכרעת מלשכת התיירות הנטושה בכיכר העיירה באיזו דרך לנסוע, החלטנו לבחור על פי התמונות. התמונות באופציה הראשונה היו לא בפוקוס וכך יצא שפנינו לאופציה השניה.


לפני ה-quebrada de cafayate, קצת אחרי עמק היין של cafayate, אמורה להיות תופעה גאולוגית מעניינת של חולות נודדים. למרות השילוט בכביש, לא הייתה פנייה. עצרנו בשול ופניתי לעבר מכונית שעמדה בצד הדרך. עצם העובדה שיש אנשים במכונית לא הפתיעה אותי, אבל היותם ערומים תפסה אותי לא מוכן. הבחור סימן לי בתנועות ידיים שהפנייה היא בהמשך והבחורה כיסתה את מה שניתן היה באמצעים המצומצמים שעמדו לראשותה.


התקדמנו במהירות. הפנייה התבררה לא כפניה אלא כסטיה קלה מהכביש שהובילה לחולות. למרות התבוננות ממושכת מעמיקה, לא נראה שהחולות נדדו לאיפשהו.

את ה-quebrada de cafayate, לעומת זאת, אין בעיה למצוא. לאורך עשרות קילומטרים נוסעים בנקיק, לעיתים רחב מאוד (ובכך מאבד את האופי הנקיקי שלו) של תצורות נוף מופלאות.


מתחילים ממבנים מעניינים בסלע אדום, שעל אחד מהם התיישבנו לאכול צהרים, מוקפים בקקטוסים זעירים, וממשיכים לסלעים בצורות שונות ומשונות בשלל צבעי הקשת. פה ושם ניתן לסטות לתוך נקיק משנה. מדהים.


מעת לעת טרחו הארגניטנאים לכנות את תצורות הנוף בשם. הצפרדע, הטירה וכמובן, כמו בכל מקום בדרום אמריקה, ה- Grangota del Diable, חרך צר ברוחב של מספר מטרים בתוך סלע בגובה מאות מטרים.


גם כאן, באמצע שום מקום, מצאנו ישראלים שהגיעו מאזור סלטה והדריכו אותנו לגבי המשך הטיול בצפון ארגנטינה.

HDR באדיבות מר ישראלי

המשכנו לנסוע, חולפים על פני יותר רוכבי אופניים מאשר מכוניות. למרות החום הלוהט, הדרך הזאת פופולרית (ורטרואקטיבית, מומלצת) מאוד בקרב המדוושים.

בדרך מוכרי סדקית, גבינות ויין. למרות החום, הגבינות הקשות לא מתקלקלות. אנחנו קונים גבינה באחד מהסלעים-הקרויים-בשם.


בעצירה אחרת לאמה מנסה לאכול את מיכל.


בעצירה נוספת אנחנו מצטלמים על רקע פנורמה נרחבת של כל העמק.


כשיוצאים מה- quebrada de cafayate, הנוף משתנה וצמחיה ירוקה מתחילה לכסות את הסלעים האדומים. הזרימה בנהר מתחזקת והנקיק נהיה צר יותר ויותר.


ב- Coronel Moldes אכלנו ארוחת צהרים במסעדה בעלת סטנדרטי ניקיון בוליבאניים. ליד המסעדה התקיים טקס פתיחת שנת הלימודים בבית ספר יסודי.


משם, סטינו מזרחה לאגם Cabra Corall. שינוי נוף מרענן. בראיה לאחור, זהו אגם המים המתוקים האחרון שנראה בדרום אמריקה (פרט לימת טיטיקקה). באותה נקודת זמן, אחרי כל הלגונות, זה לא נראה כמו אירוע טראומתי.


חזרנו חזרה ל- Coronel Moldes, קניתי גלידה והמשכנו הלאה. קצת לפני סלטה, פנינו ל-Cachi.


כביש 33 מטפס בעקלתון בדרך ריפיו בטופוגרפיה שמזכירה קצת את ה- quebrada de cafayate, שלאט לאט מתכסה בצמחיה ירוקה ככל שעולים בגובה.


עצרנו בצד הדרך והשתתפנו בהלוויה בבית קברות מקומי שהיה נעוץ בשולי ההר. משלב מסוים, ערפל יורד על המשטחים הירוקים של הרמה ולא עוזב עד שמגיע למעבר ההרים בגובה 3400 מטר.


משם, רמה מישורית גבוהה, מכוסה עשב נמוך וגבעות, ואחריה ירידה עד ל-cachi בגובה 2300 מטר.

ל-Cachi, עיירה לבנה נחמדה, הגענו בשעות אחה"צ המאוחרות. התמקנו בהוסטל זול ונחמד אצל בעלת בית שלא ידעה מילה באנגלית. קנינו את מה שניתן היה לקנות בסופר של העיירה בת 7000 איש, שהיה מעט קטן יותר ממכולת שכונתית ממוצעת בחיפה וסיימנו את היום בארוחת ערב שהוכנה באלתור רב.

לתמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.



7.3 – מ-Tucuman עד Cafayete, טיול דרך (חלק I)

לאחר שהתאוששנו מתקרית הזריקה, נכסנו לאופל קורסה ששכרנו ופנינו מ-Tucuman לכיוון Tafi del Valley. עצרנו באחד ממיליוני המנזרים הישועיים שליד טוקומן והתחלנו לטפס במעלה יער סאב-טרופי.


נוף מעניין. נקיקים שצוללים בחדות לתוך עמק סאב-טרופי, צבוע בירוק עז. עשרות ציפורים מצרצרות בו זמנית. מיליוני פרפרים שמנסים גם הם להתמודד עם הלחות והחום הבלתי נסבל. העננות מטעה, עומס החום כבד. "שמש חורפית" ברוורס.


אחרי שמטפסים מספיק, היער הסאב-טרופי מתחלף לצמחיה הררית. עצרנו לצד הדרך וקנינו Humita en cala. בניגוד להומיטות שקנינו בעבר, זו למעשה הייתה ההומיטה הראשונה שראויה הייתה להקרא בשם הזה. בתוך עלי תירס עטופה תערובת של גבינות וקמח תירס. לאחר אריזת החבילה וקשירתה זורקים אותה למים רותחים או אופים בתנור. סביר.


המשכנו עד שהגענו למישור של Tafi del Valley. בגובה 2000 מטר מופיע לפתע מישור גבעתי נטול עצים, זרוע בדשא וצמחייה נמוכה.

בשל קוצר הזמן לא עצרנו לביקור ארוך יותר מטיפוס של 15 דקות לנקודת תצפית המשקיפה על העמק, וגם טיפוס הזה ביצעתי לבדי תוך כדי ריצה.


מיהרנו הלאה. לקראת Amicha del Valley הנוף הופך למדברי ומאות קקטוסים ענקיים, בגובה של 3 מטר ומעלה מופיעים.


עצרנו ב- Amicha del Valley במוזיאון שמוקדש כולו ליצירותיו של הקטור קרוז, אמן יחודי ותושב המקום.

את חלקו הגדול של המוזיאון כמעט ופספסנו עד שהבנו שהכניסה לרוב המתחמים היא בליווי אישי של השומר בלבד. השומר גם מנסה להסביר כמיטב יכולתו. לרוע המזל, היא אינה גבוהה במיוחד.

בשעןת אחה"צ המאוחרות (18:30) הגענו ל-Quilmes. לרוב המטיילים Quilmes ידועה כבירה המקומית, ה"גולדסטאר" הארגנטינאית.

תמונת HDR של Quilmes

מעטים יודעים שהבירה קרויה על שם רובע Quilmes בבואנוס איירס שם ממוקם המפעל. ומדוע קרוי הרובע כך? על שם מבצר אינדיאני אדיר, שעמד בפני האינקה ובפני הספרדים במשך תקופה ארוכה. על מורדות ההר בנויה רשת סבוכה של מסדרונות צרים, חדרים וחומות. בצלעות עמדות תצפית והגנה.


לאחר כיבושו, גורשו יושביו לרובע הנושא את שמו בבואנוס איירס. אלו היו העתיקות המרשימות ביותר שבקרנו בדרום אמריקה – אבל יש להודות, לא ביקרנו במאצ'ו פיצו.


יצאנו עם חשכה והמשכנו עוד כ-100 קילומטר צפונה על ruta 40 עד Cafayete. זוהי העיר המרכזית של האזור, בעיקר כי אין ערים נוספות.

הקמנו מאהל באתר קמפינג בכניסה הדרומית לעיר וחיפשנו מכולת או סופרמרקט קטן לקנות מצרכים לארוחת ערב. בעיר של 12,000 איש לא הייתה אף חנות פתוחה ראויה לשמה בשעה 21:00 בערב. אכלנו את מעט השאריות שנותרו לנו והשלמנו עם נשנושים את ארוחת הערב.

לפי סדר: טוקומן, טאפי דל ואז'י, אמיצ'ה דל ואז'י ובהמשך הדרך קאפאיטה. בכחול: קילמס

לתמונות היום (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


5.3-7.3 – San Juan ו-Tucuman

חם, לוהט, מחניק. אני נוסע בבוקר לתחנת האוטובוס לברר לגבי הסיורים בפארקים Ischigualasto ו-Talampaya. אשה חביבה דוברת אנגלית בסוכנות הנסיעות בתחנה מסייעת לי. מתברר כי מדובר בתענוג יקר, גם בכסף (700 פזו+ לראש) וגם בזמן (שלושה ימים לפחות). אני מסתכל בתמונות והן נראות לי דומות למדי לפארקים באזור יוטה. ההתלהבות שלי שוכחת וכיוון שההתלהבות של מיכל מעולם לא הייתה קיימת אנחנו מוותרים ומתכננים לנסוע ישירות לסלטה.

מסן חואן לטוקומן. בצהוב: סלטה

האוטובוס הישיר לסלטה עולה הון תועפות. הרבה יותר זול לנסוע ל-Tucuman ומשם להמשיך לסלטה (4 שעות). למודי נסיון ממנדוזה, אנחנו קונים כרטיס ל-Semi cama.

צהריים, ואת שארית היום אנחנו מחליטים לבלות במקום צונן. מזרחית לסן חואן יש אגם מלאכותי באמצע המדבר. האגם נוצר כתוצאה מסכר (Ullam dam) של תחנת כוח הידרואלקטרית.

יורדים בצומת דרכים וצועדים בשמש הלוהטת בלב המדבר. עוברים קיוסק נטוש ומטפסים על הגדר. באופק האגם ואנו מנסים ללכת בקו ישר לכיוונו אבל טובעים בבוצה. מבצעים עיקוף ומגיעים לאגם. המים קרים והאדמה בוץ טובעני. משכשכים רגליים אך לא יותר מכך.


אחה"צ חוזרים בחזרה באוטובוס, לא לפני שמנסים לתפוס טרמפים באמצע המדבר. משאיות שואטות על פנינו בכביש הישר ומעלות אבק שמתערבל באוויר. תחושה של סצנה מסרט מסע אמריקאי. כשחוזרים לעיר, אנחנו מסתובבים קצת ועושים קניות. העיר נראית כמו קרית ביאליק ביום חמסין – בניינים נמוכים, הרחובות רחבים, האנשים צרובי שמש. קומת הקרקע היא לרוב קומת מסחר.

נוסעים לתחנת האוטובוס ועולים על האוטובוס ל-Tucuman. האוטובוס מטונף ומפוצץ בתושבים מקומיים. הם, בניגוד למה שהכרנו בארגנטינה, נראים אינדיאנים. המושבים שלנו הם באמצע קבוצת פועלים צעירים בגילאי ה-20-30. כל הלילה הם מדברים, שומעים מוזיקה מעצבנת במיוחד ברמקול של הסלולרים שלהם, מפזרים לכלוך בכל האוטובוס. מיכל נעקצת בעין. נסיעה איומה.

למחרת בבוקר הגענו ל-Tucuman. ואם כבר הגענו ל-Tucuman, חשבנו שננצל את ההזדמנות לביקור ב-Tafi del Valley ו-Valley Calchaquí, נשכור רכב ליומיים ונצא לטיול דרך.

הגענו בשבת ב-8:00 בבוקר וניסינו לברר לגבי חברות השכרת רכב. חברה אנונימית אך הזולה ביותר מוקמה במלון במרכז העיר ונסענו לשם. טוקומן, עיר בת 750,000 איש לא ידועה כאטרקציה תיירותית וחבל שכך. העיר הגדולה בצפון ארגנטינה נמצאת בתהליכי שקיעה אחרי שתעשיות הסוכר והטבק המסורתיות בה התפוררו. בטוקומן נמצאת אחת הכיכרות המרכזיות היפות בדרום אמריקה ובה הקתרדלה הייחודית ביותר שנתקלנו בה, הבנויה בסגנון מורי.


כשהגענו למלון התבררו לנו כמה דברים. ראשית, החברה האנונימית ידועה גם בשם הפחות אנונימי Avis. שנית, נציג המכירות עוד לא הגיע למקום. אחרי שעת המתנה התבררה עובדה נוספת. אני עייף מדי מכדי לנהוג היום. אנחנו מסכמים שנשכיר את הרכב (אופל קורסה 1.4) החל ממחר בצהרים. ואז מגלים עובדה נוספת: למלון בו נמצאת הסוכנות יש הסדר הטבות מיוחד לשוכרים רכב. כך יצא שהתמקמנו בעלות של 100 פזו במלון 3 כוכבים במיקום מעולה, צמוד לכיכר המרכזית. מיד הלכנו לישון.



העקיצה של מיכל בעין התחילה להתנפח.

כשהתעוררנו, יצאנו לסיבוב בעיר. אכלנו פיצה והמבורגר בבית קפה / מאפיה בכיכר המרכזית המרשימה. פנינו ל-Parque de Julio, שגם עליו ה-Footprint משתפך ללא סיבה. תוך כדי הביקור בפארק, התמלאתי הערכה רבה לטוקומנים. בחום של 32 מעלות ו-3000 אחוזי לחות הם שיחקו כדורגל. מצד שני, הם שיחקו די רע.



חזרנו חזרה תוך כדי טעיה מכוונת ברחובות המסחריים הצדדים מסביב לכיכר. לפתע היה לנו דז'ה-וו. הרגשנו שאנחנו חזרה בחיפה, בהדר. בניה נמוכה, קומת מסחר שפולשת לרחוב ובלגן אדיר. לזכות הטוקומונים יאמר שבשל החום הכבד ששורר תמידית בעיר, בכל חנות, גם אם מדובר בחנות ג'ינסים, נמצאת מכונה לממכר גלידה אמריקאית. תענוג.

חזרנו למלון להתרענן ונציג ההשכרה חיפש אותנו. הסתבר כי מחר (יום א') הם לא עובדים בבוקר ולכן נתן לנו את המפתחות כבר עכשיו. הרווחנו חצי יום.


יצאנו לכיכר המרכזית לאכול גלידה. בהתחלה נעמדנו בתור בגלידריה עממית. שבת בערב והכיכר הומה אנשים, בעיקר נוער. נראה שכל מי שלא מצא מקום בכיכר נכנס לגלידריה שהייתה עמוסה עד אפס מקום. הגלידריה הייתה זולה במיוחד (רבע קילו ב-5 שקלים, שליש מהמחיר הברילוצ'י הקנוני). לא הסתפקנו בכך בחום הכבד ופנינו לגלידרייה אחרת, ספק איכותית יותר אך ללא ספק יקרה יותר (רבע קילו במחיר הברילוצ'י הקנוני) להשלמת חוסרים.

העקיצה של מיכל בעין ממשיכה להתנפח.

ובלילה

בבוקר העקיצה של מיכל הגיע לממדים מבהילים. אני ירדתי לאינטרנט לבדוק מהו נוהל הפעלת הביטוח הרפואי ופניתי לפקיד הקבלה להזמין רופא. רופא צעיר וחובש הגיעו תוך מספר דקות באמבולנס. העיניים של הרופא היו אדומות ועייפות. נראה היה שלא ישן 4 ימים ברציפות או עישן מנת גראס אקסטרה לארג'. הוא בדק את מיכל ופסק שהתרופה המתאימה ביותר לעקיצה בעין היא… זריקה בישבן.

היינו קצת המומים. לאחרי דיון קצר, החלטנו לתת אמון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. הוא רשם למיכל משחה נוספת וסר על עקבותיו. כל הסיפור עלה אפס שקלים (או פזו). הסתבר כי למלון יש הסדר בו ניתן להזמין רופא ללא תשלום. ירדנו ואכלנו ארוחת בוקר מעולה. המלון הטוב ביותר שהיינו בו בטיול.


תמונות מסן חואן וטוקומן, ללא סדר מיוחד (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.