90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'ארגנטינה'

3.3-4.3 – מ- Mendoza (ארגנטינה) ל-Santiago (צ'ילה) וחזרה

לא נותר לנו עוד דבר לעשות במנדוזה ופנינו חזרה למדינה מוכת האסון צ'ילה. ממערב למנדוזה, מרחק 6 שעות נסיעה נמצאת סנטיאגו. במונחים דרום אמריקה, קפיצה קטנה לפיצוציה הקרובה. שעת נסיעה נוספת מובילה לואלפאריסו. המטרה העיקרית היא לכסות שני יעדים עירוניים אטרקטיבים בביקור חטוף. קצת אורבניות לא תזיק לגיוון הטיול בשלב זה.

בירוק: מנדוזה, סנטיאגו וסן-חואן. באדום: ואלפאריסו

הסיבה השנייה לביקור בארץ בה המיטות נעות ספונטנית היא הדרך המחברת בין מנדוזה לסנטיאגו. הדרך נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות בארגנטינה/צ'ילה, ולהלן הפירוט מדוע.


ראשית נוסעים לאורך נהר מנדוזה. בשל המשקעים מההרים סביב צבע הנהר הוא חום אדום. עוברים עיירות המסתוות למדבריות אך בחורף הופכות לערי סקי משובחות, דוגמת Upstalla, שם צולם הסרט "שבע שנים בטיבט".

ממשיכים לתוך ואדי אדום וצהוב, מוקפים בהרים מושלגים, בו זורמים מדי פעם יובלים כחולים שנשפכים אל הנהר האדום ומתערבבים בספירלות צבעוניות.


ההרים בשלל צבעים – חום, אדום, ירוק, צהוב. לשנייה ניתן לראות את ההר הגבוה בדרום אמריקה – Aconcagua. אם ממצמצים מפספסים גם גשר טבעי בצבע צהוב זועק – Puente del Inca.


חוצים את הגבול באחד ממעברי הגבולות הראשיים והעמוסים ביותר לכיוון סנטיאגו. מעבר הגבול, בגובה 4000 מטר כרוך כרגיל בתהליך מייגע. משם מתחילים לצלול בדרך מתפתלת לכיוון סנטיאגו. מעט הכפרים במורדות ההרים מתחלפים במרחבים אורבניים.


סנטיאגו, עיר בת 5 מיליון תושבים, שליש מאוכלוסית צ'ילה, עפופה בערפיח ואובך תמידיים. בתחנת האוטובוס מנסה בחור מבוגר לשכנע אותו ללון בהוסטל בבעלות חבר שלו.

נוסעים במטרו לרחוב הראשי של העיר. סוף סוף רחוב עצום מימדים, שש נתיבי, עם מדרכות רחבות ידים. ההוסטל מחולק לשתי קומות. הקומה הראשונה יפה ורועשת, הקומה השנייה מכוערת ושקטה. הונאה. אין לנו כוח להתווכח ואנו בוחרים בקומה הראשונה. השעה 21:00 ואנחנו הולכים לקנות מצרכים לארוחת הערב. תחושת חמימות אורבנית עם הגיענו לאחד מהישגי הציוויליזציה המערבית, מרכול ענק שפתוח עד מאוחר בלילה. כשאנו רואים את ההיצע בסופרמרקט מהר מאוד מתחלפת החמימות בחוסר נוחות. אזור מוכה אסון. מדפים שלמים ריקים – האספקה לא חודשה מאז רעידת האדמה.

וכרגיל בצ'ילה בערב, רעידת אדמה. מיכל מתקלחת ואני משתרע על המיטה. המיטה זזה. אני קצת מהסס, אבל ללא ספק יש תנועה. ברור לי שאם אדווח על כך נעזוב מסנטיאגו עוד באותו הלילה. אני מחליט לשתוק.

תמונות היום (וכמובן, על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מיכל קמה בבוקר וקוראת על רעידת האדמה. 6.6 בסולם ריכטר ומרכזה בואלפאריסו, כמה עשרות קילומטרים מכאן. היא מחליטה – עפים מכאן, ועכשיו. כל התחנונים לא עוזרים ואנו אוכלים ארוחת בוקר ופונים חזרה לארגנטינה.

סיכום סנטיאגו מבחינתנו: רחוב ראשי מרשים.

חוזרים חזרה באותה דרך שבה הגענו. הדרך עדיין יפה, אבל אלמנט ההפתעה לוקה בחסר. זהו יום חמישי, ובשישי וסופ"ש מתקיים במנדוזה פסטיבל היין. מבחינתנו, לא אטרקטיבי ובנוסף יגרור תפוסת מלונות מלאה. היעד הראשי הבא – סלטה, העיר הצפונית ביותר בארגנטינה אליה נגיע ונקודת המעבר לבוליביה. סלטה נמצאת במרחק 1300 ק"מ ממנדוזה ו-20 שעות נסיעה באוטובוס.


אנחנו מגיעים למנדוזה בשעה 18:00 אחרי נסיעה מתישה ומעבר גבולות מציק במיוחד. אין אוטובוסים שעוזבים היום לכיוון סלטה. אנחנו מחליטים לנסוע לאחותה התיירותית פחות של מנדוזה, San Juan. כמו מנדוזה, San Juan היא עיר בסדר גודל בינוני-קטן (120,000 תושבים). גם כאן, עיסוק צומח הוא תעשיית היין. ישנן שתי סיבות מדוע אנחנו נוסעים לשם. הראשונה, סן חואן ממילא בדרך לסלטה ובכך נפצל את הנסיעה הארוכה ונחסוך שעות נסיעה רצופה באוטובוס. השנייה, San Juan מהווה מוקד יציאה מצוין לשני אתרי UNESCO, בעלי מאפיינים גאוגרפיים וטופוגרפיים יחודיים, בסגנון הפארקים הגדולים בארה"ב (Yosemite,zion, Bryce וכו') אך עם שמות הרבה פחות טרוויאלים – Ischigualasto ו-Talampaya.

אנו מגיעים בשעת לילה מאוחרת. ההוסטל הראשון שאנו רואים שייך לרשת HI. החדר לא נקי, הסדינים לא מוצעים והחלון פונה לרחוב הסואן. פונים להוסטל השני, השייך לרשת minihostels. בהוסטל עצמו אין חדרים העונים לדרישתנו ואנו נוסעים לחדרים נוספים הנמצאים בבעלות ההוסטל במקום אחר. החדר פונה לרחוב, רועש, חם. אנחנו עייפים ומותשים ואין לנו כוח להתרוצץ עוד. אנחנו אוכלים ארוחה לא טעימה באופן חריג והולכים לישון. בשעה 23:00 בלילה מתחילה הופעה בקניון ממול. אנחנו עוברים חדר. החדר מחניק וחם ואנחנו נרדמים עם מאוור. הוסטל מזעזע, מהגרועים שהיינו בהם.

מודעות פרסומת

2.3 – Mendoza

התעוררנו מעט לפני הזריחה. זה אמנם נשמע מרשים אבל הזריחה הייתה ב-7:00 בבוקר. רכס האנדים משמאלנו נצבע באדום. חוצים מישור אינסופי בצבע חמרה, מעובד בגידולים שונים, בעיקר גפנים. ללא ספק, זו לא פטגוניה.

בשעה 8:00 הגענו למנדוזה. עיר יחסית גדולה, מרכזית, לבה הפועם של תעשיית היין הארגנטינאית המתפתחת.

נסענו להוסטל (Hostel Lagares) שהזמנו מראש. בהוסטל היה overbooking בשל פליטי רעידת האדמה. כאלטרנטיבה בעל ההוסטל הציע דירה במרכז העיר. קיבלנו את הצעתו ונסענו לדירה שהייתה במיקום מעולה אך לא אסתטית במיוחד.

המשך היום מיועד היה לאטרקציה העיקרית – טיול אופנים בחבל היין. הסיור מתחיל מפרבר Maipu, לשם פנינו במטרה לשכור אופניים. לאחר תקרית עם סוכני מכירות (למעשה, ילדי מכירות) של חברה מסוימת, שכרנו אופניים נכים למחצה – ללא גלגל הילוכים אחורי (ובגלגל הקדמי שלושה הילוכים) וללא בולמי זעזועים ויצאנו לדרכנו. בדרך היין, דרך מישורית, סלולה, העוברת בין יקבים שונים, אופנים אלו מספקים בהחלט.

נוהל הקרב הוא כדלקמן: רוכבים על האופניים בעצלתיים. מדי פעם נכנסים ליקב כזה או אחר, מסיירים בו ובעיקר – שותים יין. מיכל שועטת על האופניים ואני משתרך אחריה. אולי בגלל העייפות מהנסיעה באוטובוס ואולי תשישות מצטברת, אבל בעוד שמיכל עקפה מכוניות אני נשרכתי אחריה בקושי רב.

התחלנו מיקב צרפתי בשם Carinae. אחרי סיור קצר עם זוג תיירים מאחינו האוסטרים, התפנינו לחלק העיקרי – טעימות היין. הגידול העיקרי הוא Malbec, זן כמעט יחודי שעיקר גידולו באזור מנדוזה. יין נחמד למדי.

המשכנו בדרך היין ליקב Familia Di Tommaso, היקב המוצלח ביותר שהיינו בו. יקב היסטורי בן מאה שנה והסיור כולל ביקור במרתפיו המאובשים. גם היין, עד כמה שניתן היה להבחין במצב זה של בישום מתקדם, היה לא רע.


היעד הבא היה מוזיאון היין, La Rural. בבניין עצום וישן ששימש בעבר כמפעל הבקבוק והאריזה של האזור מתועדת ההיסטוריה של גידול היין. בתוך המתחם נמצא גם אחד ממפעלי היין הגדולים של האזור. כיוון שהיינו בתקופת הבציר ראינו את מטחנות הענבים הגדולות בפעולה. וכמובן, טעימות.


היום הלך ותם והמקום היחיד שנותר פתוח היה שוקולדריה / ליקריה מקומית בשם Historias y Sabores, אותה אפשר להגדיר כעלובה באופן חריג.


חזרנו למרכז העיר ואכלנו אמפנדס והומיטה לארוחת אחה"צ ואת ארוחת הערב סעדנו בפיצריה מקומית שבה שיכור מנדוזי שימש כתוכנית האמנותית.


לתמונת היום (על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


18.2-19.2 – האי Castro: Chiloe ו-Ancud

תחזית מזג האוויר מנבאת רעות באזורים ההרריים ובצער רב אנו נפרדנו מברילוצ'ה אשר הרים סביב לה. בשל התחזית וסתם לשם גיוון מעוד טרק בסגנון "לגונה-הר-לגונה" אנחנו פונים לאי Chiloe, שבאופן מפתיע נמצא בצ'ילה, מרחק 8 שעות נסיעה. האי נחשב לאחד מהאזורים הפרימטיביים (או העתיקים, תלוי את מי שואלים) של צ'ילה וכפנינת תיירותית נסתרת. האי צ'ילואה הוא אי גבעתי המרוצף שדות חקלאיים צהובים וירוקים. כמובן שזו לא הסיבה העיקרית לביקור בו. אנו, כמו רוב התיירים, לא נסענו לראות שדות בצבעי נבחרת ברזיל, אלא את כנסיות העץ באי שרובן הוכרו כאתר שימור של UNESCO.

דוגמית לא מייצגת

הבהרה חשובה, לפני שנגיע פיזית לאי: צ'ילואה עם סגול במלרע ולא צ'ילואי במלעיל, כמו שנהגתי לבטא ואף אחד לא הבין את כוונתי במשך הימים הבאים.

עלינו על האוטובוס שיצא בבוקר גשום (10:00?) מברילוצ'ה. אנחנו חוצים את פארק Nahual Huapi עד מעבר הגבול ליד Villa la angostura. למודי נסיון, אנו ממעטים בפירות ואף מצהירים בטופס המכס על הפירות. במעבר הגבול האימתני למראה, כלבי SAG (הרשות החקלאית הציליאנית) מרחרחים את התיקים, מחפשים סמים וחמור מכך, תפוחים. למרות הצהרת המכס שמילאנו, הצ'ילאנים לא טרחו לאסוף את הפירות הקטלניים שברשותנו ואנו המשכנו מרוצים בדרכנו, דרך חלקו הצ'ילאני של פארק Nahuel Huapi (הנקרא בצ'ילה Vincent Rose) עד Puerto Montt, מרכז חקלאי ועירוני גדול, אליו הגענו ב-16:00.

לא טרחנו לצאת מהתחנה המרכזית. העיר נראתה גדולה ועמוסה כשחצינו אותה באוטובוס לכיוון יעדנו הראשון ב-Chiloe, העיר Ancud. באוטובוס, שמחה והמולה. חלק גדול מהנוסעים עומדים. בדרך האוטובוס עוצר לנוסעים, קונספט לא מקובל בדרום אמריקה. רוכלים עולים ומנסים למכור שטויות מסוגים שונים. בלגן שלם.

לאי Chiloe מגיעים אחרי שעת נסיעה ברכב וחצי שעה במעבורת. מזג האוויר נראה מבטיח. חצינו את האנדים והתרחקנו מזרחה והתוצאה מיידית – השמיים בהירים ואין טיפת גשם מאיימת באופק.

את הנסיעה בת ה-30 דקות במעבורת מלווים דולפינים. אחרי המעבורת, עוד שעה נסיעה ל-Ancud, העיר השנייה בגודלה (מתוך שתיים) בצ'ילואה. עם הירידה, ממתינה לנו מקומית ובידה Lonely planet. המקומית משוויצה בהמלצות שקיבל ההוסטל שבבעולתה ב- Lonely planet. אחרי משא ומתן, שכלל מספר רגעים משעשעים ומשפטים כמו "We are poor, but we are not Bolivia" אחרי התמקחות, ארוחת בוקר לישראלים בלבד, "היזכרות פתאומית" בחדר נוסף , "And Michelle, look at the view!" על גבעה מכוסה דשא צהוב, ועוד כהנה וכהנה אנחנו סוגרים ומתקמים בהוסטל.

Chiloe ידועה כאחד מאתרי הדיג העיקריים של צ'ילה ובמיוחד של הסלמון. חלק גדול מכלכלת האי מבוסס על דיג הסלמון המסכן. בעלת הבית מדריכה אותנו כיצד להגיע לשוק (ושוב בצורה די משעשעת) ומה להזמין (Menu del dia, "Very, very cheap!!"). אנחנו הולכים למרכז השוק, ומזמינים סלמון ומלרוזה באחת ממסעדות הפועלים במקום. המלצריות מתלהבות מזוג הזרים שמסתובב במקום. אחת מהן מציעה לי נישואים. מקנחים בגלידה, אבל אין מה להשוות לגלידות של ברילוצ'ה.

ביום למחרת הסתובבנו בעיר. טיפסנו על המבצר המשקיף על העיר, המעוז הספרדי האחרון בצי'לה. טיילנו לאורך החוף של האוקיינוס האטלנטי.

אם לא מחשיבים את החופים המרוטים והתחומים באזור תעלת מגלן ו-Puerto Natales זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה עמדתי על חוף האוקיינוס אטלנטי. יש בו משהו מרשים. וב-Chiloe בנוסף, יש משהו מאוד נעים.

לקראת הצהרים אספנו את חפצנו משמירת החפצים בההוסטל (תוך שאנו מתעלמים באלגנטיות מהשלטים המציגים את מחיר שמירת החפצים) ושמנו פעמינו לאוטובוס החוצה את האי לאורך הכביש הראשי (היחיד) לכיוון Castro.

Castro, בירת האי והעיר הגדולה במחוז (למעשה, גודלה זהה ל-Ancud) היא מקום הרבה פחות נעים מ-Ancud. צפופה, צרה, היא מאוד לא מושכת כעיר תיירותית. מחוץ לתחנת האוטובוס, דוכנים שונים, בין היתר לממכר אפרוחים.

אני מתרוצץ בעיר, אבל לא מצליח למצוא מקום לינה. מסיבה שתתברר בפוסט הבא (העדכון הבא של הבלוג), העיר עמוסה בתיירים. בסופו של דבר, אנחנו מוצאים מקום לינה באכסניה עמוסה מוטיבים נוצריים. כשישו מברך אותנו מעל המיטה אנחנו יוצאים לסיור קצר בעיר.

ראשית כל, לשכת התיירות. שם אנחנו מקבלים מפה עם הסברים (באנגלית!) על הכנסיות השונות באי והמלצות על היפות במיוחד. לשכת התיירות ממוקמת ליד כנסיית העץ הנאה של קסטרו, ומיד אחרי הביקור בה אנו פונים לאטרקציה התיירותית השנייה בה, ה-palafittes.

ה-palafittes הם בתי עץ צבועים ססגונית שנבנו על גדות הנהר, בעבר בתי עשירים והיום שיכוני עוני וסכנה סניטרית.

משם חזרנו למרכז העיירה, לאזור הנמל. הסתובבנו קצת בשווקים וראינו איך מעבדים את יבול הים. מעניין אך מבחיל.

תמונות, כמובן:

Vodpod videos no longer available.



16.2-17.2– Bariloche: Tronador, Villa La Angostura

אני קם עם הזריחה מוקדם בבוקר. למזלי, הזריחה היא ב-7:00. היא יפה עוד יותר מהשקיעה אמש.

אט אט השמיים משנים את צבעם מכחול כהה לסגול, משם לאדום ונמשכים ללבן. ההרים נצבעים בחלק היפה של צבעי הקשת. קונדורים עפים מספר מטרים ממני. אני מצלם את מספר התמונות הגבוה ביותר לדקה בטיול עד כה.


ולמי שלא מאמין שהקונדור צולם עם עדשת 105 מ"מ:


מיכל מתעוררת קצת מאוחר מדי. מתארגנים ונשפכים למטה.

בדרך חזרה אנחנו רואים שוב את הקרחונים המקיפים את הרפוחיו. קרחונים תלויים, שמסתיימים במפל מרשים. אנו מתלבטים האם לבצע סטייה קטנה כדי לצפות במפל מלמטה (שעתיים הליכה הלוך וחזור) אך מחליטים לחזור ישר ל-Pampa linda.

אנחנו מגיעים בצהריים ל-Pampa linda. יש עוד זמן ופנינו מועדות לקרחון השחור, מרחק 7 ק"מ בדרך ripio. מותשים, אנחנו מנסים לתפוס טרמפים, והאוטו הראשון שעובר עוצר לנו. למעשה, חורק בלמים לאחר זינוק קמיקזה (מוצלח, מסתבר) שלי לכביש. זוג ארגנטינאים חביבים בגילאי ה-30 מסיעים אותנו עד לקרחון.

הקרחון השחור הוא קרחון בצבע אפור-עכבר-מכוער שנצבע כך עקב המשקעים שנוטפים עליו מקירות ההר. יש כאלו שמרחוק טועים בו לצלע הר בוצית במיוחד ויש כאלו שאף מקרוב טועים.

משם, המשכנו קילומטר ברגל ל-Grangota del Diable, לוע השטן. כפי שכבר התלוננו בעבר, מסיבה שאיננה ברורה הביטוי " Grangota del Diable" נפוץ במיוחד בדרום אמריקה, וכמדומני זה האתר הרביעי בשם הזה בו נתקלנו. כמו ברוב המקרים בעבר, מדובר במפל מוקף הרים. מיכל הייתה מותשת ונשארה לשבת בקפיטריה ליד המפל, ואני התקדמתי בשביל כ-15 דקות עד סופו, ויש להודות שלא ראיתי יותר ממיכל. משם, חזרנו חזרה ל-Pampa linda בטרמפ חוזר עם זוג הארגנטינאים שעצרו באחת מהמסעדות ופרקנו את המטען האנושי הסורח, קרי אותנו.

האוטובוס חזרה אמור היה לצאת רק בעוד שעה וחצי ואנו שוב פנינו לקבצנות טרמפים. גם כאן, לא המתנו יותר ממספר דקות. זינוקי קמיקזה לא היו מרשימים אף אחד בטור המכוניות שעמד ללא תנועה ביציאה. במקומם הבפעלנו את שיטת "טרמפ לחץ" הישראלית שעבדה מעולה על זוג חברים ארגינטינאים בנסיון הראשון. ההתקלות הראשונה שלנו איתם הייתה אמש, כאשר הם הגיעו מתנשפים לרפוחיו, לבושים בחולצות ריבר פלייט וגרבי כדורגל עד הברכיים ונשכבו נשנקים מחוץ לרפוחיו. כאמצעי החייאה הם עישנו חבילת סיגריות.

צמד החברים מבואנוס איירס הסיע אותנו כמעט עד ההוסטל בברילוצ'ה, תוך שהוא מפגין כישורי נהיגת ריפיו אף גרועים משלי מחד וטעם מוסיקלי משובח מאידך.

אספנו את החפצים מ-Tango Inn Downtown ונסענו ל-Tango inn Soho. התקבלנו בצהלה ע"י צוות ההוסטל שזכרו את שמותינו, קנינו אמפנדס והומיטות באמפנדריה ממול להוסטל, והלכנו לישון מול משחק כדורגל ארגנטינאי בטלוויזיה. זה לא מפתיע – בכל יום נתון יש בארגנטינה משחק כדורגל בטלוויזיה.

כאן היום התחיל

תמונות היום (על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

היום יום מעונן. בשילוב עם העייפות מהמסלול בטרונדור אנו מעוניינים בטיול קל. מפעלי השוקולד באזור עושים רושם לא אטרקטיבי, ואנו מחליטים לנסוע לבקר ב-Villa La Angostura ועולים על אוטובוס בשעות הצהריים המוקדמות.

לפני הנסיעה, טיפול ב-zapateria. הנעליים של מיכל דולפות, שלי קרועות וה-zapato, הסנדלר, מתחייב שיוכל לתקן אותן תוך שעה. הוא אכן תיקן אותן תוך שעה, אם מחשיבים הידוק בסיכות שדכן כטכניקה לגיטימית לתיקון נעליים. פשוט עבודה בוליבאנית.

שוב האוטובוס נתקע. ושוב מדובר באוטובוס של Via Bariloche. אנחנו ממתינים כשעה וחצי עד שמגיע אוטובוס חילוץ. לפחות טרחנו להטעין את הטלפונים המשמשים כנגנים לעת מצוא.

צילום אילוסטרציה


באיחור רב, אנחנו מגיעים ל- Villa La Angostura. הסיבה העיקרית לביקור במקום, יער ה-Arrayanes, נסגר לסיורים בדיוק 30 דקות לפני שהגענו. ה-Arrayanes, עצים חומים-בהירים נדירים בעלי גזע מנוקד ונטול קליפה, גדלים אך רק באזור זה – כך לפחות לפי ה-Footprint. מיותר לציין שלאחר מכן נתקלנו בכמויות בלתי נדלות מהן בצ'ילה.

גשם יורד ואנחנו לוקחים אוטובוס ל-Bahia Mansa, נמל המוביל ללשון היבשה שם נמצא הפארק. בכניסה ללשון היבשה יש עץ Arrayane ייצוגי. הגשם פסק והשמים מתבהרים תוך כדי הטיול הקצר שאנו עושים באזור. המסלול מוביל לגבעה וממנה תצפית פנורמית על המפרץ. עומדים וצופים על המפרץ מצד אחד. מסתובבים 180 מעלות ומהצד השני ניתן לראות את אגם Nahual Huapi עד ברילוצ'ה השוכנת בגדה ממול.

בדרך חזרה אנחנו לוקחים טרמפ עם ארגניטינאי מבוגר ונחמד שסוטה מדרכו במיוחד עבורנו ועוצר לנו ליד לנהר הקצר בעולם, Correntoso River. בין אגם Nahuel Huapi לאגם Correntoso זורם נהר באורך כמה מטרים, שיותר מכל מעלה את השאלה מדוע הוא מוגדר נהר. גם מכאן אנחנו מתניידים בטרמפ.

מאחורי הגשר: מקור הנהר. בגשר: שפך הנהר.חזרה לברילוצ'ה. זהו היום האחרון שלנו כאן. את הערב אנחנו מקנחים במסעדה מקומית שהומלצה ע"י החזאי אותו פגשנו ב-Tronador. אנו מגיעים מספר דקות לפני הפתיחה ובתמימות מבקשים להכנס. מסתבר שזו הייתה אחת מההחלטות הנבונות, כיוון שמהר מאוד המסעדה התמלאה עד אפס מקום. למעשה, שכיצאנו מהמסעדה, נתקלנו בתור ארוך של עשרות אנשים מחוצה לה. באף מסעדה אחרת באזור לא נתקלנו בתור כזה. המסעדה כשלעצמה, לא הייתה מוצלחת במיוחד, אלא אם מגדירים שניצל דה-ז'ור ששוחה בגבינה צהובה מהזן הנחות ביותר כמעדן גורמה. לעומת זאת, המנות היו גדולות מאוד (השניצל, לדעתי, היה עשוי משתי עופות שהולחמו) וזולות מאוד מאוד. כמעט סיכמנו את הערב האחרון עם גלידה כמתבקש ביום האחרון בברילוצ'ה, אבל בשל העייפות חזרנו ישירות להוסטל.

תם עידן ברילוצ'ה. כואב הלב.

תמונות היום (על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

גם מכאן אנחנו מתניידים בטרמפ.

15.2 –Bariloche: Cerro Tronador

הטיול האחרון שתיכננו לעשות באזור ברילוצ'ה הוא הטיול הנחשב לטיול היפה באזור ברילוצ'ה בכלל ופארק Nahuel Huapi בפרט – טרק הטרונדור. לאור התצפיות המרשימות שחווינו בעבר בפארק ב-Cerro Lopez, זה נשמע מרשים במיוחד.

הוד מעלתו, הטרונדור

Cerro Tronador הוא ההר הגבוה בפארק Nahual Huapi. הר געש לא פעיל המכוסה בשלג כל ימות השנה. המסלול הדו-יומי מתחיל בנסיעה בבוקר לאזור Pampa linda, משם טיפוס במשך יום שלם עד ל-Refugio Otto Meiling הנמצא בגובה 2000 מטר, ולמחרת חזרה.

וכך, אם כן, השכמנו קום, הספקנו לאכול ארוחת בוקר טובה ב-Tango Inn Downtown (כולל פנקייקס!) ועלינו על המיניואן ל-Pampa Linda. לאחר שעתיים של נסיעה בדרך ריפיו (ברובה), הגענו ל-Pampa Linda, אזור יפה ומישורי, המכיל חוות סוסים, שרותי תיירות שונים ומספר הוסטלים ובתי הארחה. נרשמנו אצל ה-rangers המקומיים והתחלנו בטיפוס.

התקדמנו בקצב טוב והיינו גאים בעצמנו. יחד איתנו טיפסו אמריקאי ובנו ועקפנו אותם והם אותנו לסירוגין. חציו הראשון של הטיפוס הוא ביער עבות, בהליכה בדרך 4X4 מתפתלת.


בערך באמצע היער, אנו נתקלים שוב בזבובים העוקצים מהקרטרה, המלווים אותנו כמעט עד אמצע חציה השני של הדרך.

החצי השני הוא טיפוס על הר טרשים קרח, בזלתי וסלעי. מעלינו מרחפים קונדורים. שונה מאוד מהטיולים שעשינו עד היום בפטגוניה.

מותשים, אנו מדמיינים את הרפוחיו מאחורי כל גבעה. אחרי הגבעה השלישית בערך אנו רואים את הרפוחיו.

מרחוק, הוא נראה קטן במיוחד. כשמתקרבים, הוא גם מכוער. רק כאשר נכנסים פנימה מבינים מדוע הוא נחשב לרפוחיו הדגל של "קלאב אנדינו ברילוצ'ה". מצוחצח, עם לובי מרשים, מטבח איכותי (כולל תנור חשמלי!), מתוקתק, נקי, ללא ספק הרפוחיו המרשים ביותר שהיינו בו.

אנו יושבים בפנים, שותים תה (מיכל) ושוקו חם (אני) ומדברים עם זוג אמריקאים. האחד, חזאי שהסביר לי סוף סוף את עקרונות הפיסיקה של הרמה והשקע הברומטריים, והשני, במאי סרטים וילדו המאומץ שעקפנו בדרך.

בשקיעה, אנחנו יוצאים החוצה.

האדמה מכוסה ברובה שלג והיא וההרים מסביב נצבעים אדום. הטרונדור, שנראה קרוב ולא גבוה בהרבה מאיתנו, מקבל צבעים עזים.

בפינה השמאלית התחתונה: ארוחת ערב

 

הולכים לישון עם עוד 40 איש בקומה העליונה של הרפוחיו עם זכרונות משקיעה מדהימה.

תמונות היום (לצפיה במסך מלא – ובצבעים מדויקים, בניגוד לתמונות בפיקסה):

Vodpod videos no longer available.


11.2-14.2 –El Bolson : Cerro Lindo, Cajon Del Azul

השכם בבוקר פרנקו, מנכ"ל הרפוחיו, הכין לנו לחם ביתי (Casear pan) על האח. מעולה.

לב הטיול בטרק הדו-יומי ב-Cerro Lindo הוא ביום השני, בו יוצאים לסיור מאורגן מהרפוחיו לפסגות ההרים מסביב בהדרכת פרנקו.

מלבדנו, בסיור המאורגן עוד ארגנטינאי מבואנוס איירס, שזה לו היום הרביעי ברפוחיו. יומיים הוא נהנה מהשלווה ויום נוסף היה תקוע בגשם (ונהנה מהשלווה).

מתחילים לטפס לאורך המפל המספק את המים לרפוחיו. מטפסים על סלעי ענק ולאקי לא מצליחה לעלות עליהם. היא מתחילה לייבב בתחתית המפל. קורע לב. ממשיכים.

בקצה המפל, פרות צואות. פסטורלי ומרגיע, לאור העובדה שאלו היו מי השתייה לרפוחיו.

ממשיכים לטפס ומגיעים לאזור צפוף לגונות, כשעל המדרונות שלג מנצנץ.

ממשיכים הלאה, ומגיעים לפסגת Cerro Lindo. מתחת למצוק, לגונה מעליה קונדורים מרחפים.

בהמשך מגיעים ללגונת שלושת הצבעים (בה נדרש דמיון מודרך על מנת לראות שלושה צבעים). הולכים על הפסגות ומגיעים ללגונה נוספת וממנה הלהיט – חוזרים.

ומדוע זה הלהיט? מכיוון שהדרך חזרה נעשית בהחלקה על שקית ניילון על השלג. מסתבר שהישראלים לא המציאו את עניין "ההחלקה על התחת". פרנקו נותן לנו הדרכה בסיסית כיצד להחליק ואנו מביטים בחוסר אמון במישור התלול שעלינו להחליק עליו.

מיכל מנסה ראשונה. וככה זה נראה בהתחלה:

כמובן שלא הפסקתי לצלם:

מיכל מנסה להחליק לאט, אבל המישור מנצח והיא נשכבת, מסתחררת, וטסה למטה. אני מחסיר פעימה, שמתווספת חזרה כשאני רואה ששם למטה הכל בסדר. אני מנסה, למוד נסיון, בזהירות יתרה, אך גם אני לא מצליח לבלום את עצמי, מסתחרר, טס למטה, ונעצר בתחתית, הפוך, כשראשי כלפי מטה. כואב.

שאר המדרונות פחות תלולים, ולקראת האחרונים אנחנו אפילו מצליחים להנות. וככה זה נראה אח"כ:

הבחור הארגנטינאי מהסיור תכנן לרדת איתנו, אבל הוא התעכב, כך שהחלטנו להתקדם. אנחנו יורדים למטה, בליווי כלב שחור.

למרות הדמיון, זוהי לא לאקי. כשחזרנו מהרפוחיו, לאקי נעלמה, שבורת לב. מטה ליווה אותנו אימן, כלבו של פרנקו, באופן כללי כלב שקט ורגוע, אלא אם ישנם ציפורים בסביבה.

בניגוד ללאקי, הוא עצל ומקפיד על עקרון הפעולה המינימלית. איחוד לבבות מרגש נרשם בקמפינג בו סיימנו וממנו התחלנו את המסלול כשאנו פוגשים בו את לאקי.

למי שתהה: זו תמונת HDR

היה יום מפרך, שכראוי הסתיים ב-Jauja. קנינו טרוצות (פורלים) טריים והכנו במטבח של בעלי ההוסטל. היה מעולה.

לתמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

עייפים, החלטנו לעשות למחרת טיול קל. Cajon Del Azul, "הקניון הכחול", בשמו המעוברת, הוא נקיק שיוצר נחל Azul בסלע. הליכה די מישורית, יפה, עם כמויות נכבדות של תלמידי תיכון משתזפים בשמש. הנחל עצמו אכן כחול, אבל גם ירוק וטורקיז לעיתים. הליכה קלה, עד ל- Refugio Cajon del Azul הפסטרולי הממוקם בתוך הקניון, מתחת לצוק, מספר דקות הליכה מהנחל.

ברפוחיו עצמו, בעלים נחמדים מאוד וריח כבד של שניצלים מטוגנים. אכלנו בחוץ את ארוחת הצהריים וחזרנו על עקבותינו.


יום שישי היום, ובערב – פיאסטה! מסורת נקוטה בידי בעל הבית להזמין את אורחיו ל-Parrilla, ה-"על אש" הארגנטינאי המשפחתי. תמורת 25 פזו אתה זוכה לכמויות אדירות של בשר ואוכל ובעיקר כולסטרול. אני מודיע שאצטרף בשמחה, ולמיכל אנחנו קונים טרוצ'ה ענקית מטעמי צמחונות/כשרות. בכניסה לסופרמרקט אנחנו רואים זוג נערים יוצאים עם חיה שלמה על שיפוד, כנראה כבשה. עשרות ק"ג של בשר לערב. הארגנטינאים מתכוננים.

בערב מתחילה החגיגה. בעל הבית, המשפחה המורחבת ומעט אורחים מסתובבים סביב גריל אימתני ועליו תכולת בית מטבחיים שלם. על השולחן רטבים, לחם (מעט) ויין (הרבה). כל מספר דקות מגיעה תוצרת בשר חדשה. אני אוכל כמויות אדירות של בשר, כולל דברים שלא הייתי אוכל אם הייתי יודע מה הם או אם היה מספיק אור כדי להעיף בהם מבט מעמיק. דוגמא בולטת: blood sausage, נקניקיות דם העשויות מדם מוקרש בשילוב עם שומן ובשר. והטעם? כמו צ'ולנט.

כשבקרביי עדר שלם וידי מגועלות בדם ובשומן אני הולך לישון. לתמונות היום מה-"קניון הכחול" (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בשעה 4:00 אני מתעורר עם בחילה עזה. אני משער שזו תחושת אכילת היתר ומנסה לישון, אבל מוצא את עצמי תוך 3 דקות מעל האסלה, מקיא את נשמתי. אני חוזר לישון, אבל כאבי הבטן מדירים את שנתי. עד הבוקר, אני מקיא עוד פעמיים ומשלשל.

אני, בזמנים יפים יותר (יום קודם)

כשפיט מתעוררת, היא מוצאת אותי במצב חצי מעולף. היום אנחנו אמורים לחזור לברילוצ'ה, כרטיסי האוטובוס מוזמנים, אבל אני לא מצליח להתרומם מהמיטה. אנחנו נאלצים להשאר באל בולסון, עד יעבור קיא.

מיכל יוצאת לקנות תה קמומיל ולנסות לבטל את כרטיסי האוטובוס. עם הזמן אני לאט לאט מתאושש. בשעה 16:00 אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה, באזור היריד, אבל אני מרגיש רע ואנחנו חוזרים על עקבותינו.

ביום למחרת, ההרגשה יותר טובה. אני עדיין שותה רק מים בטעם קמומיל ואוכל מאכלים קלים, אבל המיחושים כמעט חלפו. בצהרים חוזרים לברילוצ'ה. האוטובוס לא מצויד בשירותים, כך שכאשר אחת מהנוסעות הייתה זקוקה לעצירת שירותים, האוטובוס עצר ל-10 דקות. תופעה משונה.

כיוון שלא היה מקום בהוסטל ה"קבוע" שלנו (tango inn soho) ולא היינו מרוצים מההוסטל הקודם (marcopolo inn), השתכנו הפעם ב-tango inn downtown. הפעם, אבל, החלטנו לישון ב-dorms. רבים אמרו לנו שהשד לא נורא כל כך, ומכיון שלא מצאנו חדרים פנוים החלטנו לנסות את מזלנו. ובכן, השד נורא כל כך. איתנו ישנו עוד שני אנשים. האחת, ארגנטינאית צעירה, התקלחה 5 פעמים במהלך היום. בשעה 12 בלילה היא החליטה להפעיל את המייבש השיער. השני, בחור צרפתי מבוגר ומוזר, הגיע באמצע הלילה, עזב ב-5 והסתובב ערום למחצה. זה היה נסיון מעניין אך לא מומלץ. כמו טירונות.