90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'ברילוצ'ה'

18.2-19.2 – האי Castro: Chiloe ו-Ancud

תחזית מזג האוויר מנבאת רעות באזורים ההרריים ובצער רב אנו נפרדנו מברילוצ'ה אשר הרים סביב לה. בשל התחזית וסתם לשם גיוון מעוד טרק בסגנון "לגונה-הר-לגונה" אנחנו פונים לאי Chiloe, שבאופן מפתיע נמצא בצ'ילה, מרחק 8 שעות נסיעה. האי נחשב לאחד מהאזורים הפרימטיביים (או העתיקים, תלוי את מי שואלים) של צ'ילה וכפנינת תיירותית נסתרת. האי צ'ילואה הוא אי גבעתי המרוצף שדות חקלאיים צהובים וירוקים. כמובן שזו לא הסיבה העיקרית לביקור בו. אנו, כמו רוב התיירים, לא נסענו לראות שדות בצבעי נבחרת ברזיל, אלא את כנסיות העץ באי שרובן הוכרו כאתר שימור של UNESCO.

דוגמית לא מייצגת

הבהרה חשובה, לפני שנגיע פיזית לאי: צ'ילואה עם סגול במלרע ולא צ'ילואי במלעיל, כמו שנהגתי לבטא ואף אחד לא הבין את כוונתי במשך הימים הבאים.

עלינו על האוטובוס שיצא בבוקר גשום (10:00?) מברילוצ'ה. אנחנו חוצים את פארק Nahual Huapi עד מעבר הגבול ליד Villa la angostura. למודי נסיון, אנו ממעטים בפירות ואף מצהירים בטופס המכס על הפירות. במעבר הגבול האימתני למראה, כלבי SAG (הרשות החקלאית הציליאנית) מרחרחים את התיקים, מחפשים סמים וחמור מכך, תפוחים. למרות הצהרת המכס שמילאנו, הצ'ילאנים לא טרחו לאסוף את הפירות הקטלניים שברשותנו ואנו המשכנו מרוצים בדרכנו, דרך חלקו הצ'ילאני של פארק Nahuel Huapi (הנקרא בצ'ילה Vincent Rose) עד Puerto Montt, מרכז חקלאי ועירוני גדול, אליו הגענו ב-16:00.

לא טרחנו לצאת מהתחנה המרכזית. העיר נראתה גדולה ועמוסה כשחצינו אותה באוטובוס לכיוון יעדנו הראשון ב-Chiloe, העיר Ancud. באוטובוס, שמחה והמולה. חלק גדול מהנוסעים עומדים. בדרך האוטובוס עוצר לנוסעים, קונספט לא מקובל בדרום אמריקה. רוכלים עולים ומנסים למכור שטויות מסוגים שונים. בלגן שלם.

לאי Chiloe מגיעים אחרי שעת נסיעה ברכב וחצי שעה במעבורת. מזג האוויר נראה מבטיח. חצינו את האנדים והתרחקנו מזרחה והתוצאה מיידית – השמיים בהירים ואין טיפת גשם מאיימת באופק.

את הנסיעה בת ה-30 דקות במעבורת מלווים דולפינים. אחרי המעבורת, עוד שעה נסיעה ל-Ancud, העיר השנייה בגודלה (מתוך שתיים) בצ'ילואה. עם הירידה, ממתינה לנו מקומית ובידה Lonely planet. המקומית משוויצה בהמלצות שקיבל ההוסטל שבבעולתה ב- Lonely planet. אחרי משא ומתן, שכלל מספר רגעים משעשעים ומשפטים כמו "We are poor, but we are not Bolivia" אחרי התמקחות, ארוחת בוקר לישראלים בלבד, "היזכרות פתאומית" בחדר נוסף , "And Michelle, look at the view!" על גבעה מכוסה דשא צהוב, ועוד כהנה וכהנה אנחנו סוגרים ומתקמים בהוסטל.

Chiloe ידועה כאחד מאתרי הדיג העיקריים של צ'ילה ובמיוחד של הסלמון. חלק גדול מכלכלת האי מבוסס על דיג הסלמון המסכן. בעלת הבית מדריכה אותנו כיצד להגיע לשוק (ושוב בצורה די משעשעת) ומה להזמין (Menu del dia, "Very, very cheap!!"). אנחנו הולכים למרכז השוק, ומזמינים סלמון ומלרוזה באחת ממסעדות הפועלים במקום. המלצריות מתלהבות מזוג הזרים שמסתובב במקום. אחת מהן מציעה לי נישואים. מקנחים בגלידה, אבל אין מה להשוות לגלידות של ברילוצ'ה.

ביום למחרת הסתובבנו בעיר. טיפסנו על המבצר המשקיף על העיר, המעוז הספרדי האחרון בצי'לה. טיילנו לאורך החוף של האוקיינוס האטלנטי.

אם לא מחשיבים את החופים המרוטים והתחומים באזור תעלת מגלן ו-Puerto Natales זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה עמדתי על חוף האוקיינוס אטלנטי. יש בו משהו מרשים. וב-Chiloe בנוסף, יש משהו מאוד נעים.

לקראת הצהרים אספנו את חפצנו משמירת החפצים בההוסטל (תוך שאנו מתעלמים באלגנטיות מהשלטים המציגים את מחיר שמירת החפצים) ושמנו פעמינו לאוטובוס החוצה את האי לאורך הכביש הראשי (היחיד) לכיוון Castro.

Castro, בירת האי והעיר הגדולה במחוז (למעשה, גודלה זהה ל-Ancud) היא מקום הרבה פחות נעים מ-Ancud. צפופה, צרה, היא מאוד לא מושכת כעיר תיירותית. מחוץ לתחנת האוטובוס, דוכנים שונים, בין היתר לממכר אפרוחים.

אני מתרוצץ בעיר, אבל לא מצליח למצוא מקום לינה. מסיבה שתתברר בפוסט הבא (העדכון הבא של הבלוג), העיר עמוסה בתיירים. בסופו של דבר, אנחנו מוצאים מקום לינה באכסניה עמוסה מוטיבים נוצריים. כשישו מברך אותנו מעל המיטה אנחנו יוצאים לסיור קצר בעיר.

ראשית כל, לשכת התיירות. שם אנחנו מקבלים מפה עם הסברים (באנגלית!) על הכנסיות השונות באי והמלצות על היפות במיוחד. לשכת התיירות ממוקמת ליד כנסיית העץ הנאה של קסטרו, ומיד אחרי הביקור בה אנו פונים לאטרקציה התיירותית השנייה בה, ה-palafittes.

ה-palafittes הם בתי עץ צבועים ססגונית שנבנו על גדות הנהר, בעבר בתי עשירים והיום שיכוני עוני וסכנה סניטרית.

משם חזרנו למרכז העיירה, לאזור הנמל. הסתובבנו קצת בשווקים וראינו איך מעבדים את יבול הים. מעניין אך מבחיל.

תמונות, כמובן:

Vodpod videos no longer available.


מודעות פרסומת

16.2-17.2– Bariloche: Tronador, Villa La Angostura

אני קם עם הזריחה מוקדם בבוקר. למזלי, הזריחה היא ב-7:00. היא יפה עוד יותר מהשקיעה אמש.

אט אט השמיים משנים את צבעם מכחול כהה לסגול, משם לאדום ונמשכים ללבן. ההרים נצבעים בחלק היפה של צבעי הקשת. קונדורים עפים מספר מטרים ממני. אני מצלם את מספר התמונות הגבוה ביותר לדקה בטיול עד כה.


ולמי שלא מאמין שהקונדור צולם עם עדשת 105 מ"מ:


מיכל מתעוררת קצת מאוחר מדי. מתארגנים ונשפכים למטה.

בדרך חזרה אנחנו רואים שוב את הקרחונים המקיפים את הרפוחיו. קרחונים תלויים, שמסתיימים במפל מרשים. אנו מתלבטים האם לבצע סטייה קטנה כדי לצפות במפל מלמטה (שעתיים הליכה הלוך וחזור) אך מחליטים לחזור ישר ל-Pampa linda.

אנחנו מגיעים בצהריים ל-Pampa linda. יש עוד זמן ופנינו מועדות לקרחון השחור, מרחק 7 ק"מ בדרך ripio. מותשים, אנחנו מנסים לתפוס טרמפים, והאוטו הראשון שעובר עוצר לנו. למעשה, חורק בלמים לאחר זינוק קמיקזה (מוצלח, מסתבר) שלי לכביש. זוג ארגנטינאים חביבים בגילאי ה-30 מסיעים אותנו עד לקרחון.

הקרחון השחור הוא קרחון בצבע אפור-עכבר-מכוער שנצבע כך עקב המשקעים שנוטפים עליו מקירות ההר. יש כאלו שמרחוק טועים בו לצלע הר בוצית במיוחד ויש כאלו שאף מקרוב טועים.

משם, המשכנו קילומטר ברגל ל-Grangota del Diable, לוע השטן. כפי שכבר התלוננו בעבר, מסיבה שאיננה ברורה הביטוי " Grangota del Diable" נפוץ במיוחד בדרום אמריקה, וכמדומני זה האתר הרביעי בשם הזה בו נתקלנו. כמו ברוב המקרים בעבר, מדובר במפל מוקף הרים. מיכל הייתה מותשת ונשארה לשבת בקפיטריה ליד המפל, ואני התקדמתי בשביל כ-15 דקות עד סופו, ויש להודות שלא ראיתי יותר ממיכל. משם, חזרנו חזרה ל-Pampa linda בטרמפ חוזר עם זוג הארגנטינאים שעצרו באחת מהמסעדות ופרקנו את המטען האנושי הסורח, קרי אותנו.

האוטובוס חזרה אמור היה לצאת רק בעוד שעה וחצי ואנו שוב פנינו לקבצנות טרמפים. גם כאן, לא המתנו יותר ממספר דקות. זינוקי קמיקזה לא היו מרשימים אף אחד בטור המכוניות שעמד ללא תנועה ביציאה. במקומם הבפעלנו את שיטת "טרמפ לחץ" הישראלית שעבדה מעולה על זוג חברים ארגינטינאים בנסיון הראשון. ההתקלות הראשונה שלנו איתם הייתה אמש, כאשר הם הגיעו מתנשפים לרפוחיו, לבושים בחולצות ריבר פלייט וגרבי כדורגל עד הברכיים ונשכבו נשנקים מחוץ לרפוחיו. כאמצעי החייאה הם עישנו חבילת סיגריות.

צמד החברים מבואנוס איירס הסיע אותנו כמעט עד ההוסטל בברילוצ'ה, תוך שהוא מפגין כישורי נהיגת ריפיו אף גרועים משלי מחד וטעם מוסיקלי משובח מאידך.

אספנו את החפצים מ-Tango Inn Downtown ונסענו ל-Tango inn Soho. התקבלנו בצהלה ע"י צוות ההוסטל שזכרו את שמותינו, קנינו אמפנדס והומיטות באמפנדריה ממול להוסטל, והלכנו לישון מול משחק כדורגל ארגנטינאי בטלוויזיה. זה לא מפתיע – בכל יום נתון יש בארגנטינה משחק כדורגל בטלוויזיה.

כאן היום התחיל

תמונות היום (על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

היום יום מעונן. בשילוב עם העייפות מהמסלול בטרונדור אנו מעוניינים בטיול קל. מפעלי השוקולד באזור עושים רושם לא אטרקטיבי, ואנו מחליטים לנסוע לבקר ב-Villa La Angostura ועולים על אוטובוס בשעות הצהריים המוקדמות.

לפני הנסיעה, טיפול ב-zapateria. הנעליים של מיכל דולפות, שלי קרועות וה-zapato, הסנדלר, מתחייב שיוכל לתקן אותן תוך שעה. הוא אכן תיקן אותן תוך שעה, אם מחשיבים הידוק בסיכות שדכן כטכניקה לגיטימית לתיקון נעליים. פשוט עבודה בוליבאנית.

שוב האוטובוס נתקע. ושוב מדובר באוטובוס של Via Bariloche. אנחנו ממתינים כשעה וחצי עד שמגיע אוטובוס חילוץ. לפחות טרחנו להטעין את הטלפונים המשמשים כנגנים לעת מצוא.

צילום אילוסטרציה


באיחור רב, אנחנו מגיעים ל- Villa La Angostura. הסיבה העיקרית לביקור במקום, יער ה-Arrayanes, נסגר לסיורים בדיוק 30 דקות לפני שהגענו. ה-Arrayanes, עצים חומים-בהירים נדירים בעלי גזע מנוקד ונטול קליפה, גדלים אך רק באזור זה – כך לפחות לפי ה-Footprint. מיותר לציין שלאחר מכן נתקלנו בכמויות בלתי נדלות מהן בצ'ילה.

גשם יורד ואנחנו לוקחים אוטובוס ל-Bahia Mansa, נמל המוביל ללשון היבשה שם נמצא הפארק. בכניסה ללשון היבשה יש עץ Arrayane ייצוגי. הגשם פסק והשמים מתבהרים תוך כדי הטיול הקצר שאנו עושים באזור. המסלול מוביל לגבעה וממנה תצפית פנורמית על המפרץ. עומדים וצופים על המפרץ מצד אחד. מסתובבים 180 מעלות ומהצד השני ניתן לראות את אגם Nahual Huapi עד ברילוצ'ה השוכנת בגדה ממול.

בדרך חזרה אנחנו לוקחים טרמפ עם ארגניטינאי מבוגר ונחמד שסוטה מדרכו במיוחד עבורנו ועוצר לנו ליד לנהר הקצר בעולם, Correntoso River. בין אגם Nahuel Huapi לאגם Correntoso זורם נהר באורך כמה מטרים, שיותר מכל מעלה את השאלה מדוע הוא מוגדר נהר. גם מכאן אנחנו מתניידים בטרמפ.

מאחורי הגשר: מקור הנהר. בגשר: שפך הנהר.חזרה לברילוצ'ה. זהו היום האחרון שלנו כאן. את הערב אנחנו מקנחים במסעדה מקומית שהומלצה ע"י החזאי אותו פגשנו ב-Tronador. אנו מגיעים מספר דקות לפני הפתיחה ובתמימות מבקשים להכנס. מסתבר שזו הייתה אחת מההחלטות הנבונות, כיוון שמהר מאוד המסעדה התמלאה עד אפס מקום. למעשה, שכיצאנו מהמסעדה, נתקלנו בתור ארוך של עשרות אנשים מחוצה לה. באף מסעדה אחרת באזור לא נתקלנו בתור כזה. המסעדה כשלעצמה, לא הייתה מוצלחת במיוחד, אלא אם מגדירים שניצל דה-ז'ור ששוחה בגבינה צהובה מהזן הנחות ביותר כמעדן גורמה. לעומת זאת, המנות היו גדולות מאוד (השניצל, לדעתי, היה עשוי משתי עופות שהולחמו) וזולות מאוד מאוד. כמעט סיכמנו את הערב האחרון עם גלידה כמתבקש ביום האחרון בברילוצ'ה, אבל בשל העייפות חזרנו ישירות להוסטל.

תם עידן ברילוצ'ה. כואב הלב.

תמונות היום (על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

גם מכאן אנחנו מתניידים בטרמפ.

15.2 –Bariloche: Cerro Tronador

הטיול האחרון שתיכננו לעשות באזור ברילוצ'ה הוא הטיול הנחשב לטיול היפה באזור ברילוצ'ה בכלל ופארק Nahuel Huapi בפרט – טרק הטרונדור. לאור התצפיות המרשימות שחווינו בעבר בפארק ב-Cerro Lopez, זה נשמע מרשים במיוחד.

הוד מעלתו, הטרונדור

Cerro Tronador הוא ההר הגבוה בפארק Nahual Huapi. הר געש לא פעיל המכוסה בשלג כל ימות השנה. המסלול הדו-יומי מתחיל בנסיעה בבוקר לאזור Pampa linda, משם טיפוס במשך יום שלם עד ל-Refugio Otto Meiling הנמצא בגובה 2000 מטר, ולמחרת חזרה.

וכך, אם כן, השכמנו קום, הספקנו לאכול ארוחת בוקר טובה ב-Tango Inn Downtown (כולל פנקייקס!) ועלינו על המיניואן ל-Pampa Linda. לאחר שעתיים של נסיעה בדרך ריפיו (ברובה), הגענו ל-Pampa Linda, אזור יפה ומישורי, המכיל חוות סוסים, שרותי תיירות שונים ומספר הוסטלים ובתי הארחה. נרשמנו אצל ה-rangers המקומיים והתחלנו בטיפוס.

התקדמנו בקצב טוב והיינו גאים בעצמנו. יחד איתנו טיפסו אמריקאי ובנו ועקפנו אותם והם אותנו לסירוגין. חציו הראשון של הטיפוס הוא ביער עבות, בהליכה בדרך 4X4 מתפתלת.


בערך באמצע היער, אנו נתקלים שוב בזבובים העוקצים מהקרטרה, המלווים אותנו כמעט עד אמצע חציה השני של הדרך.

החצי השני הוא טיפוס על הר טרשים קרח, בזלתי וסלעי. מעלינו מרחפים קונדורים. שונה מאוד מהטיולים שעשינו עד היום בפטגוניה.

מותשים, אנו מדמיינים את הרפוחיו מאחורי כל גבעה. אחרי הגבעה השלישית בערך אנו רואים את הרפוחיו.

מרחוק, הוא נראה קטן במיוחד. כשמתקרבים, הוא גם מכוער. רק כאשר נכנסים פנימה מבינים מדוע הוא נחשב לרפוחיו הדגל של "קלאב אנדינו ברילוצ'ה". מצוחצח, עם לובי מרשים, מטבח איכותי (כולל תנור חשמלי!), מתוקתק, נקי, ללא ספק הרפוחיו המרשים ביותר שהיינו בו.

אנו יושבים בפנים, שותים תה (מיכל) ושוקו חם (אני) ומדברים עם זוג אמריקאים. האחד, חזאי שהסביר לי סוף סוף את עקרונות הפיסיקה של הרמה והשקע הברומטריים, והשני, במאי סרטים וילדו המאומץ שעקפנו בדרך.

בשקיעה, אנחנו יוצאים החוצה.

האדמה מכוסה ברובה שלג והיא וההרים מסביב נצבעים אדום. הטרונדור, שנראה קרוב ולא גבוה בהרבה מאיתנו, מקבל צבעים עזים.

בפינה השמאלית התחתונה: ארוחת ערב

 

הולכים לישון עם עוד 40 איש בקומה העליונה של הרפוחיו עם זכרונות משקיעה מדהימה.

תמונות היום (לצפיה במסך מלא – ובצבעים מדויקים, בניגוד לתמונות בפיקסה):

Vodpod videos no longer available.


11.2-14.2 –El Bolson : Cerro Lindo, Cajon Del Azul

השכם בבוקר פרנקו, מנכ"ל הרפוחיו, הכין לנו לחם ביתי (Casear pan) על האח. מעולה.

לב הטיול בטרק הדו-יומי ב-Cerro Lindo הוא ביום השני, בו יוצאים לסיור מאורגן מהרפוחיו לפסגות ההרים מסביב בהדרכת פרנקו.

מלבדנו, בסיור המאורגן עוד ארגנטינאי מבואנוס איירס, שזה לו היום הרביעי ברפוחיו. יומיים הוא נהנה מהשלווה ויום נוסף היה תקוע בגשם (ונהנה מהשלווה).

מתחילים לטפס לאורך המפל המספק את המים לרפוחיו. מטפסים על סלעי ענק ולאקי לא מצליחה לעלות עליהם. היא מתחילה לייבב בתחתית המפל. קורע לב. ממשיכים.

בקצה המפל, פרות צואות. פסטורלי ומרגיע, לאור העובדה שאלו היו מי השתייה לרפוחיו.

ממשיכים לטפס ומגיעים לאזור צפוף לגונות, כשעל המדרונות שלג מנצנץ.

ממשיכים הלאה, ומגיעים לפסגת Cerro Lindo. מתחת למצוק, לגונה מעליה קונדורים מרחפים.

בהמשך מגיעים ללגונת שלושת הצבעים (בה נדרש דמיון מודרך על מנת לראות שלושה צבעים). הולכים על הפסגות ומגיעים ללגונה נוספת וממנה הלהיט – חוזרים.

ומדוע זה הלהיט? מכיוון שהדרך חזרה נעשית בהחלקה על שקית ניילון על השלג. מסתבר שהישראלים לא המציאו את עניין "ההחלקה על התחת". פרנקו נותן לנו הדרכה בסיסית כיצד להחליק ואנו מביטים בחוסר אמון במישור התלול שעלינו להחליק עליו.

מיכל מנסה ראשונה. וככה זה נראה בהתחלה:

כמובן שלא הפסקתי לצלם:

מיכל מנסה להחליק לאט, אבל המישור מנצח והיא נשכבת, מסתחררת, וטסה למטה. אני מחסיר פעימה, שמתווספת חזרה כשאני רואה ששם למטה הכל בסדר. אני מנסה, למוד נסיון, בזהירות יתרה, אך גם אני לא מצליח לבלום את עצמי, מסתחרר, טס למטה, ונעצר בתחתית, הפוך, כשראשי כלפי מטה. כואב.

שאר המדרונות פחות תלולים, ולקראת האחרונים אנחנו אפילו מצליחים להנות. וככה זה נראה אח"כ:

הבחור הארגנטינאי מהסיור תכנן לרדת איתנו, אבל הוא התעכב, כך שהחלטנו להתקדם. אנחנו יורדים למטה, בליווי כלב שחור.

למרות הדמיון, זוהי לא לאקי. כשחזרנו מהרפוחיו, לאקי נעלמה, שבורת לב. מטה ליווה אותנו אימן, כלבו של פרנקו, באופן כללי כלב שקט ורגוע, אלא אם ישנם ציפורים בסביבה.

בניגוד ללאקי, הוא עצל ומקפיד על עקרון הפעולה המינימלית. איחוד לבבות מרגש נרשם בקמפינג בו סיימנו וממנו התחלנו את המסלול כשאנו פוגשים בו את לאקי.

למי שתהה: זו תמונת HDR

היה יום מפרך, שכראוי הסתיים ב-Jauja. קנינו טרוצות (פורלים) טריים והכנו במטבח של בעלי ההוסטל. היה מעולה.

לתמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

עייפים, החלטנו לעשות למחרת טיול קל. Cajon Del Azul, "הקניון הכחול", בשמו המעוברת, הוא נקיק שיוצר נחל Azul בסלע. הליכה די מישורית, יפה, עם כמויות נכבדות של תלמידי תיכון משתזפים בשמש. הנחל עצמו אכן כחול, אבל גם ירוק וטורקיז לעיתים. הליכה קלה, עד ל- Refugio Cajon del Azul הפסטרולי הממוקם בתוך הקניון, מתחת לצוק, מספר דקות הליכה מהנחל.

ברפוחיו עצמו, בעלים נחמדים מאוד וריח כבד של שניצלים מטוגנים. אכלנו בחוץ את ארוחת הצהריים וחזרנו על עקבותינו.


יום שישי היום, ובערב – פיאסטה! מסורת נקוטה בידי בעל הבית להזמין את אורחיו ל-Parrilla, ה-"על אש" הארגנטינאי המשפחתי. תמורת 25 פזו אתה זוכה לכמויות אדירות של בשר ואוכל ובעיקר כולסטרול. אני מודיע שאצטרף בשמחה, ולמיכל אנחנו קונים טרוצ'ה ענקית מטעמי צמחונות/כשרות. בכניסה לסופרמרקט אנחנו רואים זוג נערים יוצאים עם חיה שלמה על שיפוד, כנראה כבשה. עשרות ק"ג של בשר לערב. הארגנטינאים מתכוננים.

בערב מתחילה החגיגה. בעל הבית, המשפחה המורחבת ומעט אורחים מסתובבים סביב גריל אימתני ועליו תכולת בית מטבחיים שלם. על השולחן רטבים, לחם (מעט) ויין (הרבה). כל מספר דקות מגיעה תוצרת בשר חדשה. אני אוכל כמויות אדירות של בשר, כולל דברים שלא הייתי אוכל אם הייתי יודע מה הם או אם היה מספיק אור כדי להעיף בהם מבט מעמיק. דוגמא בולטת: blood sausage, נקניקיות דם העשויות מדם מוקרש בשילוב עם שומן ובשר. והטעם? כמו צ'ולנט.

כשבקרביי עדר שלם וידי מגועלות בדם ובשומן אני הולך לישון. לתמונות היום מה-"קניון הכחול" (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בשעה 4:00 אני מתעורר עם בחילה עזה. אני משער שזו תחושת אכילת היתר ומנסה לישון, אבל מוצא את עצמי תוך 3 דקות מעל האסלה, מקיא את נשמתי. אני חוזר לישון, אבל כאבי הבטן מדירים את שנתי. עד הבוקר, אני מקיא עוד פעמיים ומשלשל.

אני, בזמנים יפים יותר (יום קודם)

כשפיט מתעוררת, היא מוצאת אותי במצב חצי מעולף. היום אנחנו אמורים לחזור לברילוצ'ה, כרטיסי האוטובוס מוזמנים, אבל אני לא מצליח להתרומם מהמיטה. אנחנו נאלצים להשאר באל בולסון, עד יעבור קיא.

מיכל יוצאת לקנות תה קמומיל ולנסות לבטל את כרטיסי האוטובוס. עם הזמן אני לאט לאט מתאושש. בשעה 16:00 אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה, באזור היריד, אבל אני מרגיש רע ואנחנו חוזרים על עקבותינו.

ביום למחרת, ההרגשה יותר טובה. אני עדיין שותה רק מים בטעם קמומיל ואוכל מאכלים קלים, אבל המיחושים כמעט חלפו. בצהרים חוזרים לברילוצ'ה. האוטובוס לא מצויד בשירותים, כך שכאשר אחת מהנוסעות הייתה זקוקה לעצירת שירותים, האוטובוס עצר ל-10 דקות. תופעה משונה.

כיוון שלא היה מקום בהוסטל ה"קבוע" שלנו (tango inn soho) ולא היינו מרוצים מההוסטל הקודם (marcopolo inn), השתכנו הפעם ב-tango inn downtown. הפעם, אבל, החלטנו לישון ב-dorms. רבים אמרו לנו שהשד לא נורא כל כך, ומכיון שלא מצאנו חדרים פנוים החלטנו לנסות את מזלנו. ובכן, השד נורא כל כך. איתנו ישנו עוד שני אנשים. האחת, ארגנטינאית צעירה, התקלחה 5 פעמים במהלך היום. בשעה 12 בלילה היא החליטה להפעיל את המייבש השיער. השני, בחור צרפתי מבוגר ומוזר, הגיע באמצע הלילה, עזב ב-5 והסתובב ערום למחצה. זה היה נסיון מעניין אך לא מומלץ. כמו טירונות.



4.2-7.2 – Bariloche: שבעת האגמים, Refugio Frey

יום קודר. גשם מטפטף בחוץ והתחזית למחר לא מבטיחה. ביחד עם קבוצת הישראלים שפגשנו בהוסטל לפני כמה ימים, אנחנו מחליטים לנסוע למסלול שבעת האגמים. אם כבר גשום, אז שיהיה גשום באוטו.

"שבעת האגמים" היא דרך נוף היוצאת מברילוצ'ה צפונה, העוברת דרך מספר משתנה של אגמים (לעולם לא שבעה) ומסתיימת בסאן מרטין דה לוס אנדס. טיול רכב של יום-יומיים, וחזרה לברילוצ'ה.

ביחד עם אינה (ילדה קטנה ומעצבנת) ועידו (תכנת שתכנת לו את כל הקריירה, כולל נקודות המפנה, כבר בגיל 29) יצאתי לסקור את שוק השכרת הרכב בברילוצ'ה. החברה היחידה שהיה לה רכב לששה אנשים לאותו יום הייתה חברה מקומית יקרה להחריד (Aopen). לאחר נסיון כושל למצוא אלטרניטבות יצאנו לדרכנו מסניף החברה רק בשעה 15:00.

את שאר הנוסעים אספנו בהוסטל: אתי (בחורה חביבה שאוהבת "להרגיש" ערים למשך עידנים גאולוגיים, חברתה של אינה), איתמר, פיסיקאי לשעבר ואיש מעצבן במיוחד, וכמובן פיט.

נסענו לחוף האגם הראשון, Nahual Huapi, עד שהגענו ל-La Angostura, עיירת הקיט של עיר הקיט ברילוצ'ה. שוב שוקולדים (יקרים מאוד), מאפים (יקרים וקטנים) וחנויות מותגים. הגשם לא פסק לרגע, ונענו ממדרחוב מקורה אחד למישנהו עד שאינה ואתי יגמרו "להרגיש את העיר". הם לא סיימו, אבל אנחנו והאחרים אלצנו אותם להמשיך להרגיש את העיר בהזדמנות אחרת.

עידו החליף את אתי בנהיגה, החלטה שהורידה את מפלס דפיקות הלב באוטו. אחרי טעות ניווט קטנה שבעקבותיה הגיענו לצ'ילה (או לפחות למעבר הגבול) אך ראינו אגם נוסף (Lago Totoral), הגענו לדרך ריפיו. לאורך הדרך אגמים שכמותם ראינו רבות בעבר. האגמים די דומים האחד למשנהו ומזג האויר הגשום לא הוסיף לעניין.

הגיע הערב וחיפשנו מקום ללון, או למעשה לקמפינג. מעט המקומות שעברנו בהם היו או יקרים או חצופים (תוספת תשלום עבור מקלחת בת 5 דקות). המשכנו בחשכה, עד שראינו אוהלים בצד הכביש. פנינו לידם, והקמנו פרטית את המאהל.

בבוקר ראינו שלט כי אין להקים אוהלים במקום. אבל בכנות, ראינו זאת רק בבוקר.

הבוקר במאהל הלא-חוקי

הקדמנו להשכים קום, כדי לנצל ככל שניתן את זמן הרכב. הבוקר נפתח עם מזג אויר משופר. הגשם פסק, ואת מעט האגמים שראינו במשך הדרך ראינו לשם שינוי באור שמש. בשעה 9:00 בבוקר הגענו לSan Martin de Los Andes-, העיירה שמסמנת את סוף המסלול הרשמי של שבעת האגמים.

הערת היועץ האמנותי: לא מצאת ספר בארגנטינה?

פרט לפיט ואני, הקבוצה בילתה את השעה שקבענו עד ליציאה חזרה בארוחת בוקר בבית קפה. בעינינו, זה היה תמוה להגיע לעיירה כדי לשבת שעה בבית קפה ולא להסתובב כלל בה. אבל מצד שני, הם היו די תמוהים בעינינו, כך שאולי זה מסתדר.

נסיעה מהירה עד לברילוצ'ה. 14:45, בכניסה לברילוצ'ה פקק. 15:00, שעת החזרת הרכב המיועדת. אנו מגיעים להוסטל, אבל לא עוצרים. מתדלקים תוך כדי פריקת המטען האנושי והדומם. ממשיכים בנסיעה היסטרית ומגיעים לחברת השכרת הרכב במרכז ברילוצ'ה ב-10 דקות איחור, אבל למזלנו אין שם אף אחד. ממתינים עוד כ-10 דקות עד לנציג החברה ומחזירים את הרכב.

בדרך חזרה אני עוצר וקונה טרוצ'ות (פורל) ותפו"א ופיט ואני מכינים ארוחת אחה"צ מלכותית.

סיכום שבעת האגמים: מיותר לכל מי שנמצא בפטגוניה יותר משבועיים. ולראייה, תמונות מהטיול בן היומיים (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

למחרת בבוקר, יום חשוב ומיוחד, יום ההולדת שלי. התחזית מבשרת על סופה רצינית. בהוסטל שהיינו בו עד עתה (Tango inn soho) אין חדרים פנוים ואנו עוברים בבוקר להוסטל Marcopolo inn. בבוקר אני נוסע לשלם ולהזמין מקום, ובאוטובוס יושב פקיד הקבלה של Tango inn soho מאתמול ושוטף את בעלי ההוסטל, מעסיקיו, בנאצות.

את רוב היום אנו מבלים בהסתובבות בעיר. גלידה, שוקולד, חנויות טיולים. פוגשים זוג ישראליות בכספומט שמספרות לנו שתי עובדות חשובות: האחת, הכספומט מוציא לעיתים שטרות מזויפים. השנייה, קצה הטרק הדו-יומי שתכננו לעשות בעוד מספר ימים, "הטרונדור", מרוצף בשלג ואין אפשרות להקים מאהל במקום אלא רק לישון ברפוחיו. כמובן, אלא אם אנחנו נהנים משינה בשלג.

לקראת הערב, אנחנו מחליטים לחגוג את יום ההולדת שלי בקולנוע. אחרי בדיקה באינטרנט, אנחנו צועדים לקניון מקומי. אנחנו נעמדים בתור לקופה ומגלים כי בהקרנה הנוכחית (19:00) הסרט הוא בדיבוב לספרדית ורק בשעה 21:30 הסרט יוקרן ללא דיבוב.

מנסים קולנוע נוסף אך הסיפור חוזר על עצמו. חוזרים למלון ואוכלים ארוחת ערב (חינמית) עלובה למדי. אני מחליט באופן חד-צדדי לדחות את יום ההולדת שלי לתאריך לא ידוע.

השביעי בפברואר. יום בהיר אחרון של שמש לפני הסערה הצפויה החל ממחר. אנו מנצלים את הבוקר הבהיר לטיול היום הנוסף המומלץ ע"י Club Andino – הטיפוס ל-Refugio Frey. הפעם מתווספות אלינו שתי טרמפיסטיות. אתי, רבע מהקבוצה עמה טיילנו בשבעת האגמים, וסימונה, ביולוגית ללא ציוד טיולים כלל, אלא אם מחשיבים כפפות רכיבה לאופניים כציוד הכרחי לטיול בפטגוניה ומעיל פליז כמשקולת מיותרת.

המתנו בתחנות האוטובוס. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה והאוטובוס בושש לבוא. 50 דקות, ואין אוטובוס. חצינו את הכביש מתוך כוונה לנהל משא ומתן עם נהג מונית שהמתין ממול. חוקי מרפי עובדים תמיד ותוך כדי המו"מ ראינו את האוטובוס וחצינו את הכביש הראשי, ה-4 נתיבי, בפראות.

מחניון אתר הסקי Cerro cathedral התחלנו לצעוד לכיוון הרפוג'יו. מהר מאוד איבדנו את אתי (בגלל בעיות ברכיים) ואת סימונה (בגלל חוסר בנעליים וכושר לקוי). צעדנו, צופים מלמעלה על Lago Gutierez. כעבור שעתיים הגענו לגשר רעוע שעובד הרפוג'יו עבד לשפצו (האין זה מרגיע?). מכאן, כך הוא אמר, נותרה עוד שעת הליכה לרפוג'יו. הנוף השתנה לנוף טרשים קרח. בפסגות עדיין נותר שלג.

ככל שמתקרבים לרפוג'יו, נהיה יותר ויותר קר. הרפוג'יו נמצא לצד לגונה, המוקפת משלושת צדדיה בפסגות, מעין חצי אי ברוורס. מראה יפהפה. שתינו שוקו וחיכינו לבנות. וחיכינו. וחיכינו. שאלנו מטיילים האם נראו בדרכם וקיבלנו תשובות סותרות שבעיקר הראו כי לא תיארנו טוב את מראהן.

אני רציתי להמשיך ולהאריך עוד את הטיול כמסורת לופז. מיכל הייתה עייפה והמאבק היה קצר וחד. חזרנו, אחרי שעת המתנה נוספת ברפוחיו, ואחרי כחצי שעה הליכה פגשנו את הבנות מדדות לאיטן מעלה.

"שוקו חבב" ברפוחיו

לקראת החזרה לחניון, התקדרו השמיים. 10 דקות לפני שהגענו לתחנת האוטובוס, התחיל גשם, שהלך והתגבר. הגשף נהיה זועף כשהיינו באוטובוס ומעט רחמנו על הבנות. אבל רק מעט.

תמונות היום ואתמול (בעיקר היום, כי אתמול לא צילמנו) ולמעוניינים בצפיה במסך מלא:

Vodpod videos no longer available.

 

1.2-3.2 – Bariloche: Cerro Lopez, Circuito Chico

אז מה יש לעשות בברילוצ'ה? מסתבר שלא מעט. ובהגיעך לעיר מסוג זה, ראוי להקדיש מעט זמן לאיסוף מודיעין לצורך בירור מדויק של הגדרת "לא מעט".

ברילוצ'ה שוכנת על גדות אגם Nahual Huapi, במרכז הפארק הנושא את אותו שם. ברילוצ'ה היא מה שטבריה הייתה אמורה להיות – עיר קיט מקסימה לצד אגם, שלווה, אסתטית, נקייה, מסודרת. במרכז העיר, גלידריות, שוקולדריות וחנויות ביגוד.

לאחר חקירת שב"כ קצרה על פקיד הקבלה ההוסטל קיבלנו אוריינטציה כללית ומידע בסיסי. בהתאם להמלצות, החלטנו לצעוד לאורך האגם למרכז העיר ולטייל בהמשך היום ב-"קילומטר ה-17" וב-"קילומטר ה-18".

כיוון שהאטרקציות התיירותיות מפוזרות לאורך הכביש הצמוד ברובו לאגם, הם ממוספרות במרחקן מנקודת ציון שרירותית בכביש. הק"מ ה-17, הידוע גם כ-Cerro Campanario, הוא אתר סקי שבימות הקיץ משמש כנקודת תצפית פנורמית. הק"מ ה-18 הוא למעשה צומת T, שבקרבתו ממוקמות מספר חנויות להשכרת אופנים. מכאן יוצאים לטיול אופניים לאורך הכביש המתפתל לצד האגם והפארק Nahual Huapi. הטיול נמשך בין מספר שעות ליום שלם, לאלו שחוזרים חיים.

מפת ברילוצ'ה. מימין: מרכז העיר

אבל ראשית, מרכז העיר. צעדנו ברגל מההוסטל, מרחק 20 דקות הליכה, רובן לאורך האגם. אחרי הטיול במרכז, נסענו באוטובוס (30+ דקות) לאורך החופים המרהיבים של האגם עד לק"מ ה-17. כדי להגיע לנקודת התצפית יש לקחת רכבל או לחילופין לטפס ברגל במשך כ-30 דקות. כמובן שטיפסנו ברגל, באחת מהעליות המשופעות שנתקלנו בהם. נעלנו נעלי ספורט, שהתמלאו באדמת האפר החום. בסוף העלייה, תצפית מדהימה על הפארק. אולי בגלל מזג האויר, אולי בגלל שהייתה זו הפעם הראשונה שראינו את הפארק וברילוצ'ה במבט פנורמי, אבל זו הייתה ללא ספק התצפית הפנורמית השנייה המרשימה ביותר בארגנטינה (מהי הראשונה? רמז: עד סוף הקריאה תגלו).

משם ירדנו בדידוי מהיר בשיטת האלכסונים. שיטת האלכסונים היא פטנט מקורי, שאילו היה מתפרסם בז'ורנל ראוי ללא ספק היה מזכה את ממציאו (קרי, אותי) ב-Ig-Nobel בתחום רפואת הספורט. הפיתוח העיקרי הוא זגזוג המאפשר ירידה מהירה בריצה קלה ללא סכנת החלקה וללא עומס מיותר על הברכיים.

משם המשכנו לק"מ ה-18, מרחק 10 דקות הליכה רגלית. רכשנו בבוקר אותו יום בהוסטל voucher לחברת השכרת האופניים לשעה 14:00, זו השעה בה מחיר ההשכרה יורד בחצי. פספסנו את החברה בה היינו אמורים לשכור, אך הגענו לחברה אחרת, שהציעה לנו מחיר אטרקטיבי משמעותית (מסקנה חוזרת: לא להזמין דבר ישירות מההוסטל). למרות זאת, בשל נקיפות מצפון ויתרנו וחזרנו לחברה המקורית. התאימו לנו אופניים, קיבלנו הדרכה קצרה על המסלול והופ עלינו על האופניים.

ומייד נפלנו. פיט נפלה בעת שמדדה את האופניים ונחבלה בידה, שהאדימה והכחילה לסירוגין. הבחורה החביבה והפטפטנית יתר על המידה מההשכרה מיהרה להציע תחבושת וקרח, ואנו בקשנו לדחות את טיול האופניים למועד אחר. הפטפטנית הסכימה ללא סייג.

חזרנו למלון וניצלנו את שארית היום למנוחה. בערב הכנו ארוחת ערב משובחת: סלט חסה ופלפל , טרוצ'ה ותפוחי אדמה אפויים במטבח ההוסטל (מטבח מעולה, מצויד היטב) והקדמנו לישון.

תמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

במרכז העיר ברילוצ'ה נמצא Club Andino, לשכת תיירות יעודית לטרקים. יום קודם ביקרנו שם והם המליצו לנו על שני טרקים חד-יומיים: הראשון, Refugio Lopez, והשני, Refugio Frey. הראשון אמור היה להיות קצר יותר ומעט קל יותר, ומשיקולי היד הפצועה בחרנו להתחיל בו.


השכמנו מוקדם לארוחת בוקר בה התחזרנו כראוי ונסענו באוטובוס לכיוון Cerro Lopez (40+ דקות). הרפוחיו נמצא במרחק 3 שעות הליכה. התחלנו לטפס במעלה דרך משופעת ביותר. נתקלנו בקבוצה של נערים ונערות בגילאי בר-מצווה, בספק טיול תנועת נוער שטיפסו גם הם, ובקצב מטורף. האגו התעורר, ואף אנחנו הגברנו קצב. לקראת סוף העלייה עקפנו אותם, והרגשנו מרוצים עד מאוד. הגענו לרפוחיו אחרי שעתיים של הליכה מאומצת וגילינו שניתן היה להגיע לרפוחיו בג'יפ.

שתינו שוקו וכרסמנו עוגיות. כיוון שעוד מוקדם היה חשבנו להאריך את הטיול ולהמשיך לטפס בהר, עד Pico Turista ולחזור על עקבותינו כיוון שהמעבר ל-Bahia lopez, המשך המסלול המעגלי, היה סגור בשל השלגים. הנער ברפוחיו העריך את הסיפור בשעתיים טיפוס ושעה וחצי ירידה. בשעה 11 בבוקר, זו נראתה לנו הארכה סבירה.

המשכנו ללכת. למען הדיוק, יש להודות שללכת זה פועל מטעה שמסתיר את העובדה שהיה מדובר בטיפוס הרים. מצאנו את עצמנו מפעילים פחות את הרגליים ובעיקר את הידים בטיפוס צוקים חופשי. באמצע הטיפוס הגענו לנקודה בה המסלול התכסה שלג שלא ידענו כיצד לחצותו. חשבנו לחזור. באותו זמן הגיעה קבוצה של מטיילים מלמעלה ונראו מתלבטים באותה סוגיה. לבסוף החליטו לחצות את המצוק המשופע ע"י החלקה על אחוריהם. אחד מהם היה ישראלי שהעריך את הטיפוס מעלה בשעת הליכה נוספת והגדיר אותו שווה ביותר. למרות שבשלב זה כבר צעדנו שעתיים החלטנו לנסות.

במרכז למעלה: מתאבד שיעי

ככל שטיפסנו עוד, הצוקים נהיו יותר תלולים וסימוני הדרך נדירים. הנוף פיצה – תצפית על כל אגם Nuhual Huapi, לגונה שקועה בשלג, פנורמות מהממות. נאנקים, ראינו את בני המצווה, הצופים הצעירים משתרכים מאחורינו ואמרנו שאנו לא נתקפל ראשונים.

לבסוף ראינו את הפסגה. מסתברא כי לא הלכנו ל-Pico Turista, אלא טעינו המשכנו עד הפסגה של Cerro Lopez. כשהגענו לפסגה ולקו פרשת המים, נפרש בעינינו כל פארק Nuhual Huapi. מקדימה, ניתן לראות עד הטרונדור והר הגעש אוסרנו שבצ'ילה. משמאלנו, רכס ההרים המרכזי של הפארק. מאחורינו, האגם וברילוצ'ה. זוהי, לפחות מבחינתנו, נקודת התצפית הפנורמית המרשימה ביותר בארגנטינה.

היה קשה להפרד, אבל ירדנו בשחיקת שיניים וברכיים. בדרך ראינו את קבוצת בני עקיבא נשרכת בקושי רב למעלה והרגשנו עוד יותר טוב. אחרי שעתיים (ב-15:00 לערך) של ירידת צוקים הגענו לרפוחיו. עצירה קלה, ומכאן ירידת דידוי מהיר עד לתחנת האוטובוס למטה, שם לקחנו אוטובוס חזרה (~17:00).

היה יום מתיש, אבל מרשים ביותר, שבאופן ראוי הסתיים ברבע קילו גלידת Jauja.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

מותשים מהטיול אמש, התמרחנו בהוסטל עד 11 ויצאנו להסתובב בעיר. בדקנו חנויות לציוד טיולים (מחיר סביר, מעט זול מהארץ, אך לא משמעותית יותר זול והאיכות עלומה) וטחנו שוקולדים בממושקה.

לקראת הצהרים נסעו לק"מ ה-18, לנסיעת האופניים שהתחילה ומייד הסתיימה בהתרסקות בפעם הקודמת. ה-Circuito Chico הוא מסלול רכיבה (או הליכה למזוכיסטים) סלול אספלט אך עם תנועה מכוניות דלילה. ממוקם מזרחית לברילוצ'ה, הוא חוצה את פארק Nahual Huapi לאורך 20-30 ק"מ.

ההתחלה הייתה יפה, מזג האוויר האיר פנים וכשעברנו ליד Cerro Lopez המושלג היינו גאים בעצמנו עד מאוד על הפסגה המשולגת שכבשנו אמש. ב-Punto Panoramico עצרנו והתבוננו על מלון ה-Llao Llao. התחיל טפטוף. כשהתקרבנו לColonia Swissa- הטפטוף התקדם לגשם. עצרנו מתחת לעץ ואכלנו צהרים. הגשם התחזק. מכוסים במעילי גשם, המשכנו לרכב. ללא כפפות, הידים הרטובות קפאו ברוח. עצרנו כל 15 דקות להפשיר את הידים. סבל טהור.

לקראת Bahia lopez הגשם פסק, אבל אנחנו רק רצינו לסיים עם הרכיבה. המשכנו ללא עצירה עד ל-Llao Llao, ומשם בהנאה מסוימת עד לנקודת השכרת האופניים.

פקידת הקבלה החביבה-בצורה-מעצבנת ראתה כי אנו רטובים וקפואים והציעה לנו מאטה. זו הייתה לנו ההתקלות עם המשקה האקזוטי בפעם הראשונה. מאטה הוא תה עשבים פטגוני. הוראות הכנה: מוזגים לכוס עץ/מתכת קדרתית תערובת עשבים Yerba mate. ממלאים במים רותחים, מוסיפים סוכר אם רוצים, לוגמים בקשית ומעבירים לבא בתור הלוגם מאותה קשית. ממלאים מים, וחוזר חלילה. הטעם מר. מאוד מר. אם מוסיפים סוכר נוצר ניגוד מעניין בעיני ועדיין מגעיל בעיני מיכל.

לקראת הערב בברילוצ'ה הלכנו לאכול במסעדת הישראלים La Parrilla de Tony. מדוע מסעדת הישראלים? כי היא אחת מהמסעדות הראשונות שאימצו את מסורת ההנחה לישראלים במעין אנטישמיות ברוורס. בעמוד הראשון בתפריט כתוב (בעברית בלבד) "10% הנחה לישראלים", ובעל הבית מסתובב ושואל "מה שלומך?" במבטא משעשע על מנת לזהות מי מהסועדים שייך לעם הנבחר.

המסעדה עצמה בינונית ביותר. מהאוכל לא נהנינו, אבל החשבונית עליה נרשם 10% anaja נהפכה לאיקון קנוני.

כמתחייב מחוקי המקום קינחנו גם יום זה ברבע קילו גלידת Jauja.

תמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.