90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'הקרטרה'

28.1-31.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 3: Coihaique, הקרחון התלוי, Lago Roosvelt, Puyuguapi, Futalefu ו-Trevelin

מחוץ ל- Coihaique יש שמורת טבע שבפרץ יצירתיות החליטו הצ'יליאנים לקוראה בשם, ניחשתם נכון, Coihaique National Reserve. בדרך לשם התברברנו קלות וכתוצאה מכך חזינו באחת מהקשתות הצבעוניות המרשימות בטיול.

בפארק עצמו יש מסלול הליכה מעגלי בין ארבע שעות אם זכרוני אינו מטעני, הכולל תצפיות לעמק החקלאי (נחמד) מספר לגונות (חביב) והליכה ביער פטגוני אופייני (מיותר). אפשר היה להגדיר את הטיול במקום כסביר עד מיותר, אלמלא נתקלנו במשפט אלמותי שנכתב על שלט בכניסה לאחד מקטעי הטיול והצדיק כל דקה: Walk silently and you may be able to enjoy.

לפני שהמשכנו בנסיעה, אכלנו באוטו את הפירות שקנינו אמש, ובכללם השזיפים הטובים ביותר שאכלתי מעודי. יצאנו מהעמק החקלאי של Coihaique בדרך סלולה, שמהר מאוד הפכה לגשומה כל כך שלא ניתן היה לדעת אם היא סלולה אם לאו. את המפלים בשמורת סימפסון בקושי ראינו. עצרנו בדרך ב"מקדשי תחבורה" לזכר קדושים אלו ואחרים הפזורים לאורך הכביש. באזור Villa Maniguales חזרנו לדרך הכורכר הספק-כבושה, והמשכנו צפונה עד החשכה.

הגשם לא פסק ואנו לא מצאנו מקום לינה. מעט המקומות שעברנו בדרך היו תפוסים. לבסוף, עברנו ליד בית משפחה נידח, מספר קילומטרים צפונית ל- Villa Amengual. שכרנו ביתן דו-קומתי קטן (10k צ'ילינו). הביתן, כמו בית המשפחה, לא היה מחובר לרשת החשמלית. החשמל סופק ע"י לוחות סולריים ומצבר. נורת להט הפיקה מעט אור בקומת הכניסה. המים החמים חוממו ע"י מבער גז. הקומה העליונה חוממה ע"י ארובת אח העץ שנמצא בקומה התחתונה, שבמשך זמן לא קצר ניסינו להבין את מנגנון הבקרה והנעילה שלו. העמסנו את האח בגזרי עץ שאחד מילדי המשפחה ביקע עבורנו והלכנו לישון, מקווים שנקום ללא נטיפי קרח מעלינו.

מפת הקרטרה, חלק 3

צפונית המתינה לנו עוד אחת מאטרקציות הקרטרה – הקרחון התלוי. למחרת בבוקר חצינו את פארק Queulat הענק עם הצמחיה הסאב-טרופית המרשימה והגענו לפאתי הקרחון. לאחר טיפוס של שעתיים בנוף משתנה – החל מצמחיה ספק ג'ונגלית ועד פאונה פטוגנית סטנדרטית, הגענו לעמדת התצפית על ה"קרחון התלוי".

הקרחון בולט בחלקו מעל צוק. המים והקרח הניגרים ממנו מזכירים שפיכת סוכר לא מבוקרת. בעיני פיט זה היה אחד המקומות היפים בקרטרה, בעיני פחות. הדרך עד אליו, ובמיוחד חזרה ממנו, כיוון שהייתה בירידה, הייתה מרשימה.

בהמשך הדרך עברנו ב-Puyuguapi, כפר קטן ויפהפה על גדות אגם שלו. קרובים לקצה הקרטרה, התיישבנו בעמדות האינטרנט בלשכת התיירות המקומית, לצד ילדים ששיחקו Half-Life וחיפשנו מלונות בברילוצ'ה, היעד המיתולוגי הנישא בפי כל. הזמנו מקום ב-Tango inn soho וקיווינו לטוב. קנינו לחמניות במאפיה המקומית והתחנפנו לפקידת התיירות המקומית שתזמין לנו מקום ב- La junta, ישוב שהגדרנו כנקודת הסיום של טיול הדרך להיום.

מאושרים וטובי לב מכך שסוף סוף אנו עומדים בזמנים, נסענו ליעד, התמקמנו, והלכנו לאכול ארוחת ערב באחת משתי המסעדות היחידות בכפר. המסעדה, שהייתה ללא תפריט וניתן היה להזמין בה אך ורק שתי מנות (וגם הן ללא מחיר מוגדר היטב), התהדרה בתואר "בית התה" אך לא ניתן היה להזמין בה תה. חזרנו למלון, התקלחנו וגילינו שאין מים חמים. לאחר צעקות ומריבות עם בעלת הבית חזרו המים החמים בדרך נס.

מותשים, סגרנו יום נוסף. תמונות היום מוצגות בצוותא עם תמונות היום הקודם (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

קרוב ל-La Junta נמצא Lago Roosevelt, שאין בו הרבה פרט לנוף מהמם ושלווה אינסופית. הגענו לשם מוקדם בבוקר, יחד עם עוד שני תיירים אמריקאים שבאו לדוג. לנו, שגמענו עשרות קילומטרים ביום, זה נראה קצת משונה לעמוד במקום במשך שבוע ולהמתין לדג.

המשכנו צפונה לכיוון Chaiten. השמש זרחה, השמים היו כחולים ומזג האויר היה הטוב ביותר שהיה לנו בקרטרה. בדרך ראינו את כל מה שכנראה פספנו בגלל מזג האוויר- הרים מושלגים, שדות ירוקים, אגמי טורקיז, קרחונים בפסגות ההרים.

לקראת Chaiten עפר לבן החל לכסות את האדמה. בשנת 2008 התפרץ הר הגעש הסמוך והשמיד את העיר וסביבותיה. שלטים על סגירתו של פארק Pumalin, הפארק הפרטי הגדול בצ'ילה, הופיעו. כשהגענו ל-Chaiten הבנו מדוע היא מכונה "העיר השרופה". העיר הייתה בתהליכי שיקום, קבורה חצייה באפר. נוסעים ברחובות מכוסי אפר לבן דק. חלונות הבתים בגובה הכביש, תזכורת לעומק האפר. העצים השרופים בשחור, האפר הלבן וההרים הירוקים מסביב מקנים לאזור מראה סוריאליסטי. מצב העיר חמור באמת – בכל העיר וסביבותיה לא ניתן לקנות גלידה.

מידע קשה להשיג בקרטרה. לעיתים רחוקות ניתן לקבל מידע בעיירה על הפעילויות בסביבותיה, ולעיתים רחוקות עוד יותר על הפעילויות בעיירה הבאה. שלושה ימים קודם לכן ב-Coihaique הבנו כי התכנון המקורי, לפיו מ-Chaiten נחצה במעבורת לאי Chiloe הוא יפה ונכון על הנייר, אך פחות רלוונטי למציאות. המעבורת אכן קיימת, אך מפליגה רק פעם-פעמיים בשבוע ועלות הנסיעה בה אסטרונומית.

הגענו, אם כן, לקצה הקרטרה. סבנו על עקבותינו ופנינו דרומה ואח"כ מזרחה לכיוון מעבר הגבול של Futalefu. פרט להיותה מעבר גבול, העיירה הקטנה משמשת כאחד מאתרי הראפטינג הטובים בעולם. לרוע במזל, לא הספקנו לעצור בה ולא נוכל לדווח על כך באופן אישי. נהר Futalefu והקניון שהוא יוצר מלטפים את הכביש עד למעבר הגבול באחד מקטעי הנסיעה היפים בקרטרה.

חוצים לארגנטינה. שוב בארגנטינה. כמעט שוב בארגנטינה. ביקורת הגבולות הציליאנית שכחה להחתים את דרכונינו, כך שאנו חוזרים שוב לנקודת הגבול הציליאנית. מתקנים את הטעות, וממשיכים עד Trevlin. מעבר הגבול משמש גם כמעבר נוף. מיד כשחוצים את רכס האנדים, הנוף הופך למדברי. צהוב, חום ואדום מחליפים את הירוק והכחול. שדות חיטה ממלאים את מקומם של יערות עד.

בבוקרו של אותו יום, התיישבנו בעמדת האינטרנט של ה-Hosepdaje ב-La junta, וחיפשנו מקום לינה. עט פנוי היה לצד המקלדת והשתמשתי בו לצורך רישום מספר מקומות וטלפונים. לפתע, בעל הבית, באחד ממפגני החוצפה הבולטים בטיול, שלף את העט מידי. ספק המומים ספק משועשעים, רשמנו את שארית מספרי הטלפון בניידים, וכעת התקשרנו להוסטלים.

Trevelin, עיר בת 6400 תושבים, הייתה שרויה בחגיגות פסטיבל הקיץ המקומי ומלאה הייתה עד אפס מקום. באף הוסטל לא נותר מקום. התייאשנו, ופנינו לקמפינג העירוני. כברוב המקרים, הקמפינג העירוני היה מתוחזק ברמה גבוהה, מצוחצח ומסודר.

התעוררנו לבוקר יפה. פורמלית, איננו עוד בקרטרה בצי'לה. למרות זאת, במסגרת טיול "הקרטרה" המוכלל את טיול היום האחרון בחרנו לעשות דווקא בארגנטינה, ב- Parque Los Alerces. פארק גדול, שניתן לבלות בו מספר ימים, אך בשל צמצום הזמן טיילנו מספר שעות בלבד.


לקראת סוף המסלול, מרוצים על העמידה בזמנים, הותקלנו. עקבנו אחרי מסלול הטיול המסומן בנקודות צהובות, עד שלפתע הנקודה הצהובה הבאה הופיעה מאחורי גדר תיל. חזרנו על עקבותינו עד לסימונים הקודמים ובדקנו שמא טעינו, אך ללא ספק, הדרך חסומה בגדר. אלתרנו נתיב כלשהו באלגוריתם "בהתפצלות, בחר בדרך הרחבה יותר" עד שלבסוף הגענו לכביש הראשי, מרחק שעה הליכה מרכבנו.

במשך שעה צעדנו בשמש, מסמנים בכל שיטה אפשרית לטרמפ. אחרי 10 ימים ברכב והקפדה על חוקי הקרטרה, לפחות בכל הקשור לטרמפיסטים, ציפינו למעט סולדיריות. נאדה, מכוניות טסו על ידינו ולא מצמצו. אחרי שעת הליכה מעצבנת על אספלט בשמש, הגענו לאוטו. היינו באיחור קל ליעדנו הסופי – ברילוצ'ה.

הכביש צפונה היה סלול. ממהרים, שעטנו כמעט ללא עצירות צילום. תדלקנו באל בולסון, מרחק של כ-100 קילומטרים מברילוצ'ה, שם היינו אמורים להחזיר את הרכב, מתוך מטרה מוצהרת לדפוק את חברת ההשכרה.

"כמעט ללא עצירות צילום" בניגוד ל-"כלל ללא עצירות צילום"

בשעה 7:00 הגענו לברילוצ'ה. מבחוץ, היא נראיתה רע. שכונות פרברים עניות, בנויות למחצה. ככל שהתקרבנו היא נעשתה יותר ויותר סבירה. בשעה 7:30 הגענו למלון, בו היינו אמורים לפגוש את נציג חברת ההשכרה – אבל ב-7:00. מהרנו ופרקנו את המטען, שבשל השהייה בת ה-10 ימים ברכב ובשל החוק השני של התרמודינמיקה (האנטרופיה גדלה, dS>0) התפזר למיליוני שקיות.

נהג חברת ההשכרה לא נמצא. למזלנו, הוא היה אמור לישון את הלילה במלון, כך שפגשנו אותו 20 דקות אח"כ. כמובן שחברת ההשכרה סירבה לשלם את התיקון ובוודאי שלא לפצות על החזר הזמן האבוד. לאחר 15 דקות של ויכוחים וצרחות, הבנו שאין עם מה לדבר. חרקנו שינים ושחררנו. לפחות הגענו לברילוצ'ה.

תמונות מהיומיים האחרונים (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.


26.1-27.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 2: Cochrane, Cerro Castillio ו- Coihaique

השכם בבוקר מהרנו למוסך לטפל בגיר השבור. המוסכניק מלמל משהו בספרדית והורה לנו לחזור ב-12. בינתיים ניסינו ליצור קשר עם חברת ההשכרה. שלחנו אמיילים לחברה מהספריה הציבורית שליד המוסך. מדוע הספריה הציבורית נמצאת ליד המוסך העירוני? בעיירה מסוג וגודל זה, כל נקודת ציון נמצאת ליד כל נקודת ציון אחרת. נציגת חברת ההשכרה לא השיבה למייל. התקשרנו וביקשנו שיתקשרו למוסך. לא התקשרו. התקשרנו שוב וצעקנו עליהם (בספרדית!). הם אמרו שננסה לטפל בבעיה והם יחזירו לנו את הכסף לאחר מכן. נניח.

בשעה 12:00 האוטו היה מוכן. העמסנו את הקניות ופנינו צפונה. לאחר כחצי שעה נסיעה תחושת דג'וו קלה – הגיר שוב רופף. למזלנו, שוב בהילוך שני. דא עקא, הקרטרה אינה כביש רחב במיוחד, מצידה האחד תחומה בהר ומצדה שני בתהום, כך שהמשימה להסתובב במקום בהילוך שני הופכת לאתגרית במיוחד. אין להאט יותר מדי, אין להאיץ, וחייבים לבצע את הפנייה בדיוק בתזמון הנכון אחרת צפויה רחיצת רכב פנימית וחיצונית במימי הנהר.

חוזרים זועמים למוסך. המוסכניק שוב ממלמל משהו בספרדית על ה-Plancha (דיסקה) של ההילוכים. כעבור חצי שעה הרכב מוכן, ואנו מצפינים לכיוון Cerro Castillo.

שוב עוברים ליד נופי אגם General Ferrara. שוב עוצרים לצלם כל דקה. מ-El Maiten ממשיכים צפונה דרך Rio Tranquilo, שם אנו מנהלים שיחה בתחנת דלק עם זוג דתיים על ענייני כשרות בקרטרה. אנו מפספים את מערות השיש (ורטרואקטיבית נאמר לנו שטוב שכך), ומגיעים בשעת בין ערביים ל-Cerro Castillo.

הגשם והעננות שליוונו אותנו משעות אחה"צ (כרגיל, קרחונים) נעלמים. את Cerro Castillo, ההר שבראשו "טירה", תצורת אבן מרשימה, אנו רואים בשעת הדמדומים. הזדמנות נדירה לעשות תמונת HDR.

Cerro Castillo אבל לא ב-HDR

מגיעים לכפר Villa Cerro Castillo. נכנסים לפונדק על אם הדרך, שכמובן מפוצץ בקבוצת ישראלים. שמעו של המקום נודע רק בעברית, ומעט מאוד מטיילים זרים נמצאים פה. למעשה, לא נתקלנו באף זר. הפונדק מלא, והם שולחים אותנו למנואל.

תמונת HDR

אחת מהאטקציות העיקריות ע"פ מדריך ה-"קרטרה לישראלים" הוא טיול הסוסים של מנואל. מנואל הוא הסייס המקומי, והודות לאוכלוסייה המקומית דובר עברית בינונית. טיול הסוסים נע בין שעה-שעתיים (דליל מדי) לבין שבע שעות (אוי, כואב). הסוסים אינם מבינים הוראות ניווט בספרדית ויש לתת להם הנחיות בעברית בלבד. בניגוד לדעה המקובלת, יש סוסים שמדברים עברית, אבל הם נמצאים בצ'ילה. נרשמנו לטיול סוסים בין ארבע שעות למחרת (23K פזו) הכולל הליכה של שעתיים ווויתרנו על האסאדו האופציונלי בסוף הטיול, מעשה ידי אימו של מנואל.

מנואל מנסה לסדר לנו מקום לינה. אנו עוקבים אחריו ברחובות Cerro Castillo, אם אפשר לכנות את הסמטאות המזוהמות כך. כפר מוזנח ועלוב. לאחר כמה נסיונות כושלים מאתרים זוג מיטות מטונפות אצל צמד קשישים נחמדים. מבשלים ארוחת ערב במטבחם (על האח-תנור), קונים לחם ביתי, הולכים לישון ומנסים לא לחשוב יותר על מצעי המיטה.

ב-8:00 בבוקר אמור להתחיל טיול הסוסים. מנואל מגיע ב-8:15. נוסעים לאורווה ומצוותים לסוסים. הסוסים ספק בשאנטי ספק בשלבי גסיסה מוקדמים. בקושי סוחבים את העליה שאיננה מתונה כלל ועיקר. מזג האוויר מעונן עד קודר, אך לעת עתה אין גשם.

רוצה להיות המנחה שלי?

מגיעים לאזור הפסגה ויורדים מהסוסים. בשלב זה מנואל וצמד מרעיו מוכיחים כי אף אם סוסיהם קטטונים, הם, לעומת זאת, בכושר פנטסטי. אנו מזדנבים מאחוריהם, מנסים להדביק את קצב ההליכה. מגיעים לפסגה, אך ה"טירה" מכוסה בעננים. צופים ללגונה בפסגה וקופאים מקור. אחד מהישראלים מוציא פק"ל קפה, שלא מקל במיוחד.

בדרך חזרה מתחיל גשם שהולך ומתגבר. עטופים במעילי גשם אך חשופים בפנים, אנו נעים בין הטיפות. הסוסים התעוררו דווקא עתה ומדי פעם פורצים בספרינט קליל ובעיקר כואב. אנו מגיעים לאורווה ומתחבאים בתוכה עד שההסעה תגיע.

וממתינים. וממתינים. וממתינים. אחרי 40 דקות אשתו של מנואל נזכרת בישראלים הרטובים באורווה ואוספת אותנו. אנו נפרדים מכל הישראלים ומתכוננים להמשיך בדרכנו צפונה.

אבל רגע. איפה המפתחות לרכב? חיפוש קדחתני לא מעלה דבר. היתכן שהם נפלו בטיול? השעה כבר 15:00, בחוץ גשום, מעונן וקר. מחשבת זוועה חולפת – איך נמצא את המפתחות לאורך המסלול שעל הסוסים נמשך 6 השעות? ואם לא נמצא, איך נשיג פורץ רכב באמצע השממה? 10 דקות של פאניקה עוברות בחיפושים.

לפתע אשתו של מנואל נכנסת ובידיה זוג מפתחות. הם נשכחו באוטו. לא זכורים לי עוד הרבה מקרים שהודיתי לאל ששכחתי את המפתחות באוטו.

ממשיכים צפונה לכיוון Coihaique. הדרך סלולה. הגשם הולך ומתמעט ככל שאנו מתרחקים מהקרחונים ומתקרבים לאזור החקלאי של Coihaique, בירת הקרטרה והעיר הגדולה באזור. אנו מגיעים בשעה די מוקדמת ופונים למרכז העיר, ללשכת התיירות.

סוף סוף עיר. אמנם לא ניו יורק, אך עדיין עיר בת 50,000 תושבים, מוקפת באזור חקלאי יפהפה. יש הקלה מסוימת בתחושת החזרה לציויליזציה, ובמיוחד בעובדה שכאן יש תופרת. המכנסיים מתוקנות בעלות זניחה בכניסה לסופרמרקט מכובד (הללויה!). עוד בעיר: שירותי כביסה!!

אנחנו מנצלים את ההזדמנות וסועדים במסעדת דגים ומגלים שאנחנו עדיין בטריטוריית הסלמון. המסעדה מומלצת ע"י בעלי ההוסטל, פחות על ידינו.

כרגיל, מבחר מתמונות היום. ושוב כרגיל – קישור לצפיה בתמונות במסך מלא שאף אחד לא יפנה אליו.

Vodpod videos no longer available.


24.1-25.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 1: Cochrane, Lago General Carrara ו-Tortel

לטיול יצאתי עם מכנס טיולים בודד, מתוך מחשבה כי אקנה עוד זוג במהלך הטיול. קרע מהטורסים החריף בפיצ'רוי ואם גם ביום זה אלבש את המכנסיים יש סיכוי שאבלה בכלא מקומי בשל התערטלות בפומבי. מעתה, בכל עיירה לא זניחה ובכל בוקר היום יפתח בנוהל מציאת תופרת.

מפת הקרטרה: חלק I

בכל העיירה Perito Moreno בת ה-3500 תושבים לא נמצאה תופרת ואנו המשכנו בדרכנו. חצינו את Los Antigous, עיירה יפה השוכנת לאורך אגם בואנוס איירס, ועברנו לצ'ילה שם האגם קרוי Lago General Carrera, לא לפני שטיפסנו לתצפית לעיירה.

אחד מכללי היסוד בקרטרה הוא שיש לעצור בכל נקודת תצפית אפשרית וגם בחלק מהבלתי אפשריות. ישמנו את הכלל באזור עיירת הגבול החביבה Chile Chico, שם הצטיידנו במזון, שתיה וגלידה לפני שפנינו דרום-מזרחה ל Puerto Guadal ו-Puerto Bernard, עיירות קטנות בנות מספר מאות של תושבים.

סביבת אגם General Carrera היא מהאזורים היפים ביותר בפטגוניה, אם לא היפה שבהם. השמש זרחה והשמיים היה כחולים. האגמים בצבע טורקיז ומעל ראשיהם הרים מושלגים. עצרנו לצלם כל 3 דקות, לעיתים באמצע הדרך. גילוי נאות: הכוונה ב"עצרנו" היא "עצרתי ופיט לא התלוננה בצורה תקיפה מדי".

הדרך ארוכה ומפותלת


פנינו מאגם General Carrera דרומה לכיוון Cochrane. לאחר כ-100 ק"מ שהנסיעה בהם נמשכה כשעתיים וחצי, רובם לאורך נופי האגם, הגענו לעיר בת ה-2000 תושבים. התמקמנו וניגשנו למסעדת דגים.

בפטגוניה, ניתן להזמין אך ורק שני סוגי דגים (כשרים): סלמון ופורל (Trutcha). לעולם לא יהיה מקום המגיש את שניהם. בדרום, בו אנו נמצאים כרגע, מגישים אך ורק סלמון. צפונית מקו רוחב מסוים, נעלם הסלמון והפורל משתלט. הקונספט של יבוא ויצוא טרם חלחל לאזור.

לתמונות היום על מסך מלא (בחיאת תכנסו, אני לא מעלה סתם תמונות לשני אתרים שונים):

Vodpod videos no longer available.

גם ב- Cochrane אין תופרת, אבל בפארק המקומי יש אנשים נחמדים שלמחרת בבוקר נתנו לנו את מפת השבילים שלהם אחרי שהריינג'ר נעלם. עוד בפארק הלאומי: זבובים עוקצים. לא ברור האם החיות המאוסות הללו הן אכן טקסונומית זבובים, אבל בכל אופן הם מיררו את חיינו בחלקים גדולים מתוך הטיול בן שלוש השעות שערכנו במקום. פרט לכך, טיול חביב אך לא מדהים.

משם פנינו דרומה, לכיוון Tortel. מדריך הלונלי פלנט מגדיר את הכפר כאחת האטרקציות הגדולות של פטגוניה בפרט וצ'ילה בכלל. עמוסי ציפיות נסענו דרומה, מרחק 3 שעות נסיעה. כפר הדייגים כלוא בין קרחונים (Northern Ice Field & The southern ice field) וכרגיל הם לא הכזיבו – גשם, עננות וקור מקפיא היו מנת חלקנו עם התקרבנו לכפר.

בין הטיפות, ראינו טרמפיסטים במצב רע. עצרנו לטרמפיסטית צ'ילאנית, שעשתה את כל הדרך מסנטיאגו בטרמפים. בתור תשלום היא השאירה לנו דף עם המלצות לאורך כל הטיול, עד בוליביה. לא עקבנו אחריו ברוב במקרים.

מדוע כפר דייגים קטן הוא אחד מהאטרקציות הגדולות ע"פ הלונלי פלנט? הוא בנוי על קלונסאות מעץ. האם זו סיבה מספיק טובה? לטעמנו, לא. במשך 40 דקות הסתבובננו בכפר, תוהים על קניינו של מחבר הלונלי פלנט. Tortel הוא כפר קטן, חביב, שאכן בנוי על קלונסאות עץ על צל הר. לגיטימי לעצור בו במידה ואתם בדרך וחשקה נפשכם בסלמון טרי. אבל לנסוע במיוחד במשך 3 שעות בדרך כפרית קשה, במזג אויר גשום?!

מהנדס חשמל שמקים את הרשת הסלולרית באזור חזר איתנו כטרמפיסט. כיוון שהוא ידע אנגלית כפי שידע גרמנית, ניהלנו שיחה בהנהונים.

כחצי שעה לפני החזרה ל Cochrane, שעת הדמדומים מגיעה. אני שם לב שהגיר חופשי. מוט ההילוכים מטייל בין ההילוכים השונים בלי לחיצה על הקלאץ. מסקנה לחיים: אם נשבר הגיר באמצע נהיגה, אין הילוך יותר טוב להתקע בו מאשר הילוך שני.

את שארית הדרך אנו עושים באיטיות, מקללים את חברת השכרת הרכב. מחפשים מקום לעצור ב- Cochrane, תוך שימת לב לאילוץ שחייבים לחנות בירידה. ה- Residential שישנו בו אמש מלא. בסיועו של בעל ה- Residential והטרמפיסט אנו מוצאים מקום ללון בB&B- של גרמניה כלשהי.

מתחממים ליד האח-תנור, המצאה מקומית נפלאה, והולכים לישון.

לתמונות היום (מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.


21.1-23.1 – El Chaiten והפיצ'רוי עד Perito Moreno (דרך Ruta 40)

מסלול הטיול הקנוני, או המסלול של ג. וד. שאנו מתחקים בעקבותיו, משנה את פניו בשלב זה לטיול דרך. המסלול מוביל מ- El Calafate , דרך El Chaiten (והפיצרוי) ומשם ב-ruta 40 הנודעת לשמצה. אחר כך פונים בזהירות שמאלה ל"קרטרה אוסטרל", "הדרך הדרומית", שבצ'ילה וחוצים את פטגוניה לאורך הקרטרה. הדרך ממשיכה למעשה ומצפינה עד אלסקה, אך בנקודה מסוימת, מרחק של שבוע וחצי נסיעה או 1800 ק"מ מ-El Calafate, מיקומנו הנוכחי, פונים חזרה לארגנטינה, לעבר השם המפורש, אחד מיעדי הטיול המג'וריים – ברילוצ'ה. זוהי נקודת הסיום של מקטע הדרך הידוע בישראלית דרום-אמריקאית בשם "הקרטרה".

 

הקרטרה המוכללת

אף כי יש כאלו העושים את הדרך במוניות שרות במסגרת מיני-טיול-מאורגן, החלטנו לא להתכלב. לפני שמתחילים בטיול הרכב, הצעד הראשון הוא לשכור רכב. הקרטרה היא ברובה המוחלט דרך עפר רצופת מהמורות ויש שיגידו (ועדיין אומרים) כי יש לשכור ג'יפ, או לפחות אוטו גבוה. ג. & ד. שכרו רכב קטן, שאמנם הלך לעולמו בטרם עת, אך טענו בתוקף כי אין צורך בג'יפ. לכל היותר, כך אמרו, פנצ'ר אחד או שניים.

שכרנו אוטו קטן, פולקסווגן גול, מחברה מקומית, Servi Car. שילמנו במזומן וקיבלנו הנחה של 10%. עדיין תענוג יקר – אלו הולכים להיות 10 הימים היקרים ביותר בטיול.

שילמנו ב-12 אך האוטו יהיה מוכן רק ב-4 אחה"צ, כך אמרו לנו בסוכנות ההשכרה. בכל מקרה, נצטרך להחזיר את הרכב רק בשעה 7 בערב בברילוצ'ה. קיבלנו את המפתחות לרכב בשעה 4:20 (בארגנטינה כמו בארגנטינה) ומיד שמנו פעמינו לכיוון El Chaiten, שועטים ומנסים להספיק להגיע בזמן ללשכת התיירות המקומית ב-El Chaiten.

כמו El Calafate, גם El Chaiten היא עיירת תיירים בעלת סיבת קיום אחת – רכס הפיצ'רוי. שלא כמו El Calafate, היא מאוד מכוערת.

רכס הפיצ'רוי הוא המקבילה הארגנטינאית לטורס דל פיינס. זהו הטרק הנחשב ליפה ביותר בארגנטינה. הפיצ'רוי הוא ההר הגבוה ברכס, וניתן לטפס אליו בטיול יום (ארוך מאוד), אף כי רוב האנשים מעדיפים לפצלו ליומיים, כדי להעפיל לפסגה בזריחה. עוד באתר: שתי לגונות שניתן לטייל לכל אחת מהם במסגרת טיול יום קצר, אך רוב המטיילים מוותרים עליהם.

 

הפיצ'רוי

המהירות המותרת בארגנטינה היא 100-110 קמ"ש. למעשה, אף אחד לא יודע מהי המהירות המותרת בדיוק, כיוון שאין משטרת תעבורה בארגנטינה. הגענו לעיירה וקיבלנו הסבר קצר על רכס הפיצ'רוי. לקחנו מפה, שמיד הספקנו לאבד, ופנינו למצוא קמפינג.

אחת התכונות שנתברכה בהם El Chaiten היא היותה מהערים בהם משבי הרוח העזים ביותר בארגטינה. כל הלילה נשבה רוח איומה, שכמעט עקרה את האוהל מהמקום. יריעות האוהל נמתחו ונרעדו תחת הרוחות. תחתית האוהל רחפה. באמצע הלילה התחיל גשם סוחף שהכה באוהל לקול רעש מחריד. טיפות מים התחילו לטפטף על שק השינה של פיט.

בבוקר המחרת הקצנו וראינו סביבנו שרידי ושאריות אוהלים. במפתיע, האוהל שלנו שרד בשלמותו. הוא שרד למרות שגילינו, בעקבות הסופה, כי לא בנינו אותו נכון. זה היה ליל הקמפינג הגרוע ביותר שעשינו בטיול.

למודי נסיון מהטורסים, מהרנו ללשכת התיירות כדי לברר מה מזג האוויר הצפוי בהר. הם הבטיחו לנו שמחר יהיה רק גרוע יותר.

התחנו לטפס. עד הצהריים היה מעונן עם טפטוף טורדני מעת לעת. לקראת הצהרים, כשהתקרבנו ל- Campeneto Poincenot, המחנה העליון הקרוב לפסגה, השמיים התחילו להתבהר. שם פגשנו קבוצת ישראלים, וחובש קרבי משוחרר טרי החליט לנטוש את הקבוצה ולחבור אלינו במסע לפסגה.

 

שלט בקמפינג העליון

ככל שהתמדנו לטפס, הטיפוס נעשה קשה יותר. מצד שני, השמיים התבהרו. אל הפסגה הגענו במזג אויר אידיאלי.

בקצה המסלול ממתינה לגונת איזמרגד מכוסה קרח. מעליה צוק אימתני נישא השמיימה – הפיצ'רוי. משמאל ללגונה, תהום עמוקה של מאות מטרים שבתחתיתה לגונת תכלת. מילאנו בקבוקים בממי הלגונה והידים קפאו מהקור והרוחות.

חזרנו למטה, ומזג האוויר התחיל להתקדר. עננים כיסו את פסגת הפיצרוי. מטיילים שהגיעו 15 דקות אחרינו לא זכו לראות את הפסגה. באמצע הדרך נפרדנו מהחובש, שפנה לראות את אחת הלגונות הנוספות, אופציה להארכת הטיול. כיוון שהיינו עייפים, ורצינו עוד להתקדם לכיוון הקרטרה, חזרנו כלאחר שבאנו.

לאחר יום ארוך של 11 שעות הליכה, הגענו לרכב, עשינו קניות לקראת היציאה לשממת הקרטרה, ומהרנו לברוח מעיירת הרוחות.

נסענו צפונה במעלה Ruta 40. הדרך סלולה ומהירה. אין רכבים. אין ישובים. אין כלום. שממה. לאחר כשעתיים אנו מגיעים לצומת. ישר – דרך עפר טלואה, שמאלה – תחנת דלק ספק נטושה, ימינה – עיירת רפאים, Tres Lagos. פונים ימינה.

תחושה חריפה וצורבת של מערב פרוע. הרחובות לא סלולים. רוחות עזות מרימות ענני עפר לאוויר. חלונות חורקים סביב צירם. בכניסה שריף מציץ בנו מחלון ביתו, מתלבט אם לשסות בנו את הכלבים שנובחים מביתו. אנו נוסעים לאט לאט בעיירה ואין נפש חיה. הדלתות מוגפות, המכולת סגורה, העיירה נראית נטושה. אנו מוצאים Cabana פעילה אחת, אך היא נתפסה על ידי מוכי גורל כמונו שהקדימו אותנו. בכניסה לעיירה יש ספק מסעדה ספק קיוסק. מנסים למצוא מקום שינה, אך בעל הבית אינו מבין אנגלית. למזלנו שני סטודנטים מבואנוס איירס נמצאים שם, שותים בירה וצופים בטלויזיה. הם מתרגמים עבורנו. בצירוף מקרים מוזר, הגענו אל הקמפינג העירוני.

אנו מחליטים להקים קמפינג במקום. ונדהמים – מימינו לא נתקלנו בקמפינג כה משובח. המקלחות כבבית מלון. הקמפינג מוגן מרוח ע"י גדרות עץ והכל נראה חדש, מצוחצח ומתוקתק. בחור הנידח ביותר, נמצא הקמפינג הטוב ביותר בארגנטינה.

בבוקר התארגנו ליציאה, וחיפשנו מכולת. לא מצאנו. כלומר, קיימת מכולת – אך היא סגורה, וספק אם תפתח אי פעם. מתדלקים, ופונים ליעדנו : Ruta 40. זוהי הדרך המפורסמת בארגנטינה, דרכו של צ'ה גווארה. הדרך מתחילה באושוואיה שבדרום ומגיעה עד בוליביה שבצפון. בחלקה דרך עפר כבוש ובחלקה עפר לא כבוש ורצוף מהמורות. Ripio, זהו השם הנודע לשמצה של סגנון הדרך – ספק כביש, ספק אדמה משוטחת ומתולעת.

מטרתנו היא להצפין בדרך זו עד העיר Perito Moreno, ומשם להתחבר לקרטרה אוסטרל בצ'ילה דרך Chile Chico, מרחק 600 קילומטר מכאן.

טיול הדרך מתחיל כאן. Ruta 40 חוצה את המדבר. אדמת כורכר אדומה וצחיחה, מנוקדת בכתמי צמחיה נמוכה ירוקה, פוגשת מדי פעם אגמי תכלת. המישור האינסופי של הכורכר נשבר רק ממזרח עם האנדים המושלגים.

מכאן, ובמשך 10 הימים הקרובים בקרטרה, המרחקים בין עיירה רפאים אחת לשניה ימדדו במאות קילומטרים. חובה לתדלק בכל תחנת דלק. חובה להחזיק אספקת מים ואוכל לשלושה ימים – זוהי תדירות התחבורה הציבורית באזור. חובה לקחת טרמפיסטים. אנו עושים זאת בהזדמנות הראשונה כאשר אנו אוספים בצומת ה- Tres Lagos את אחד מהסטודנטים/מתורגמנים לעת מצוא מליל אמש.

הדרך מלאה מהמורות וגואנקות, היצורים הפחדניים בעולם. מהירות הנסיעה שלי בהתחלה היא 20 קמ"ש. אפילו במהירות כזאת הגואנקות בורחות ברגע שאנו מתקרבים. חישוב קצר מראה שחייבים להאיץ אם לא רוצים לבלות את החודשים הקרובים בדרך. אני מאיץ ל-40 קמ"ש ומאוחר יותר ל-60 קמ"ש כשהדרך מאפשרת. ג'יפים עוקפים אותנו ב-80 קמ"ש, ומשאירים אותנו בענן אבק. אף כי החלונות סגורים, הרכב, התיקים ואנחנו מכוסים באבק אדום.

מ-Hotel Rivera, נקודת ציון שאין בה שום דבר, עד Las Horqueis, עוד נקודה שאין בה שום דבר, הכביש סלול והגול מזנקת ל-130 קמ"ש. ושוב, ללא סיבה נראית לעין הדרך חוזרת לסורה – Ripio.

בשעה 16:00 אנו מגיעים ל-Bajo Caracoles. כדי להמתיק את טעם האבק בפה, אנו פונים ל-Cueva De Las Manos, אתר UNESCO. בתחילת המאה, על צוק סלע, גילה כומר טביעות צבעוניות של כפות ידים וציורים שונים. כרגיל, אנו משלמים מחיר משולש על כניסה כתיירים לא מקומיים, והמדריכה מתחייבת לדבר אנגלית. את ההסברים בספרדית אנו מבינים יותר טוב מהסבריה באנגלית רצוצה. הציורים עצמם לא מרשימים במיוחד, אבל האתר נמצא בוואדי יפהפה.

אנו ממשיכים בדרכנו והשמש שוקעת. מיכל אינה מוכנה שאנהג עוד בחושך.

בלית ברירה, אנו עוצרים בעיר Perito Moreno , עיר קטנה, תעשייתית ומכוערת, שבכל ספרי הטיולים הזהירו לא להכנס אליה. איננו מצליחים למצוא הוסטל ונאלצים לישון במלון יקר ולא מרשים. בחור השני בנידחותו בארגנטינה – שילמנו על הלילה היקר ביותר בטיול.

תמונות מהיומיים הללו (מסך מלא, שימו לב – זהו אינו לינק לפיקאסה, מסיבה שאינה ברורה עד הסוף התמונות נאות יותר כאן):

 

Vodpod videos no longer available.