90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'טוקומן'

7.3 – מ-Tucuman עד Cafayete, טיול דרך (חלק I)

לאחר שהתאוששנו מתקרית הזריקה, נכסנו לאופל קורסה ששכרנו ופנינו מ-Tucuman לכיוון Tafi del Valley. עצרנו באחד ממיליוני המנזרים הישועיים שליד טוקומן והתחלנו לטפס במעלה יער סאב-טרופי.


נוף מעניין. נקיקים שצוללים בחדות לתוך עמק סאב-טרופי, צבוע בירוק עז. עשרות ציפורים מצרצרות בו זמנית. מיליוני פרפרים שמנסים גם הם להתמודד עם הלחות והחום הבלתי נסבל. העננות מטעה, עומס החום כבד. "שמש חורפית" ברוורס.


אחרי שמטפסים מספיק, היער הסאב-טרופי מתחלף לצמחיה הררית. עצרנו לצד הדרך וקנינו Humita en cala. בניגוד להומיטות שקנינו בעבר, זו למעשה הייתה ההומיטה הראשונה שראויה הייתה להקרא בשם הזה. בתוך עלי תירס עטופה תערובת של גבינות וקמח תירס. לאחר אריזת החבילה וקשירתה זורקים אותה למים רותחים או אופים בתנור. סביר.


המשכנו עד שהגענו למישור של Tafi del Valley. בגובה 2000 מטר מופיע לפתע מישור גבעתי נטול עצים, זרוע בדשא וצמחייה נמוכה.

בשל קוצר הזמן לא עצרנו לביקור ארוך יותר מטיפוס של 15 דקות לנקודת תצפית המשקיפה על העמק, וגם טיפוס הזה ביצעתי לבדי תוך כדי ריצה.


מיהרנו הלאה. לקראת Amicha del Valley הנוף הופך למדברי ומאות קקטוסים ענקיים, בגובה של 3 מטר ומעלה מופיעים.


עצרנו ב- Amicha del Valley במוזיאון שמוקדש כולו ליצירותיו של הקטור קרוז, אמן יחודי ותושב המקום.

את חלקו הגדול של המוזיאון כמעט ופספסנו עד שהבנו שהכניסה לרוב המתחמים היא בליווי אישי של השומר בלבד. השומר גם מנסה להסביר כמיטב יכולתו. לרוע המזל, היא אינה גבוהה במיוחד.

בשעןת אחה"צ המאוחרות (18:30) הגענו ל-Quilmes. לרוב המטיילים Quilmes ידועה כבירה המקומית, ה"גולדסטאר" הארגנטינאית.

תמונת HDR של Quilmes

מעטים יודעים שהבירה קרויה על שם רובע Quilmes בבואנוס איירס שם ממוקם המפעל. ומדוע קרוי הרובע כך? על שם מבצר אינדיאני אדיר, שעמד בפני האינקה ובפני הספרדים במשך תקופה ארוכה. על מורדות ההר בנויה רשת סבוכה של מסדרונות צרים, חדרים וחומות. בצלעות עמדות תצפית והגנה.


לאחר כיבושו, גורשו יושביו לרובע הנושא את שמו בבואנוס איירס. אלו היו העתיקות המרשימות ביותר שבקרנו בדרום אמריקה – אבל יש להודות, לא ביקרנו במאצ'ו פיצו.


יצאנו עם חשכה והמשכנו עוד כ-100 קילומטר צפונה על ruta 40 עד Cafayete. זוהי העיר המרכזית של האזור, בעיקר כי אין ערים נוספות.

הקמנו מאהל באתר קמפינג בכניסה הדרומית לעיר וחיפשנו מכולת או סופרמרקט קטן לקנות מצרכים לארוחת ערב. בעיר של 12,000 איש לא הייתה אף חנות פתוחה ראויה לשמה בשעה 21:00 בערב. אכלנו את מעט השאריות שנותרו לנו והשלמנו עם נשנושים את ארוחת הערב.

לפי סדר: טוקומן, טאפי דל ואז'י, אמיצ'ה דל ואז'י ובהמשך הדרך קאפאיטה. בכחול: קילמס

לתמונות היום (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


5.3-7.3 – San Juan ו-Tucuman

חם, לוהט, מחניק. אני נוסע בבוקר לתחנת האוטובוס לברר לגבי הסיורים בפארקים Ischigualasto ו-Talampaya. אשה חביבה דוברת אנגלית בסוכנות הנסיעות בתחנה מסייעת לי. מתברר כי מדובר בתענוג יקר, גם בכסף (700 פזו+ לראש) וגם בזמן (שלושה ימים לפחות). אני מסתכל בתמונות והן נראות לי דומות למדי לפארקים באזור יוטה. ההתלהבות שלי שוכחת וכיוון שההתלהבות של מיכל מעולם לא הייתה קיימת אנחנו מוותרים ומתכננים לנסוע ישירות לסלטה.

מסן חואן לטוקומן. בצהוב: סלטה

האוטובוס הישיר לסלטה עולה הון תועפות. הרבה יותר זול לנסוע ל-Tucuman ומשם להמשיך לסלטה (4 שעות). למודי נסיון ממנדוזה, אנחנו קונים כרטיס ל-Semi cama.

צהריים, ואת שארית היום אנחנו מחליטים לבלות במקום צונן. מזרחית לסן חואן יש אגם מלאכותי באמצע המדבר. האגם נוצר כתוצאה מסכר (Ullam dam) של תחנת כוח הידרואלקטרית.

יורדים בצומת דרכים וצועדים בשמש הלוהטת בלב המדבר. עוברים קיוסק נטוש ומטפסים על הגדר. באופק האגם ואנו מנסים ללכת בקו ישר לכיוונו אבל טובעים בבוצה. מבצעים עיקוף ומגיעים לאגם. המים קרים והאדמה בוץ טובעני. משכשכים רגליים אך לא יותר מכך.


אחה"צ חוזרים בחזרה באוטובוס, לא לפני שמנסים לתפוס טרמפים באמצע המדבר. משאיות שואטות על פנינו בכביש הישר ומעלות אבק שמתערבל באוויר. תחושה של סצנה מסרט מסע אמריקאי. כשחוזרים לעיר, אנחנו מסתובבים קצת ועושים קניות. העיר נראית כמו קרית ביאליק ביום חמסין – בניינים נמוכים, הרחובות רחבים, האנשים צרובי שמש. קומת הקרקע היא לרוב קומת מסחר.

נוסעים לתחנת האוטובוס ועולים על האוטובוס ל-Tucuman. האוטובוס מטונף ומפוצץ בתושבים מקומיים. הם, בניגוד למה שהכרנו בארגנטינה, נראים אינדיאנים. המושבים שלנו הם באמצע קבוצת פועלים צעירים בגילאי ה-20-30. כל הלילה הם מדברים, שומעים מוזיקה מעצבנת במיוחד ברמקול של הסלולרים שלהם, מפזרים לכלוך בכל האוטובוס. מיכל נעקצת בעין. נסיעה איומה.

למחרת בבוקר הגענו ל-Tucuman. ואם כבר הגענו ל-Tucuman, חשבנו שננצל את ההזדמנות לביקור ב-Tafi del Valley ו-Valley Calchaquí, נשכור רכב ליומיים ונצא לטיול דרך.

הגענו בשבת ב-8:00 בבוקר וניסינו לברר לגבי חברות השכרת רכב. חברה אנונימית אך הזולה ביותר מוקמה במלון במרכז העיר ונסענו לשם. טוקומן, עיר בת 750,000 איש לא ידועה כאטרקציה תיירותית וחבל שכך. העיר הגדולה בצפון ארגנטינה נמצאת בתהליכי שקיעה אחרי שתעשיות הסוכר והטבק המסורתיות בה התפוררו. בטוקומן נמצאת אחת הכיכרות המרכזיות היפות בדרום אמריקה ובה הקתרדלה הייחודית ביותר שנתקלנו בה, הבנויה בסגנון מורי.


כשהגענו למלון התבררו לנו כמה דברים. ראשית, החברה האנונימית ידועה גם בשם הפחות אנונימי Avis. שנית, נציג המכירות עוד לא הגיע למקום. אחרי שעת המתנה התבררה עובדה נוספת. אני עייף מדי מכדי לנהוג היום. אנחנו מסכמים שנשכיר את הרכב (אופל קורסה 1.4) החל ממחר בצהרים. ואז מגלים עובדה נוספת: למלון בו נמצאת הסוכנות יש הסדר הטבות מיוחד לשוכרים רכב. כך יצא שהתמקמנו בעלות של 100 פזו במלון 3 כוכבים במיקום מעולה, צמוד לכיכר המרכזית. מיד הלכנו לישון.



העקיצה של מיכל בעין התחילה להתנפח.

כשהתעוררנו, יצאנו לסיבוב בעיר. אכלנו פיצה והמבורגר בבית קפה / מאפיה בכיכר המרכזית המרשימה. פנינו ל-Parque de Julio, שגם עליו ה-Footprint משתפך ללא סיבה. תוך כדי הביקור בפארק, התמלאתי הערכה רבה לטוקומנים. בחום של 32 מעלות ו-3000 אחוזי לחות הם שיחקו כדורגל. מצד שני, הם שיחקו די רע.



חזרנו חזרה תוך כדי טעיה מכוונת ברחובות המסחריים הצדדים מסביב לכיכר. לפתע היה לנו דז'ה-וו. הרגשנו שאנחנו חזרה בחיפה, בהדר. בניה נמוכה, קומת מסחר שפולשת לרחוב ובלגן אדיר. לזכות הטוקומונים יאמר שבשל החום הכבד ששורר תמידית בעיר, בכל חנות, גם אם מדובר בחנות ג'ינסים, נמצאת מכונה לממכר גלידה אמריקאית. תענוג.

חזרנו למלון להתרענן ונציג ההשכרה חיפש אותנו. הסתבר כי מחר (יום א') הם לא עובדים בבוקר ולכן נתן לנו את המפתחות כבר עכשיו. הרווחנו חצי יום.


יצאנו לכיכר המרכזית לאכול גלידה. בהתחלה נעמדנו בתור בגלידריה עממית. שבת בערב והכיכר הומה אנשים, בעיקר נוער. נראה שכל מי שלא מצא מקום בכיכר נכנס לגלידריה שהייתה עמוסה עד אפס מקום. הגלידריה הייתה זולה במיוחד (רבע קילו ב-5 שקלים, שליש מהמחיר הברילוצ'י הקנוני). לא הסתפקנו בכך בחום הכבד ופנינו לגלידרייה אחרת, ספק איכותית יותר אך ללא ספק יקרה יותר (רבע קילו במחיר הברילוצ'י הקנוני) להשלמת חוסרים.

העקיצה של מיכל בעין ממשיכה להתנפח.

ובלילה

בבוקר העקיצה של מיכל הגיע לממדים מבהילים. אני ירדתי לאינטרנט לבדוק מהו נוהל הפעלת הביטוח הרפואי ופניתי לפקיד הקבלה להזמין רופא. רופא צעיר וחובש הגיעו תוך מספר דקות באמבולנס. העיניים של הרופא היו אדומות ועייפות. נראה היה שלא ישן 4 ימים ברציפות או עישן מנת גראס אקסטרה לארג'. הוא בדק את מיכל ופסק שהתרופה המתאימה ביותר לעקיצה בעין היא… זריקה בישבן.

היינו קצת המומים. לאחרי דיון קצר, החלטנו לתת אמון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. הוא רשם למיכל משחה נוספת וסר על עקבותיו. כל הסיפור עלה אפס שקלים (או פזו). הסתבר כי למלון יש הסדר בו ניתן להזמין רופא ללא תשלום. ירדנו ואכלנו ארוחת בוקר מעולה. המלון הטוב ביותר שהיינו בו בטיול.


תמונות מסן חואן וטוקומן, ללא סדר מיוחד (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.