90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'לה פאז'

29.3-30.3, פסח בבוליביה – לה פאז ואגם טיטיקקה

לכבוד החג שהגיע וקשיי העיכול המתלווים אליו, החלטנו להעלות פוסט אורח אודות סיטואציה דומה-שונה ללילה הידוע בכינויו "ליל הסדר" (מעטים מעריכים את הציניות של חז"לנו). 

הרשו לנו לקחת אתכם לקפיצה קטנה בזמן. פסח 2010.

—-

שלהי הטיול. בעוד יומיים-שלושה יתום ירח הדבש והטיול בין שלושת החודשים בדרום אמריקה יגיע לקיצו.

תקציר הפרקים הקודמים: בשלושת השבועות ששהינו בבוליביה הספקנו לפתח תיעוב איום לבוליביאנים. את המגבת השלכנו וטיסה חזרה ארצה הזמנו אחרי שבוע של שהות בעיירה מקומית. ברגעים סיכומיים אלו אנחנו נמצאים בלה-פז, שם אנחנו אמורים לחגוג את ליל הסדר, נושמים אוויר פסגות בוליבאני מזוהם.

—-

ערב ליל הסדר. מיכל אסרה עלי לצאת לטיול האופניים ב"דרך המוות", מחשש (מוצדק) שלא אגיע בזמן, ואולי לא אגיע בכלל. גם יום זה יוקדש לפעילות העיקרית בלה-פז: קניות. בשעה 16:00 אנחנו אמורים לקבל את 21 הפליזים שהזמנו (להלן, משאית הפליזים), ועד אז אנחנו רוכשים סודר למיכל ולי לקראת החג, כלי נגינה לתולי, צעיפים לאמא של מיכל, מפצל לאוזניות, כוסות מאטה ועוד ועוד ועוד, ובעיקר עוד. אנחנו גם מספיקים לבקר בשאר האתרים שמציעה לה-פז לתיירים. התהלכנו ב- Calle Jaen, רחוב שהיה אמור לשמור על המראה הקולוניאלי שלו. יתכן ששמר על מראהו מלפני 200 שנה אך ללא ספק לא היה צורך לשמור עליו. טיילנו גם ב-Plaza Murillo, כיכר הממשלה של לה פז. שם מצאנו את הסיבה למצבה העגום של בוליביה – את הממשלה הבוליבאנית מנהלים בוליבאנים.

Calle Jaen

נכנסו בטעות לשוק הגנבים והסתלקנו בחופזה, מחזיקים חזק בתיקינו. קנינו, או ליתר דיוק קניתי חולצות כדורגל, לאחר ויכוח אינטלקואלי חריף עם המוכרת בשאלה האם סמל מזויף על חולצה מזויפת מעלה את מחיר החולצה אם לאו. סיימנו את ביקורנו המרטיט בלה-פז וחזרנו חזרה למלון לקראת ליל הסדר.

כיכר הממשלה

כמובן שמשאית הפליזים לא הגיעה בשעה 16:00. לאחר צעקות רמות וויכוחים הבטיחה לנו המוכרת הנכלולית שהפליזים יגיעו מחר בבוקר, לפני היציאה לאגם Titicaca. קבענו עם המוכרת לשעה 7:00 בבוקר. מעוצבנים, חזרנו לבית חב"ד וסייענו בהכנות לקראת ליל הסדר. שטפנו חסות ופיצחנו אגוזים (בשיטת הידנית שכיננו ה"יד החזקה") בכמות שהספיקה לחטיבה שלמה של עובדי רס"ר מורעבים. שוחחנו עם עוד מספר ישראלים שלא ידעו כיצד להתנהג בשעת מעבר זו בין קודש לחו"ל (pun-intended) והעדיפו לברור חסות לתוך שקיות זבל ענקיות כדי להתחמק מהדילמה.

ללא ספק – חול

שעת בין הערביים הגיעה. חג הפסח נכנס, רחוצים ולבושים במחלוציתנו החדשים פסענו בתוך הזוהמה הבוליביאנית בשעה 20:30 לכיוון בית חב"ד. ליל סדר ראשון באוירה אינטימית עם עוד 600 איש. בכניסה נדרשים להציג דרכון ישראלי. הבניין מאובטח ע"י אנשי אבטחה ישראלים ויחידת צ'ולות העילית של המשטרה הבוליבאנית.

רב פקד, משמר הצולות

באולם לא גדול המפולג בצורת מ-סופית ובעל אקוסטיקה איומה נדחסו הישראלים שהגיעו מכל רחבי בוליביה. באקט סימבולי ומסכם פגשנו רבים מהישראלים שטיילנו איתם בכל דרום אמריקה – שני ישראלים מהקרטרה אוסטרל, יהודית מברילוצ'ה והישראלים שהצליחו להוציא שם רע ל"ישראלי המכוער" מהסלאר. פנים מוכרות בכל פינה. רעש אדיר, זמזום בלתי נלאה של קולות. חלק מהישראלים מכבדים את קדושת ומנהגי החג ומצלמים תמונות וסרטוני וידאו תוך כדי קריאת הסדר. אנשי חב"ד, שקיבלו תגבור מהארץ, לא מצליחים להתמודד עם הרעש וכמויות האנשים. ליל הסדר מתפצל לאזורים, כאשר כל אזור לא מצליח לנהל סדר משלו אך לעומת זאת מצליח לייצר רעש משמעותי לאזורים האחרים.

עוד צולה מתוך ה-700,000 בלה-פז

שלב הארוחה מפתיע לטובה. למרות שחשבנו שהאוכל יהיה מצומצם, לאור הקלות בה ניתן להשיג אוכל כשר לפסח בכל דוכן רחוב בבוליביה, היה מבחר סביר. בסוף הארוחה אף נשארו עודפים מכובדים שהיו מספיקים לתפריט חודשי של בוליביאני ממוצע. סיימנו את הארוחה. ביציאה ראינו כי אף אנשי חב"ד התייאשו מלהמשיך את ליל הסדר ומעשנים בחוץ סיגריות (האם הן באמת היו סיגריות?). אמרנו שלום לפקצ'ות שהתיישבנו מולם, נפרדנו לשלום מכל הישראלים שהכרנו, וצעדנו החוצה לדממה היחסית של הרחוב הבוליבאני הסואן.

סוג של חוויה.

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

קמנו מוקדם ופנינו לחנות הפליזים. המוכרת הגיעה באיחור של כחצי שעה. שמנו את עשרות הפליזים בשקית בוליביאנית ענקית שרכשנו ב-10 בוליביאן וחזרנו להוסטל. בהוסטל, גילינו כי חלק מהפליזים תקולים. חלקם קטנים מדי, חלקם בצבעים לא נכונים. זועמים, התקשרנו שוב למוכרת, שהבטיחה להחליף את הפליזים התקולים למחרת, לאחר החזרה מאגם טיטיקקה.


היום הלפני אחרון לטיול. שלהי הטיול. אחד מהיעדים העיקרים בבוליביה שטרם ביקרנו בהם, אגם טיטיקקה, מתכונן לקבל את פנינו. האוטובוס מלה-פז לאגם טיטקקה יוצא מאזור בית הקברות של לה פז, מרכז מסחרי ידוע של כייסים, ואנחנו משגיחים בשבע עיניים על הציוד.

בדרך לאגם

 בזמן הנסיעה הזרועה שדות קינואה מטפטף טפטוף קל, שמאפשר לנו בשלב זה אתנחתא מסוימת והרחבה מילולית אודות האגם. אגם טיטיקקה, בגובה 3800 מטר, הוא האגם הגבוה בעולם. הוא מחולק בין פרו לבוליביה כאשר בכל צד יש את מוקדי העניין שלו. לצערי העמוק מאד, אני לא יכול לספר על הצד הפרואני. היעד העיקרי בצד הבוליביאני הוא העיירה Copacabana, שבניגוד לחוף הברזילאי המפורסם לא מצטיינת בחופים זהובים.

כדי להגיע לקופה-קבנה, יש לחצות במעבורת את מיצרי Tiquina. הגשם מטפטף ודולף מעבר למעבורת הרעועה גם ככה, שחוצה את המיצר שרוחבו כ-100 מטר בזמן שלוקח למעבורת ציליאנית לחצות את מיצרי מגלן שאורכם מספר קילומטרים. מצדה השני של Tiquina מציעות צ'ולות את מרכולתן בתעריף תיירים מופקע.

לפי סדר עולה: לה פאז, מיצרי Tiquina, עיירת האגם Copacabana ו-Isla del Sol

אחרי כחצי שעה נוספת, במהלכן המיניבוס מתפתל לאורך הדרך הגבעתית המשקיפה על אגם טיטיקקה, השמיים מתבהרים ואנחנו מגיעים לקופה-קבנה. אנחנו ממהרים לאזור המעגן, עוצרים לזמן קצר בשירותים המזוהמים ביותר בבוליביה (פרט לשרותי התחנה המרכזית ב-Villazon) ועולים לסירה השטה ל-Isla del sol, אי השמש.


יצאנו בשעה 13:15. השמיים התבהרו ונשטפו בצבע כחול עם קורטוב עננים לבנים. ביחד עם המים הצלולים של האגם השמיים יצרו מעטפת ספרית כחלחלה יפהפה. ישבנו על הסיפון העליון והתחממנו בשמש מהרוח הקרירה שנשבה על פנינו. חלפנו על פני איים קטנים, מרוצפים בטרסות חקלאיות. לאחר כשעתיים של הפלגה, במהלכן הרוח הקרירה הביסה את השמש והכריחה אותנו לרדת לסיפון התחתון, הגענו לאי השמש, האטרקציה המרכזית בצד הבוליביאני של אגם טיטיקקה.


אי השמש הוא אי קטן, מקסים, שהיה מקודש לאינקה (וכנראה גם לתרבות הטיוואנקו), שהאמינו כי אל השמש נולד במקום. אחד מהארמונות החשובים של מלך האינקה היה כאן, אם כי לא נשארו שרידים רבים ממנו. האי, שרוחבו קילומטר-שניים ואורכו לא הרבה יותר מכך, מאוד גבעתי, על סף ההררי. למרות הרריותו של האי, הוא מעובד חקלאית כמעט בכל שטחו. טרסות בשיפוע תלול במיוחד מלוות את גווי הגובה. צ'ולות בבגדים צבעוניים ובכובעי פנמה מעבדות את השדות.

  טיפסנו מהמעגן בו עצרה הספינה בתחתית הכפרYumani , הממוקם במרכז האי, אל הכפר עצמו. עלייה לא קלה, במיוחד עם תיקי הגב הגדולים, במיוחד בגובה 4000 מטר, אבל עלייה כדאית. מלמעלה, השקפנו על האי, האגם והרי האנדים במזרח היוצרים תצפית פנורמית מדהימה. אין ספק, לאינקה וליורשיהם אולי הייתה הגיינה בעייתית אבל טעם מעולה בנקודות תצפית.


זמננו קצר. נותרה לנו כשעה, שעה וחצי עד שהאונייה חזרה לקופה-קבנה תפליג מקצהו הדרומי של האי. חלפנו על המעיין המקודש לאינקה, לידו עמד המדריך מטיוואנקו והסביר בהתלהבות כי המים זורמים לא מחור ניקוז אחד, גם לא משניים, אלא משלושה (!) פתחים, שמסמלים את השילוש הקדוש לטיוואנקו/אינקה. חלפנו בלי להתרשם (פיסת אבן עם שלושה חורי ניקוז) והמשכנו לטפס במדרגות שבצידיהן פעפעו מים.

ילדים בוליביאנים כרכרו מסביבנו וניסו לשכנע אותנו לישון בהוסטלים מהם נשלחו. למרות שניסו להטעות אותנו בלי בושה (ואף הודו בכך בגאווה) אחד מהילדים, כנראה החנון שבחבורה גילה לנו את הנתיב המוביל לחלקו הדרומי של האי, לשם היו פנינו מועדות. צעדנו בשביל הסלול לאורך קו גובה, הליכה נעימה של 45 דקות, עם נוף פנורמי מהמם ומזג אוויר מופלא, הביאה אותנו לארמונו של מלך האינקה. הארמון, שדמה יותר לחורבה בדואית מאשר לארמון בקיניגהם, לא גרם לנו לעלפון, אבל הדרך כן.

 התיישבנו בספינה, שהפליגה ב-17:00 חזרה לקופה-קבנה, ליד חבורת צרפתים שמילאו אלבום מדבקות של שחקני המונדיאל. יש אומות מגוחכות מבוליביה. הבטנו מהופנטים בהם וברכס ה- Cordillera Real  שנשקף ממול, בצד הפרואני של האגם. הרגשתי טעם מסוים של החמצה, הרים כה מדהימים אך לעולם לא אדרוך בהם.

חזרנו לקופה-קבנה ומצאנו הוסטל סביר. קצת הרגשתי שלא בנוח שהתמקחנו עם בעל ההוסטל ליד בנו (ואפילו הצלחנו להפחית 10 בוליביאן), אך האדיבות מחייבת. מיהרנו במעלה הרחוב הראשי אל הקתדרלה הבנויה בסגנון מורי. הנדל"ן בקופה-קבנה כנראה אינו יקר במיוחד, כי מדובר בקתדרלה ענקית, בעלת רחבה ענקית עוד יותר, צבועה כולה בלבן.


בין הערביים התחלפנו לדמדומים, אנחנו יושבים ליד האגם וצופים בשקיעה מדהימה על האגם. השקיעה האחרונה שלנו בדרום אמריקה.

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


28.3 – La Paz: קרב הצ'ולות

הטיסה חזרה ללה-פז יוצאת רק ב-11:50, כך שיש לנו מספר שעות בבוקר ברורה-נבקה. יום ראשון היום ואחרי ארוחת בוקר בבית קפה (אחר) ליד ההוסטל, אנחנו מסתובבים בשוק המקומי על גדות הנהר. מקומיים מוכרים בגדים משומשים, צעצועים ללא אריזה, שיחי בננות שלמים.

אנחנו פונים לאחד מסוחרי הבננות ומבקשים לקנות מספר בננות. הוא נוקב במחיר מופרז (10 בוליביאן). מזועזעים, אנחנו פונים לאחור והוא מתמקמח ומציע מחיר סביר יותר, 3 בוליביאן, 1.5 שקל, עבור כ-6 בננות. אנחנו משלמים לו והוא מאושר. אנחנו מתקדמים קצת ורואים אותו רודף אחרינו. הוא משיג אותנו ודוחף לנו עוד כ-5 בננות בכוח וכולו אסיר תודה. לאט לאט ומהמבט של המקומיים הבנו כי המחיר המקורי של 10 בוליביאן (5 שקלים) היה עבור כל שיח הבננות, כ-80 במספר.

המשכנו להסתובב קצת בשוק ללא מטרה מוגדרת עד שהגיעה השעה ופנינו למשרד חברת התעופה האזרחית Amaszonas, משם לקחו אותנו ההסעה לשדה התעופה, והמתנו למטוס. השתרענו בחוץ, על מספר ספסלים, ונהנינו ממשבי רוח שהפגו קצת את החום. המטוס הגיע באיחור כמובן, אך שלב ה-Boarding לא לקח הרבה זמן היות שמדובר היה במטוס ל-12 נוסעים, עם תא טייס פתוח לאורך כל הטיסה. זה היה מלחיץ לראות תזכורת תמידית לכך שהמטוס מוטס ע"י בוליביאנים.

אחרי כשעה נחתנו בלה-פז. הדרך חזור, כמו הדרך הלוך, מרהיבה. אחרי שמתרחקים קצת מהאזור הטרופי הנצמד לנהר Beni המתפתל כנחש ומנצנץ באור השמש, טסים לאורך האנדים סמוך לפסגות, מרחק נגיעה. אחת מהטיסות היפות שחוינו. לרוע המזל, הנחיתה היא בשדה התעופה הבינלאומי בעיר/פרבר El Alto, שיכון ענק ומכוער במיוחד בו מתגוררים כמיליון איש. שדה התעופה מערבי וחדיש (יחסית), כנראה בגלל שהאמריקאים הקימו אותו לפני כ-20 שנה. למעשה, הוא המקום היחידי בבוליביה, פרט לשדה התעופה הנוסף בסנטה קרוז, בו יש מיזוג אוויר.

הגענו בשעת הצהריים ללה-פז ומונית הביאה אותנו למלון. התווכחנו קצת על התעריף עם פקיד הקבלה (כמנהג המקום) ופנינו חזרה לכיוון El Alto, לקרב הצ'ולות האימתני.

מצחצי נעליים בכניסה לקרב הצ'ולות

זה מגוחך כמו שזה נשמע. זוהי הגרסה הבוליבאנית ל-WWF, בו מתחרות בין היתר מספר נשים בלבוש צ'ולי מסורתי. הזוי כל כך שהיינו חייבים לנסוע במשך שעה במונית בוליבאנית דחוקה, לצעוד במשך 30 דקות בשוק של אל אלטו, הפרבר העני של לה פז (או שמא לה-פז היא הפרבר העשיר של אל-אלטו, עם 700,00 איש בלה-פז לעומת 800,000 איש באל אלטו) ולהמתין שעה בתור ועוד שעה עד שהאירוע יתחיל – בשעה וחצי איחור, כמובן. לזכות המארגנים יאמר שהם לא הסתירו את העובדה שהם גובים תעריף תיירים מיוחד, פי 4 מהתעריף הרגיל, או "תעריף VIP" כהגדרתם, שבנוסף למחיר הכניסה, כולל גם כוס קולה (שלמה!) ופיקו-בובה. ולא, תיירים לא יכולים לקנות כרטיס בוליבאני רגיל, כך נכתב בפוסטר ענק מעל הקופות.

DSC_0734

אחרי חצי שעה הנקודה הובהרה. היה מעניין לראות את הקהל הבוליבאני מגיב בתשואות לבעיטות שנעצרו 20 ס"מ מבטן המותקף, שנהדף אחורה מזועזע. הצ'ולות ביציע בלסו פופקורן ביציע כשהצ'ולות בזירה זייפו את מתצוגות המשחק הגרועות שראיתי בחיי, כולל משיכות מפוברקות בשיער וזעקות כאב קורעות לב.

אחרי שעה וחצי כבר היינו בדרך חזרה, מחפשים מונית בשעת בין ערביים שהפכה לערב עד שהגענו לככר סאן-פרנססיקו בלה פז.

ביקרנו בבית חב"ד וקנינו כרטיסים לליל הסדר, הבא עלינו לטובה מחר.

תמונות היום:


22.3-23.3 : La Paz ו-Tiwanaku

קצת על לה פז, אחת מהערים שסבלנו בהן בצורה החריפה ביותר וכנראה שבגלל זה זכורה בבהירות חדה.

הערת היועץ האמנותי: כמו שכם, רק בלי לכלוך. הוא טועה.

אז מה יש בה? מדרכות – אין, כיוון שהרוכלים הפקיעו אותם. אתרים מעניינים – אין, פרט לקתדרלה בודדת. מסעדות – אין, וגם לא כדאי לאכול בחוץ. אז מה יש לעשות בלה-פז? אך ורק קניות. למעשה, היה ראוי לשנות את שמה מלה-פז ל-El Mercado, השוק. העיר לא מחולקת ע"פ שכונות, אלא לשווקים: שוק בגדים, שוק פירות וירקות, שוק אלקטרוניקה, שוק אריזות פלסטיק, שוק מכשפות. כל שכונה והשוק שלה. כנראה שאם היינו מחפשים היינו מוצאים גם שוק לחלקי גופות. הבוליביאנים לא מייצרים כלום (פרט אולי לחלקי גופות), אלא רק סוחרים ציקלית באותם מוצרים. לא מתכון מבטיח למדינה משגשגת.

בנוסף לשווקים, לה פז משמשת כמרכז אסטרטגי לטיולי כוכב בבוליביה. יש להיות כנים ולהודות כי לה פז אינה גרועה ולעיתים אף טובה משאר הערים בבוליביה (פרט אולי לפוטוסי). היא זכורה לדראון כיוון שהיא העיר הבוליביאנית בה שהינו בה לתקופה הממושכת ביותר.

יום שני בשבוע זה היה היום הראשון בטיול שהוקדש לקניות מזה כמעט שלושה חודשים. בעוד כשבוע וחצי אנחנו נוחתים בארץ ויש להביא שוחד מתאים לאחיינים. סוג השוחד כבר נקבע – פליזים, ובבוקר יום זה עשינו סקירה של חנויות הפליזים במתחם ה-Sagranaga. לאחר סקר השוק הראשוני, בקרנו בכנסיית San Fransico, האתר התיירותי הראוי היחיד בתוככי לה-פז. ושוב קניות. הפעם חיפשנו גאדג'ט אלקטרוני לאבא של מיכל באזור Eloy Salmon, ללא הצלחה. זה לא היה בזבוז זמן מוחלט, כיוון שמצאנו שוק נחמד לחולצות כדורגל. אכלנו צהריים בבית חב"ד, נחנו מעט, הזמנו סיורים ל-Tiwanaku למחרת ולפמפס לעוד יומיים, נקלענו לשוק פירות, ירקות וחיות מתות מסריח במיוחד וסיימנו יום שעל הנייר נראה קל אבל היה ארוך ומתיש.

היום היה כל כך עלוב שאפילו תמונות לא נציג.

אחרי שאמש ביקרנו פעמיים במשרד של ג'רי מהסלאר שהתגלה כבותקה נטוש, הזמנו סיור באתר הארכיאולוגי Tiwanaku (220 בוליביאן לזוג, כמדומני) בחברה מקומית מתחרה ברחוב Sagranaga. השכמנו למחרת בשעה 7:40, אחרי שהספקנו לחטוף ארוחת בוקר זריזה, אספה אותנו ההסעה.

אותו יום היה יום של נהי ואבל בבוליביה, יום זכרון וטקסים, ומבחינתנו בעיקר יום של פקקים. ביום הזכרון למלחמה הפסיפית, המלחמה בה בוליביה הפסידה חלקים נכבדים מאדמתה לצ'ילה (וטוב שכך, אחרת בביקור בסן פדרו דה אטקמה היינו בבוליביה ולא בצ'ילה), נערכו טקסים רבים בבוקר. בראייה לאחור, נראה היה שמטרת הטקסים הייתה ליצור עומסי תנועה בכבישים. במשך שעה וחצי מנומנות תמרנו בפקקים עד שנאספו כל חברי הסיור המאורגן מהמלונות. אחרי עוד כשעה של נסיעה עצרנו בצד הדרך לתצפית על רכס האנדים והעמק מתחתיו. עוד חצי שעה של נסיעה, ואנחנו ב-Tiwanaku, 72 ק"מ מלה-פז, אתר UNESCO.

בדרך ל-Tiwanaku

Tiwanaku, מרכז התרבות הקדומה לאינקה שנקראה בשם הלא מקורי Tiwanaku, הייתה עיר שבשיא פארה הכילה כ-30,000 תושבים, כאשר מספר תושבי האימפריה כולה עמד על כמיליון. היום נשארו במקום רק חורבות המקדש המרכזי.

הסיור התחיל בביקור במוזיאון (ובשירותים היה סבון!). המדריך, שידע אנגלית (!) והיה בעל תואר שני בארכיאולוגיה (!!), נתן סקירה מקיפה על התרבויות ההיסטוריות והגאוגרפיה שאפילו הייתה מעניינת (!!!). כעבור זמן לא ארוך המיצגים ההיסטוריים במוזיאון וההסברים הנרחבים על הדת והפולקור הטיוואנקי החלו להעיק (תמצית הדת הטיוואנקית: המספר 3 זה וואו!), ולמזלנו לא נמשכו יותר מכך.

שער השמש. או משהו כזה.

לאחר מכן נכנסו להנגר שבמרכזו היה אחד הממצאים העיקריים באתר, פסל הפא'צהמאמא. הפסל, שגובהו מספר מטרים, עשוי מסלע בודד ומכוסה תבליטים מיתולוגיים שונים. הוא מייצג את הפאצ'המאמא, האל הקדמון של תרבות Tiwanaku. זהו הפסל הקלאסי שנראה בכל תמונה מייצגת של אלילי דרום אמריקה. אחרי הסבר ארוך מדי על כל התבליטים השונים בפסל פנינו לאתר עצמו.

הפאצ'ה-אמא-של-הבוליביאנים

החורבות ששרדו הן בעיקר התשתית של אזורי הפולחן. היה נחמד להסתובב בין החורבות, לצד שער השמש, לדמיין את המקדשים הפאגאניים, לצלם את הפסלים על רקע השמיים הצלולים ולהבין שהבוליביאנים לא התקדמו הרבה מאז.

בדרך חזרה, עצרנו לארוחה במסעדה מקומית. תמורת 20 בוליבאן קיבלנו ארוחה מלאה. אני קיבלתי בשר לאמה ומיכל דג מקולקל, שהוחלף מיד בביצה עם סלמונלה. חזרנו דרך El Alto ובדרך עשינו עצירת צילום ממש בתחילת הירידה ל- La-Paz.

בשעת אחה"צ המוקדמות, עת שחזרנו, התחיל טפטוף. אכלנו בבית חב"ד, ופנינו לקנות פליסים. בעקבות ההמלצה בקלסר, שהספקנו לתקן אותה מאז, הזמנו את הפליסים אצל פליקס. זה אולי נשמע פשוט, אבל דרושה סיבולת נפשית גבוהה בשביל להזמין (במשך שעתיים!) 18 פליסים (!!) בצבעים ודוגמאות שונים.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


21.3 – (La Paz (Bolivia

האוטובוס הראשון שיוצא ללה-פז עוזב את Arica בשעה 8:00. האוטובוס, הכלאה משונה בין אוטובוס בוליבאני לצ'ילאני, נראה סביר מספיק כדי שנקנה כרטיס לאחר התמקחות קצרה – הקרבה לבוליביה מחייבת. אם זכרוני אינו מטעני ההתמקחות עזרה קלות, אבל מכרי יודעים כי סביר בהחלט שזכרוני מטעני.

הדרך מטפסת, ממריאה מהחלקים המדברים באזור Arica, עוברת דרך פארק Lauca, שם אנו מאיטים קצת בשל התנועה הערה של הלאמות והגואנקות באזור.

בכביש הראשי המחבר את צ'ילה ובוליביה

הדרך ממשיכה ומטפסת לרמה מישורית, הרצופה בהרי געש חרוטיים, מושלגים ומעשנים (נוף צ'יליאני טיפוסי), ובאגמים ומסביבם עשב ירוק (נוף בוליביאני טיפוסי). במעבר הגבול, בגובה 4600 מטר, קר גם בצהרים. אין הגדרה טובה יותר לאירוניה מכאשר הבוליביאנים מחרימים לנו את הפירות שהבאנו מצ'ילה מחשש לזיהום.

ואז נעלם הטלפון של מיכל. קצת אחרי מעבר הגבול לבוליביה, מיכל משגיחה שהיא לא השגיחה טוב על הטלפון. נעלם Nokia 5800, ששווה משכורת חודשית של שלושה בוליבאניים, ויתרה מכך, אמצעי השרדות בבוליביה. אנחנו מתחילים בחיפושים בפאניקה ומגייסים את עזרת חלק מיושבי האוטובוס. מיכל מתחילה לקלל את כל הבוליבאנים ואמותיהם ומייחסת להם אוסף תכונות שליליות מקיף. למרבה המזל היא עושה זאת בעברית. והנה,  אחרי רבע שעה של חיפושים נמצא הטלפון , וחמור מכך, ע"י בוליבאני. אנחת רווחה משוחררת, ואיכשהו אנחנו נהנים עוד יותר מהדרך הרצופה שדות קינואה ובתי חימר שמתחלפים במבנים צפופים יותר ויותר. הכביש הופך לסלול ואנחנו מגיעים ל-El Alto, ומיד אחריה אל "השלום" – La Paz.

מלמעלה היא מרשימה. ערב רב של בתים אדומים צפופים בתוך עמק. נדמה שלקחו את פוטוסי והכפילו את אורכה פי שתיים, את רוחבה פי 6, תלשו את Cerro Rico ובמקומו תקעו הר גבוה, מושלג, בגובה 6500 מטר, החולש על העמק – ה-Illimani, "הנשר המוזהב".

מלמטה, היא הרבה פחות מרשימה. הערב רב של הבתים מתגלה כמבוך מלוכלך, מבולגן, שהמדרכות בו הופקעו לצורך דוכני צ'ולות.

בנסיעה ממעבר הגבול בסלאר לסן פדרו חלקנו את המושב האחורי של המיניבוס עם חבורה של בוגרי קולג' אוסטרליים סטריאוטיפים. מעבר למשחקי מילים מזעזעים באווילותם, הם השתדלו להביך בפומבי זוג אירים שהתארס בברזיל. עם אותו זוג חלקנו מונית וירדנו סמוך למלון בו נשהה כל שהותנו בלה פז – Cruz de Los Andez. מלון אסתטי, עם Wi-Fi שלא עבד בקומה בה היינו (קומה שלישית), אינטרנט שניסו לגבות עליו כסף (ללא הצלחה, חצופים!) אבל עם ארוחת בוקר שופרא דשופרא. קצת יקר יחסית לאחרים (110 בוליביאן כמדומני) ומאיתנו גבו אף יותר עבור חלק מהימים, אבל שקט וממוקם מרכזית.

נחתנו במלון בשעה 19:00 בערב ומיד גילינו יתרון נוסף וחשוב – הוא מרוחק מספר דקות הליכה מבית חב"ד, לשם שעטנו עם קריאת הקרב "בשר!".

אבל לא היה בשר. אחרי שהתחננו יפה ואף הנחתי תפילין הם הצליחו לגרד שאריות עוף מת . מיכל השלימה מעט מחוסר הברזל ואני השלמתי חוסר בפורל, שבצורה משעשעת פעיל חב"ד המקומי ניסה למכור לנו אותו בתור "סלמון נהרות".

מקום הגידול הטבעי של "סלמון הנהרות"? - מעבר הגבול בין בוליביה לצ'ילה

בית חב"ד הוא מקום נחמד. בניגוד לדעה הקודמת שהייתה לי מדובר בחברה צעירים, שמדברים סלנג יותר טוב ממני, יותר פתוחים מרוב החילונים, ופחות מיסיונרים מבודהיסט ממוצע. האוכל סביר בהחלט וזול אפילו במונחים בוליבאנים. גם כמקום מפגש של ישראלי והחלפת מידע הוא מומלץ. לרוב אוכלוסיית הישראלים במקום שונה מהבררה האופיינית. במקום יש אינטרנט חופשי (כולל צורב!) והיתרון הגדול – הקלסר של יוסי (או דוד, אני לא בטוח). יוסי/דוד, ישראלי שהחליט להשתקע בבוליביה כמדריך טיולים מרביץ סקירה שכמוה לא ראיתי – עשרות טרקים בכל בוליביה, ניתוח דקדקני של לה פז, כולל חנויות פליזים ומתנות, ומידע פרטני על כל האטרקציות בבוליביה. הוא גם כתוב היטב וכולל השמצות משובחות (על הבוליבאנים: "כדאי לבקר בבית הכלא סן פדרו. מעבר לעניין האנתרופולוגי בבית הכלא המתנהל מעצמו ע"י האסירים, תמיד טוב לראות בולביאנים בכלא ולדעת שיש פחות מהם בחוץ"). בסה"כ: בית חב"ד – כדאי!


מעט תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.