90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'סן פדרו דה אטקמה'

20.3 – San Pedro de Atacama (צ'ילה)

גם הלילה לא היתה לנו שינה מרובה. שוב השכמנו בארבע, והפעם יעדנו – El Tatio, אתר הגייזרים. בניגוד לאמש, המדריך ידע אנגלית ולאור החיבה שלו למוזיקת עולם אפילו קצת עברית.

אחרי כשעה וחצי של נסיעה, הגענו לאתר. 4200 מטר מעל פני הים, קור אימים, שלוש מעלות מתחת לאפס. בניגוד ללילה הקודם בסלאר, ב- El Tatio יש גייזרים אמיתים.

זהו אתר הגייזרים הגדול בחצי הכדור הדרומי והשלישי בגודלו בעולם. מעט מעל הלאבה הרותחת עובר נהר תת קרקעי השולח מעת לעת זרנוקים של מים רותחים דרך חורים בקרקע. עשרות גייזרים כמו שגייזרים צריכים להיות.

אחד מהם פורץ ממש לידנו ואני מצליח לתעד אותו בוידאו. מסביב לכל גייזר מינרלים בצבעים שונים. הפעילות גועשת במיוחד לפני הזריחה ושוככת בהדרגה עם הנץ השחר. אנו פונים לארוחת הבוקר.

עוד סשן צילומים קצר בעוד ההרים מסביב הנצבעים אדום והופ, למעיין החם.

ההשוואה למעין בסלאר מטעטעת. כתלות בנקודה בה עומדים המעיין חם פחות וחם יותר מהמעיין הקודם. גרדיאנט טמפרטורות חריף במקום וצעד לא זהיר גורר מעבר חד בין "קרררר" לבין "אאוץ, חם, אאוץ, שורף". ליד המעיין, גייזר ענק שבעבר תבע את חייהם של שני מטיילים שהתקרבו אליו יותר מדי. כעת הוא מגודר.

חוזרים לרכב ומנהלים שיחה עם זוג הולנדי משונה. הם יושבים כשכסא מפריד בינהם ומשתדלים באופן כללי לא לגעת ולא לדבר זה עם זה. כנראה שהם שומרים נגיעה.

לפני

האתר הבא – ישוב קטן של כמה משפחות מקומיות, השוכן בואדי. בקצה הגבעה המשקיפה לואדי כנסיה לבנה נאה. האתר לא היה ראוי לאזכור אלמלא אכלתי כאן לראשונה בשר לאמה – נחמד למדי (וכשר?).

אחרי

בשלב זה הטיול נהפך לטיול רכב עם עצירות לצורכי צילום – לאמות מלחכות עשב, גואנקות דוהרות על רקע הרי המדבר, ברווזים שוחים באגם ביצתי, ומעל לכולם מתנשאים הרי הגעש הפעילים הפולטים עשן מפסגותיהם. באזור הצהריים חזרנו לסן פדרו.

התקלחנו והמתנו מחוץ להוסטל. פנינו היו מועדות צפונה ומשם ללה-פז, נסיעה מצטברת של כ-21 שעות, עם החלפה של שלושה אוטובוסים. הראשון מביניהם היה אמור לצאת בשעה 19:00 ואנו המתנו בינתיים על הערסלים מחוץ להוסטל. עד שגירשו אותנו.

בראיה לאחור, ובעיון ב-wikitravel זה היה צפוי – ההוסטל בו בחרנו, hostel Corvatsh, ידוע לשמצה. בשעה 15:00 או 16:00 אחר הצהריים, מנהלת המלון הודיעה לנו שאנו מתבקשים לפנות את חפצינו מחדר האחסון – רמז לא עדין שנעוף לה מהעיניים. יש להבהיר, מדובר במעשה מאוד לא מקובל. בהוסטלים אחרים השארנו תיקים מספר ימים אף אם לא חזרנו ללון שם לילה נוסף לאחר מכן. מדובר בעבירה גסה על כל אתיקת ההוסטלים ומעשה חצוף בפני עצמו.

מיכל התעצבנה ורצתה שניקח את התיקים ונמתין במקום אחר. צעדנו בחום המדברי עד לכיכר המרכזית (החביבה) של סאן פדרו והמתנו שם, מטגנים לאט לאט בשמש ובחום.

חם. צילום אילוסטרציה

אני יצאתי לסיור קצר באזור. סיירתי בכנסיה הסמוכה לכיכר שהלבן בו היא צבועה בוהק במיוחד באור המדבר. הסתובבתי קצת בעיירה, מביט בבנייה הנמוכה, החומה והלבנה לסירוגין, ובעיקר תרתי אחרי נקודות Wifi. ואז פגשנו את יהודית.

כמתבקש מהשם, דוסית (לייט) חביבה שנתקלנו בה לראשונה בברילוצ'ה, ב-Tango inn Downtown. החלפנו חוויות ובעיקר הדרכנו אותה לקראת הסלאר. קבענו להפגש בלה-פז ואולי לטייל ביחד בג'ונגלים/פמפאס. היה נחמד, ובעיקר העביר את הזמן עד לאוטובוס.

גייזר מהבוקר

ואחח, איזה אוטובוס. האוטובוס הטוב ביותר שהיינו בו. ישבנו במושב קדמי באוטובוס נקי ומצוחצח. אוטובוס מרווח, עם דייל שהתייעץ איתנו לגבי בחירת הסרט. היה קשה להפרד מהאוטובוס אחרי שעה בלבד, עת שהגענו ל-calama ב-20:00. המחשבה שבקרוב נרד מהאוטובוס גרמה לעצב רב, במיוחד בעקבות ההשערה כי יש יחס הפוך בין הקרבה לבוליביה, אליה פנינו, לאיכות האוטובוסים.


Calama, ושאר הערים בצפון, נראות עשירות ומערביות. זהו האזור העשיר של צ'ילה, לב תעשיית המכרות. אזור מדברי עם תנאי מחייה קשים, אבל לפי האורות המנצנצים בקניונים בלילה, מאוד משתלם כלכלית. זהו האזור בו, כעבור כחצי שנה, יקברו חיים 33 כורים מתחת לאדמה. גם תחנת האוטובוס, בה אנו ממתינים כשעה וחצי לאוטובוס ההמשך, מהמרשימות שראינו. מסודרת, ממוזגת, מצוחצחת. אוטובוס ההמשך, לעומת זאת, מרשים הרבה פחות, אבל עדיין סביר.

למרות הצפיפות הצלחנו לנמנם, פחות או יותר, עד שהגענו ל-Arica, עיר הגבול של צ'ילה עם פרו לפני הזריחה, בשעה 6:30 לפנות בוקר. 10 ק"מ מכאן נמצאת פרו, ומשם הדרך קצרה למאצ'ו-פיצו. לא נבקר שם. פתחתי את היום עם מועקת החמצה.

You can't have it all.


תמונות היום ועוד סרטון של שפריץ מים:

Vodpod videos no longer available.

ולסרטון. שיא העניין הוא ב0:41, כשאני מצליח סוף סוף להבין איך משנים את הפוקוס במצב וידאו.


מודעות פרסומת

19.3 – הטיול בסלאר, חלק III ו-San Pedro de Atacama (צ'ילה)

כישראלים למודי קרבות בבוליביה, הנחנו שאם הונחנו להתכונן ליציאה ב-4:00 לפנות בוקר, הרי שאין טעם לקום לפני 4:10 כיוון שלא נצא לפני 4:30. מה רבה הייתה תדהמתנו כשיצאנו מהחדר ב-4:05 (בכל זאת, מיכל ממוצא ייקי) ונתקלנו במבט זועף של כל חברי המשלחת מהג'יפים האחרים. כשזוג הישראלים הנוסף הגיח רק ב-4:15 הוא כבר נתקל באיומי רצח. לזכות השוויצריות, וזו זכותם היחידה בטיול הנוכחי, יש להודות שהן היו מוכנות בזמן. מעטים האנשים שיוכו בתדהמה מכך.

בזריחה, שלוש שעות לאחר מכן

מדוע יצאנו לדרך כה מוקדם? ה-Solar de Manaña geyser basin, אזור של גייזרים וגזים מתפרצים בגובה 4900 מטר מרשים במיוחד קצת לפני הזריחה. כשמגיעים אליו מריחים ראשית ריח גופרית עז. עשן סמיך מתמר מהנקבוביות הקטנות דרכם יוצאים גם גזים לוהטים בלחץ גבוה.

נסיעה לא ארוכה מביאה אותנו מעט לפני הזריחה ל- Termas de Polques, מעיין חם על צל הר. בקור אימים אנחנו מדדים בבגדי ים ומזנקים לתוך המים הרותחים. צופים בזריחה, מסביב הרים בצבעי מדבר, אדום, חום, צהוב.

תמונה יותר מוצלחת צונזרה

להשלמת האווירה הרומנטית אנחנו שומעים את תוכנית הקרב של אגודת גברברים ישראלים מקבוצות אחרות. מטרת הפעולה המתוכננת: כיבוש מהיר של הבריטיות בקבוצתנו. כמו מרבית המבצעים הצבאים לאחרונה, גם מבצע זה נחל כישלון צרוף. בניגוד לרוב המבצעים הצבאים לאחרונה, הפעם זה היה משעשע. יוצאים החוצה רועדים מקור, פרננדו מכין לנו פינוק מיוחד לארחות הבוקר האחרונה – פנקייקס, יוגורטים, ריבות, קורנפלקס.

אנחנו שועטים לקראת מעבר הגבול בצ'ילה. ניתן היה לנחש זאת גם לפי התרבות הרי הגעש הפעילים שמלועותיהם נפלט עשן. ניצב איתן ובולט מבין הרי הגעש הוא Licancabur .

עוברים עוד שתי לגונות, ירוקה (Verde) וצהובה (Amarilla), מצטלמים עם פרננדו על רקע האחרונה, שועטים ברכב, מביטים במדבר נצבע עם הבוקר, ויורדים במעבר הגבול בצ'ילה. מזייפים צער פרידה משאר חברי הג'יפ ועולים על ההסעה לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה.

סוף הטיול בסלאר, אחד מטיולי הטבע המרשימים ביותר בדרום אמריקה.

חזרה לציויליזציה. למרות ש-San Pedro de Atacama היא אחת מהעיירות הנידחות בצ'ילה, ההבדל בין העולם המערבי (צ'ילה) לטרום ימי הביניים (בוליביה) מוציא מאיתנו אנחת רווחה כנה. כבישים סלולים. חשמל. אוכל שניתן לאכול בלי לזכות בתוספת סלמונלה חינם. על המוצרים יש מחירים (מודפסים!). אמריקה.

סאן פדרו, עיירה באמצע המדבר הצחיח בעולם. הסיבה היחידה לקיומה – תיירות. במקום בו כבר 40 שנה לא ירדה טיפת גשם, בגובה 2400 מטר, גרים 5000 איש שמתפרנסים משלושת האטרקציות התיירותיות באזור –אתר גייזרים ומעיינות חמים (El Tatio), הסלאר הקטן (Salar de Atacama) ועמק הירח (Valley de la Luna). אך לפני שנפנה לכך, ראשית יש להתמקם. הסתובבנו קצת בעיירה לפני שהתמקמנו בהוסטל Corvatsh – מאוד לא מומלץ, כפי שיתברר לנו בהמשך.

משקיפים על עמק הירח. קיוינו שכאן אין רעידות אדמה

מבחינה ארכיטקטרונית העיירה מעניינת. כבישי העיירה הפנימיים לא סלולים – חריג יחסית לצ'ילה, בה אפילו באזור הקרטרה הכבישים הפנימיים היו סלולים. ענני האבק שעלו בפעמים הנדירות שרכבים עברו באזור מכסים לשניה קלה את הבניה הנמוכה של בתי חימר צפופים, צבועים בלבן. סן פדרו מזכירה את תדמית העיירה המקסיקניות כפי שמצטיירת במערבונים אמריקנים. בנקודה אחת בלבד היא דומה לבוליביה – המים. גם כאן יש לשתות אך ורק מים מינרליים.

אחרי השלמת שעות שינה יצאנו בשעה 16:00 לסיור מודרך ב-Valley de la Luna. בהיבט המדריך, נהג מונית שאלתר את דרכו באנגלית, הסיור, שהובטח שיהיה באנגלית שייקספירית, היה מאכזב מאוד. הנופים, לעומת זאת, היו לעילא ולעילא.

לא נרמה - תמונת HDR

עמק הירח הוא שמורה ובה מתחם של נקיקים, קניוני ענק, דיונות חול (שמשמשות גם לסקי דיונות) ותצורת סלע משונות. בשעת אחה"צ הסלעים משמיעים קולות התפוקקות בשל הפרש הטמפרטורות. אדמת הגיר מנוקבת במערות צרות, שבאחת מהם זחלנו ללא מטרה מגודרת. ברקע, קולות התפוקקות שמשמיעים הסלעים מדי אחה"צ בשל הפרש הטמפרטורות.

סלע מיוחד, שמזכיר לבעלי דמיון נוצרי מפותח "שלוש מריות" נמצא בדרך לרכס קטן בלב השמורה. עם השקיעה, עולים לפסגת הרכס, לעמדת תצפית ומביטים על העמק נצבע אדום. מרהיב.


תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.