90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'פוטוסי'

16.3 – מ- Potosi ל-Uyuni והשבר הגדול

הפצרנו, ביקשנו והתחננו אך בקשות לחוד ומציאות לחוד. קמנו מוקדם בבוקר. האוטובוס לטופיזה, משם החלטנו לצאת לסלאר, אמור לצאת ב-8 בבוקר, ארוחת הבוקר אמורה להתחיל ב-7:30 ואנו מתייצבים ב- 7:20 בלובי המלון. עובדת המלון שאמורה להכין את ארוחת הבוקר עוד לא הגיעה. היא נזכרת להגיע רק ב-7:35. אנו צועקים על פקיד הקבלה שהבטיח לנו אמש כי ארוחת בוקר תוגש בזמן אם לא תוקדם. בריטי חביב שיושב איתנו בארוחת הבוקר מושך בכתפיו ואומר "בוליבאנים".

אנחנו חוטפים משהו זריז ולוקחים מונית לתחנת האוטובוס. אנחנו מגיעים ב-7:55 לתחנה ומקללים שוב את פקיד הקבלה. אמש הוא התקשר לתחנת האוטובוס ובדק ואמר לנו כי האוטובוס לטופיזה יוצא ב-8. הוא יוצא ב-7. מתוסכלים, סוחבים תיקים כבדים על הגב, בתוך החלל הענק של התחנה המרכזית החדישה של פוטוסי, כשברקע המוכרות שעוד לא התאקלמו להתנהגות נאותה בתחנה חדישה צועקות "סוכרה, סוכרררה!", " טופיזה, טופיזה, טופיייייייזזזזהה", קרסנו. הרגע הזה היה נקודת המפנה.

התקשרנו לר', אבא של מיכל, וביקשנו שיזמין לנו כרטיסי טיסה לארץ.

טופיזה, פוטוסי ואויני. עוד מימין, מורדות האנדים וג'ונגלים. עוד משמאל, צ'ילה ומדבר אטקמה.

בינתיים, החלטנו לשנות את התוכניות. ראשית, כיוון שרצינו למעט בימי בוליביה ושנית, היות ולא נותרו לנו עוד ימים רבים, לא להתעכב עוד ולצאת לסלאר מ-uyuni. בדיעבד, גם ללא חמיקת האוטובוס לטופיזה, זו הייתה כנראה החלטה נכונה.

שוטר אדיב (שידע אנגלית! כמה מרגש) הסביר לנו שהאוטובוסים לאויני יוצאים מתחנה אחרת, באזור תחנת הרכבת הישנה. לקחנו מונית ונחתנו באמצע שוק לממכר בננות.

בינתיים, אנו דנים בכרטיסי הטיסה. לילה קודם עוד דנו באפשרות להקדים את הטיסה ולחזור לפני פסח, שבעיני נראתה לא ריאלית. כעת מתבררים הפרטים. באופן לא מפתיע, אנחנו נדרשים לשלם תוספת לכרטיסי הטיסה. סוכנת הנסיעות האימפוטנטית שלנו באיסתא (לא לקנות כרטיסים באיסתא! במיוחד לא באיסתא חורב!) מציעה לנו, אחרי עיכוב רב, אפשרות לחזור בעוד שבוע ויום. לי זה מרגיש קצת קצר מדי. בכל זאת, רצינו (רציתי?) להספיק גם את הפמפס והג'ונגלים בבוליביה. גם החוויה של פסח בבית חב"ד אמורה להיות מעניינת. ר' מציע לבדוק האם יש טיסה ביום חמישי, מיד אחרי פסח. במפתיע, יש טיסה, והיא אפילו נוחה.

אי שם בדרך לאויני

אנחנו מזמינים כרטיסים. מרגע זה, יש תאריך יעד והכל יגזר לפיו. אנחנו נסיים את תלת-ירח הדבש בדרום אמריקה ביום ה' לפנות בוקר, 1.4.2010, ב' חול המועד פסח.

אבל בינתיים, אנחנו עדיין באמצע בוליביה. בלב ספק תחנת אוטובוסים/מוניות ספק שוק בננות. מספר חברות נוסעות לאויני, עם פיזור די צר בשעות, variance בינוני במחיר הכרטיס (קרי, ביכולת ההתמקחות של מוכרות הכרטיסים) ופיזור רחב באיכויות האוטובוסים. למרות הפיזור הרחב, אין אף אוטובוס שמזכיר את האוטובוסים שראינו בתחנה החדישה שהזכירו מעט את האוטובוסים הצי'ליאנים מעידן אחר. כשאנחנו מבינים שאף אוטובוס לא יצא בשעה הנקובה, אנחנו ממתינים לראות את האוטובוס הראשון שמגיע ויוצא. למודי נסיון, אנחנו דורשים גם סף איכות מינימלי של האוטובוס. ואז מגיע הפלא – אנחנו רואים אוטובוס חדש, שנשטף ממש מול עינינו. אנחנו מתאפקים וממתינים ליד החברה עד שמקומי יקנה כרטיסים ונגלה מה המחיר הבוליביאני האמיתי.

למרות שהאוטובוס אמור לצאת רק בעוד שעה (ולמעשה, יצא רק כעבור שעתיים), אנו קונים כרטיסים וממתינים. אנחנו לא ממהרים – אויני היא אחת מהעיירות הידועות לשמצה בבוליביה, וכל השוהה בה מעט הרי זה משובח. בכל מקרה נגיע בזמן כדי להזמין סיור לסלאר למחר.

בוליבאנים נוספים מגיעים לחברת האוטובוסים. צפוף ומלוכלך, ובשילוב עם המטען העודף שכל בוליבאני לוקח לנסיעה (פק"ל סטנדרטי לנסיעה כולל צמיגים, שקי תבואה, מיכלי פלסטיק של 60 ליטר ועוד) הדוחק עולה. אבל אנחנו מתחילים לרחף מעל כל זה. יש לנו כרטיסי טיסה.

על הנסיעה עצמה אין מה להכביר במילים. שוב חוצים את הרמה הגבוהה והמנוקדת בירוק של פוטוסי רבתי. שוב בתי חימר ולבנים ספק נטושים לאורך הדרך. תשתיות חקלאיות של האינקה על שולי ההרים. בדרך, אפילו יורד טפטוף קל. כשמתקרבים לאזור אויני, אחרי 6 או יותר שעות, הנוף נהיה צחיח יותר ותבניות הנוף ומשקעי הסלע הופכים למרשימים יותר. החל מנקודה מסוימת בדרך מנצנץ, זוהר בלבן, מדבר הסלאר.


אויני, עיירה שכוחת אל הייתה הולכת בצדק רב אל ספרי ההיסטוריה עם שקיעתה כצומת רכבות, אלמלא התגלתה כאתר היציאה הקרוב ביותר למדבר ה-Salar de Uyuni, הסיבה בהא הידיעה לביקור בבוליביה ואחת משלוש היעדים שאסור להחמיץ בדרום אמריקה בכלל: מפלי האיגאסו, הסלאר דה אויני והמאצ'ו פיצו. מתוך רשימה זו החמצנו אחד. הדיון על מועד ב' נמצא בעיצומו.

באויני, עיירה בת 10,000 איש שכל שנה מבקרים בה 60,000 איש (והמספר רק גדל), אין מים זורמים. היא נמצאת באחד מהמקומות הצחיחים בעולם, והמים נאגרים בדודים בשעות המעטות בהם זרם המים פעיל.

כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, בולביאני חביב מנסה לשכנע אותנו לנסוע איתו למחרת לסלאר. הוא מציע להסיע אותנו להוסטל שהוא ממליץ עליו. אנחנו קצת סקפטיים, ומבהירים לו שאנחנו רוצים לנסות קודם מספר הוסטלים אחרים שהומלצו בספר. הוא מסיע אותנו אליהם, ובדרך מנסה לשווק באנגלית מדוע כדאי לנסוע איתו לסלאר. הוא מאוד חביב, אבל אנחנו מהססים. אחרי שבהוסטלים המומלצים בספר אין מים זורמים, הוא מביא אותנו להוסטל בו יש (מעט) מים זורמים. הוא מנסה לשכנע את בעל ההוסטל לתת לנו הנחה מהמחיר (100 בוליביאן, 50 שקל) אבל הוא עיקש ביודעו את יתרונות המים הזורמים, גם אם הם מוגבלים. למעשה, המים הזורמים כה מוגבלים שלמקלחת נקבע סף מקסימלי של 5 דקות, וכאשר זוג ישראלים חרג מהזמן פקיד הקבלה דפק על דלתם בחמת זעם.

כשמתקרבים לסלאר הנוף מתחיל להיות מופרע

הנהג הבוליאני לוחץ עלינו לבוא איתו למשרד ולסגור עכשיו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להסתובב ואולי נבוא יותר מאוחר. עמוק בפנים אנחנו יודעים שכנראה לא נלך אליו. למטה, ליד פקיד הקבלה, יש אינטרנט. שם מצוט'טים זוג הישראלים שהיינו איתנו בטופיזה וסיימו ממש ברגעים אלו את הטיול בסלאר.

אנחנו משוחחים איתם ומקבלים המלצות. עם איזו סוכנות כדאי לעשות (בסוכנות שטיילו דרכה), עם איזה נהג (פרננדו!) ומאילו נהגים להתרחק (אלו ששותים), מה להקפיד (בטיחות, אוכל, מים) והאם יש מה לראות ביום השלישי או שאפשר לוותר ולסיים בסן פדרו בצ'ילה (אין מה לראות, אפשר בהחלט לסיים בצ'ילה).

אחרי סיבוב קצר בסוכניות השונות אנו סוגרים עם הסוכנות שהמליצו עליה שני הישראלים ודורשים (ומקבלים) את פרננדו כנהג ואת המחיר לישראלים (550 בוליביאן לאדם). בבטן משתוררת תחושה קלה של אי-נעימות מהבוליבאני החביב, שאפילו לא ביקרנו בסוכנות שלו, שתתעצם ותהפוך לתחושת אשמה כאשר הוא יגיע בערב ויבדוק מדוע לא הגענו אליו למשרד. גם היום אנחנו מרגישים די רע בנקודה זו.

שדות קינואה בדרך בין פוטוסי לאויני

נכון לרגע החתימה, אין עדיין ג'יפ מלא. במידה והג'יפ לא יהיה מלא, נצא לטיול עם נהג אישי וג'יפ מרווח. יתרון גדול. מצד שני, כרגע רשומים 4 אנשים (מתוך 6 מקומות) ובסבירות גבוהה יגיעו עוד אנשים, כך שאולי עדיף לתרום למאמץ ולנסות להשלים את המכסה עם אנשים "שלנו". לפנינו דילמה בתורת המשחקים.

אנחנו מתיישבים בפיצריה שהומלצה ע"י הפקידה בסוכנות הטיולים ("no salmonella included" היא הבטיחה) ומזמינים פיצה סבירה בהחלט וספרייט. המלצר בן ה-13 מתרשם עמוקות מהסלולרי שלי. כשאנחנו יוצאים מהפיצריה, אנחנו ניגשים לבדוק מה סטטוס הג'יפ. מחוץ לסוכנות עומדים שני ישראלים ומתלבטים האם להרשם בסוכנות זו. מיכל מספרת להם דברים חיוביים ששמענו ואני מנסה להסות אותה על מנת שלא ירשמו. למרות זאת, הם מחליטים להרשם ולהצטרף אליו. הג'יפ שלנו התמלא. רק בהמשך עוד נגלה איזו טעות חמורה זו הייתה. אוי, כמה צדקתי.

חורבות אינקה בשולי הדרך

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


מודעות פרסומת

14.3-15.3 :Potosi

עם שאריות קלקול כיבה התמקדנו בתה בארוחת הבוקר. התארגנו ופנינו לתחנת האוטובוס. בתחנת האוטובוס, המולה ורעש. מוכרות הכרטיסים זועקות במקהלה קקופונית "אויני-אויני-אוייייייוני!", "פוטוסי, פוטוסי, פווווטוסי". שוק רוכלים. מוכרת כמעט והצליחה להדביק מחיר כפול מהמחיר לבולביאני, אלא שתיקנה את עצמה והסגירה את פערי המחיר. ככלל, יש שני דרכים לקבל מחיר הגון בבוליביה: או להמתין עד שבוליבאני יגיע ואז לראות כמה הוא משלם, או לקבוע את המחיר בעצמך לפי ראות עיניך – ממילא זה יהיה גבוה לאין ערוך מציפיית המוכר. אחרי שמחיר הכרטיס הראשוני היה 50 בוליביאן לאדם והדרדר עד 20 בוליבאן לאדם (10 שקלים לנסיעה של 7 שעות) בחרנו בחברה שהאוטובוס שלה נראה היה כסביר ביותר, כלומר עדיין קטסטרופה, ויצאנו לדרך.

אמצעי תחבורה לגיטימי בבוליביה

אלא שלא יצאנו לדרך. מעבר לאיחור של שעה בהגעת האוטובוס שכבר לא הפתיע אותנו, האוטובוס התעכב עוד כחצי שעה בתחנה. בינתיים הספקנו להתיידד עם פינית שבחרה מסיבות עלומות להתנדב בבוליביה וניצלנו את הזמן לעיין בספר ה-Lonely planet שברשותה.

היא לא פינית

למרות הנסיעה הארוכה, האוטובוס לא מצויד בשירותים. העצירה הראשונה מתבצעת באמצע שום מקום. הגברים פונים שני מטרים הצידה ומטילים את מימיהם, הצ'ולות מרימות את החצאית ומתיישבות. גרוטסקי. העצירה הבאה היא בכפר. מסביב שוק, שנראה שקיים רק בשביל להרוויח עוד כמה ג'ובות על התיירים היורדים מהאוטובוס. השירותים עצמם הם אסלה ללא ניאגרה, כאשר את המים מביאים ידנית בדלי ושופכים מעל האסלה. את הריח אין לתאר.

גם הם לא פינים

הנוף משתנה ככל שמתקרבים לפוטוסי. נותרו עוד שעתיים לנסיעה, והנוף גבעתי, צהוב-ירוק. צמחיה נמוכה מכסה את האדמה, מזכירה את השעות האחרונות בסוף ארגנטינה. הרמה הולכת וגבהה, הגבעות הופכות ליותר הרריות, עד שאנו מגיעים לפוטוסי. הדבר הראשון שמבחינים בו הוא Cerro Rico, "ההר העשיר", הסיבה לקיומה של פוטוסי.


כאחד ממרכזי האימפריה הספרדית, פוטוסי מנתה בשיא פארה יותר תושבים מלונדון או מדריד. הסיבה – מחצבי הכסף בהר, מקור העושר של האימפריה הספרדית בדרום אמריקה. ההר, שהיום היה ראוי לקרוא לו "ההר ההפוך", כיוון שכמעט כל כברו נשפך החוצה, מעוטר בניקודים של תשפוכת עפר בצבעים שונים ועומד מרשים. הוא בולט גבוה מעל העיר, שבגובה 4100 מטר היא העיר הגבוהה בעולם (!).


הבתים בנוים מלבנים אדומות, שינוי לעומת בתי החמר הפזורים בדלילות לאורך הדרך. עוד שינוי מרענן – אספלט!. העיר בנויה על צלע ההר ומאוד משופעת. האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית החדישה, שנראית מהוגנת ביותר, ואנו חולקים מונית עם הפינית למרכז העיר, לנסות למצוא הוסטל.

השתכנו בהוסטל שמוקם בבית קולניאלי עתיק, עתיר חדרים. החדר בסיסי, המקלחות משותפות, אבל זה היה מספיק בהחלט לשעת לילה. חלקנו ארוחת ערב עם הפינית ותכננו תוכניות למחר.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.

למרות היותה אתר UNESCO, העיר עצמה אינה הסיבה מדוע אנשים באים לפוטוסי. המכרות בלב Cerro Rico הם-הם הסיבה העיקרית לביקורם של רוב האנשים. למרות שעיקר המחצבים הוצאו מלב ההר, עדיין קיימת קהילה פעילה של כורים המנסים לחלץ את המעט שנשאר – ברזל, פח, בדיל וכדומה. סיורים מודרכים במכרות כוללים ביקור בשוק הכורים, שם ניתן לקנות דינמיט ומרעין בישין אחרים, כניסה למכרות הקולניאלים וירידה עד למכרות המודרניים. הביקור אמור להיות קשה מאוד – גם נפשית, בשל מצב הכורים, בחלקם ילדים, גם פיזית, בשל הגובה הרב והאבק, וגם פסיכולוגית, בשל הקלסטרופוביה. זו הסיבה שמראש ביקור במכרות לא נכלל בתוכניות הטיול בפוטוסי.


למחרת בבוקר נעלנו את חפצינו בלוקרים של ההוסטל שלא היו עמידים אף ברוח קלה ופנינו למרכז העיר. מעט מידע קיבלנו בלשכת התיירות (למעשה, משטרת התיירות, שהפקידה בה לא ידעה מילה באנגלית).

הסתובבנו קצת בעיר. נכנסנו למרכז תיירות שהכיל מגדל תצפית. ניסינו לטפס בו אך המעבר היה צר מדי, חשוך ונמוך. התעצבנו ודרשנו את הכסף חזרה. במפתיע, קיבלנו אותו. נכנסנו לקתדרלה, שהייתה בשיפוצים – אך למרות זאת גבו דמי כניסה. המדריך (שידע אנגלית! אבל משובשת) סיפר אוסף עובדות חסרות חשיבות וחסרות יחוד וההתלהבות שלו מכל עובדה איזוטרית גדלה אקספוננציאלית בזמן. ברקע לדיבורו, אחת מהחוויות הסוריאליסטיות בטיול.


בלב קתדרלה קתולית, במרכז פוטוסי, מרכז העושר של האימפריה הקולניאלית הספרדית, עמוק בתוך בוליביה אויבת האמריקנה, מתוך מערכת סטריאו שמוקמה על המזבח, שמעו פועלי השיפוץ את Nevermind של נירוונה, קלאסיקה של גראנג'.

טיפסנו לקצה המגדל של הקתדרלה בגובה 4200 מטר. אחרי העלייה במדרגות ראינו כוכבים, ולא בגלל שהתקרבנו אליהם בעוד 20 מטר. נשמנו קצת והתחלנו להנפיק פנורמות של העיר. מראה יפה, במיוחד במזג האוויר המעונן חלקית שהצל על Cerro Rico. המשכנו להסתובב בעיר. רצינו לבקר ב-Mint, המטבעה המלכותית, אך לרוע מזלנו ה-Mint סגור ביום ב'. בצעד אמיץ וחריג, אכלנו צהרים במסעדה מקומית.

ה-Mint. כמו שאתם רואים, סגור.

טיילנו קצת ברחובות, ביקרנו בכנסיות והרגשנו את העבר הספרדי המפואר מכוסה בכתמי הבוליביאניות הדוחה בהווה. במנזר שהביקור בו הומלץ ניתן היה לבקר רק בסיור מודרך שערך שעה. כמובן שוויתרנו. בילינו קצת באינטרנט קפה ונכשלנו בצריבת תמונות. לקראת הערב, סקרנו הוסטלים ולא מצאנו שום דבר שמתקרב לראוי. תחושת הבוליבאניות העלתה קבס והחלטנו לשדרג את עצמו וללון במלון. מעט יקר (100 שקל) אבל התחושה של מיטה מסודרת, מקלחת חמה פרטית וטלוויזיה אמריקאית גרמה לנו להרגיש קצת בבית.

יצאנו לשוק, קנינו מעט פירות, אחרי התמקחות טורדנית כמובן, מעט לחם עבש, חטיפים וחמאת בוטנים. הצטיידנו במים – זה המקום להזכיר, בבוליביה אין לשתות ורצוי אף שלא להביט במי ברז. למעשה, המים המבוקבקים אינם אפילו מים מינרלים – הם מים מטוהרים (purificada).

בישלנו אורז במטבח המלון והלכנו לישון, לא לפני שביקשנו מפקיד הקבלה להקדים, או לפחות לדאוג שארוחת הבוקר תתחיל בזמן.

תמונות היום:


Vodpod videos no longer available.