90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'קאשי'

9-10.3 : Salta

אסור להסתמך על מפות מקומיות. במפה המקומית נראה היה שיש שתי דרכים המובילות מ-Cachi ל-Salta, אבל כפי שהסבירו לנו בלשכת התיירות כשהגענו אמש ל-Cachi, דרך אחת היא תאורטית בלבד. בלית ברירה, נאלצנו לחזור לסלטה על עקבותינו באותה דרך בה הגענו.


אך לפני כן רצינו להסתובב קצת באזור Cachi. ראשית, טיפסנו לבית הקברות המקומית. בית העלמין ממוקם על פסגת גבעה החולשת על כל העמק וממנה נשקף נוף פנורמי מרשים על Cachi וסביבותיה. מקום מעולה להקבר בו.


המשכנו צפונה לאורך אחד מכפרי הפרבר של Cachi, בדרך חקלאית חוצה שדות. היה מאוד יפה. עצרנו לא מעט פעמים בחצי השעה הזאת לצורך צילומים שהיו יכולים להיות מרשימים במיוחד אילולא הייתה בעייה בכרטיס הזכרון ואף לא אחד שרד.

הדרך חזרה, דרך פארק Los Cardones והקקטוסים הענקיים (שכבר התחלנו להתרגל אליהם) הייתה מרשימה לא פחות מהכיוון הלוך.

אחרי הפארק, חצינו את מעבר ההרים. הדרך ממעבר ההרים מטה לכיוון סלטה ענתה לשאלה האם יש ערך אסתטי לחזור באותה דרך בה הגענו – כן, במיוחד אם אתה נוהג. נופים מרהיבים ונקודות תצפית שפספסנו בדרך הלוך ניקדו את הדרך.


מיהרנו דרך העמק החקלאי בפרברי סלטה ולא עצרנו באף מקום בדרך היין הסלטאית כיוון שהיה עלינו להחזיר את הרכב השכור בשעת הצהריים. הגענו בשעת העומס, ואחרי שהבנו את החוקיות בכבישי סלטה (רשת שתי וערב של כבישים חד-סטריים, אשר מובילים לכיוונים הפוכים לסירוגין) הצלחנו להגיע בדקה ה-93 למוקד החזרת הרכב, שכמובן היה סגור.

סלטה, ממרומי פארק סן ברנרדו

היו לנו עוד מספר שעות עד שהסיאסטה תיגמר וניצלנו את הזמן למציאת הוסטל סביר במיקום לא רע (hostel las rejas). החזרנו את הרכב והסתובבנו קצת בעיר. קצת כנסיות (המעניינת ביותר הייתה כנסיית סן פרנססיקו, הבוהקת מאודם מבחוץ), קצת כיכר מרכזית, קצת מדרחוב אסתטי, קצת הדר הכרמל. היה די נחמד. וקריר, שהיה שינוי מרענן, תרתי משמע, לחום הכבד בימים האחרונים.

כנסיית סן פרנציסקו (HDR)

סלטה היא הכלאה בין עיר ארופאית נוסח בואנוס איירס לעיר בוליבאנית סטייל טופיזה ימח שמה וזכרה. סלטה היא בסה"כ מקום נאה לביקור במשך יום-יומיים. בעיר עצמה אין הרבה מה לעשות, אבל האנשים חביבים מאוד, הגלידות לא רעות ויש גם תופרת – מצרך שימושי לאור כך ששוב המכנסיים שלי לא החזיקו מעמד.


משם פנינו לבית חב"ד. קנינו מהחב"דניקית (חיפאית במקור) ארוחת ערב בשרית בת 3 מנות למיכל תמורת 30 פזו ומיכל צהלה ושמחה. אני הזמנתי מהאמפנדריה השכונתית tamales – אוכל מקומי, מעין הומיטה, שלא נחרת בזכרוני ואמפנדס.


בערב הסתפרתי אצל ספרית שהומלצה ע"י ההוסטל. חוויה טראומתית שלצערי נחרטה בפילם לכל שארית הטיול.

התספורת שלי לא הייתה יותר מוצלחת

תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

התעוררנו בחדר ההוסטל המרוהט בסגנון עתיק לבוקר שקט. צעדנו לכיוון פארק סאן ברנרדו. גשם התחיל לרדת ואנו המתנו מעט באזור הרכבל, לצד ברכות עם ציפורים. הרכבל הביא אותנו לפסגה, משם ניתן לצפות בתצפית פנורמית ב-300 מעלות (כ-60 מעלות חסומות) על העמק בו נמצאת סלטה. את הדרך מטה עשינו רגלית במשך 50 דקות ו-800 מדרגות.


אחרי מנוחת צהרים במלון, חזרנו לכיכר ולמרכז העיר. אותו יום, יום רביעי, ניתן היה להכנס בחינם לחלק מהמוזיאונים בכיכר המרכזית. מוזיאון העיר, שהכיל בעיקר פרטי היסטוריה ארגינטינאית והיסטוריה מקומית של החבל היה נחמד, אך מעט לידו שוכן High Mountain Archaeology Museum, "מוזיאון המומיות", והוא לב העניין. בשנת 1999 נתגלו בפסגת הר הגעשLlullaillaco , בגובה 6739 מטר, 3 מומיות אינקה: ילד, ילדה ומטפלת. ככל הנראה, הם נקברו בעודם בחיים כחלק מטקס פולחני של האינקה. המוזיאון מתאר את סיפור התגלית ואת טקס האינקה הרלוונטי אך בעיקר הוא מאכסן את המומיות עצמן. רק אחת משלושת המומיות מוצגת לקהל הרחב (הן מתחלפות במחזוריות מסוימת). בשל הקור והיובש המומיות נשמרו במצב טוב. באותו יום הציגו את "La Niña ", הילדה. כפופה, עם שיער חום קשור בקוקיות, כרוכה בבד טקסי, יושבת ילדה, נערה, בת 14 שנה, בת 500 שנה, בתוך מיכל זכוכית.

עוד כנסיה - עדיף על הפולחן המקומי הקודם

ניצלנו את היותנו בסלטה וקנינו שוב בבית חב"ד ארוחה בשרית כשרה למיכל לקראת הערב. אחרי האוכל, מיכל הייתה עייפה ואני רציתי למצות עד תום את סלטה. יצאתי לבד לכיוון  Balcarce Street. בחבל סלטה יש מסורת של ריקוד ושירה ייחודים המוצגים ב- peñas , מעין ברי-מסעדה מקומיים.


הריקוד עצמו יפהפה, שילוב של פלמנקו עם מוזיקה אירית ופולק. הסתובבתי שם אחוז דיבוק, מצלם ומסריט.


לתמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

8.3 – מ- Cafayate עד Cachi, טיול דרך (חלק II)

מ-Cafayete היו שתי אפשרויות להמשיך אל עבר Cachi, שם תיכננו לסיים את היום. הראשונה, להמשיך ב-ruta 40. האפשרות השנייה הייתה לנסוע ב-ruta 68 דרך ה-quebrada de cafayate ומעט לפני סלטה לפנות לכיוון Cachi.

אתרי היום: Cafayete, Coronel Moldes ו-Cachi

שתי הדרכים נראו אטרקטיביות, כך שכאשר לא קיבלנו תשובה מכרעת מלשכת התיירות הנטושה בכיכר העיירה באיזו דרך לנסוע, החלטנו לבחור על פי התמונות. התמונות באופציה הראשונה היו לא בפוקוס וכך יצא שפנינו לאופציה השניה.


לפני ה-quebrada de cafayate, קצת אחרי עמק היין של cafayate, אמורה להיות תופעה גאולוגית מעניינת של חולות נודדים. למרות השילוט בכביש, לא הייתה פנייה. עצרנו בשול ופניתי לעבר מכונית שעמדה בצד הדרך. עצם העובדה שיש אנשים במכונית לא הפתיעה אותי, אבל היותם ערומים תפסה אותי לא מוכן. הבחור סימן לי בתנועות ידיים שהפנייה היא בהמשך והבחורה כיסתה את מה שניתן היה באמצעים המצומצמים שעמדו לראשותה.


התקדמנו במהירות. הפנייה התבררה לא כפניה אלא כסטיה קלה מהכביש שהובילה לחולות. למרות התבוננות ממושכת מעמיקה, לא נראה שהחולות נדדו לאיפשהו.

את ה-quebrada de cafayate, לעומת זאת, אין בעיה למצוא. לאורך עשרות קילומטרים נוסעים בנקיק, לעיתים רחב מאוד (ובכך מאבד את האופי הנקיקי שלו) של תצורות נוף מופלאות.


מתחילים ממבנים מעניינים בסלע אדום, שעל אחד מהם התיישבנו לאכול צהרים, מוקפים בקקטוסים זעירים, וממשיכים לסלעים בצורות שונות ומשונות בשלל צבעי הקשת. פה ושם ניתן לסטות לתוך נקיק משנה. מדהים.


מעת לעת טרחו הארגניטנאים לכנות את תצורות הנוף בשם. הצפרדע, הטירה וכמובן, כמו בכל מקום בדרום אמריקה, ה- Grangota del Diable, חרך צר ברוחב של מספר מטרים בתוך סלע בגובה מאות מטרים.


גם כאן, באמצע שום מקום, מצאנו ישראלים שהגיעו מאזור סלטה והדריכו אותנו לגבי המשך הטיול בצפון ארגנטינה.

HDR באדיבות מר ישראלי

המשכנו לנסוע, חולפים על פני יותר רוכבי אופניים מאשר מכוניות. למרות החום הלוהט, הדרך הזאת פופולרית (ורטרואקטיבית, מומלצת) מאוד בקרב המדוושים.

בדרך מוכרי סדקית, גבינות ויין. למרות החום, הגבינות הקשות לא מתקלקלות. אנחנו קונים גבינה באחד מהסלעים-הקרויים-בשם.


בעצירה אחרת לאמה מנסה לאכול את מיכל.


בעצירה נוספת אנחנו מצטלמים על רקע פנורמה נרחבת של כל העמק.


כשיוצאים מה- quebrada de cafayate, הנוף משתנה וצמחיה ירוקה מתחילה לכסות את הסלעים האדומים. הזרימה בנהר מתחזקת והנקיק נהיה צר יותר ויותר.


ב- Coronel Moldes אכלנו ארוחת צהרים במסעדה בעלת סטנדרטי ניקיון בוליבאניים. ליד המסעדה התקיים טקס פתיחת שנת הלימודים בבית ספר יסודי.


משם, סטינו מזרחה לאגם Cabra Corall. שינוי נוף מרענן. בראיה לאחור, זהו אגם המים המתוקים האחרון שנראה בדרום אמריקה (פרט לימת טיטיקקה). באותה נקודת זמן, אחרי כל הלגונות, זה לא נראה כמו אירוע טראומתי.


חזרנו חזרה ל- Coronel Moldes, קניתי גלידה והמשכנו הלאה. קצת לפני סלטה, פנינו ל-Cachi.


כביש 33 מטפס בעקלתון בדרך ריפיו בטופוגרפיה שמזכירה קצת את ה- quebrada de cafayate, שלאט לאט מתכסה בצמחיה ירוקה ככל שעולים בגובה.


עצרנו בצד הדרך והשתתפנו בהלוויה בבית קברות מקומי שהיה נעוץ בשולי ההר. משלב מסוים, ערפל יורד על המשטחים הירוקים של הרמה ולא עוזב עד שמגיע למעבר ההרים בגובה 3400 מטר.


משם, רמה מישורית גבוהה, מכוסה עשב נמוך וגבעות, ואחריה ירידה עד ל-cachi בגובה 2300 מטר.

ל-Cachi, עיירה לבנה נחמדה, הגענו בשעות אחה"צ המאוחרות. התמקנו בהוסטל זול ונחמד אצל בעלת בית שלא ידעה מילה באנגלית. קנינו את מה שניתן היה לקנות בסופר של העיירה בת 7000 איש, שהיה מעט קטן יותר ממכולת שכונתית ממוצעת בחיפה וסיימנו את היום בארוחת ערב שהוכנה באלתור רב.

לתמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.