90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'קסטרו'

21.2 –Castro: כנסיות Chiloe והפסטיבל המקומי, חלק II

יום זה היה מתוכנן להיות כמעט זהה לקודם לו. ראשית, כנסיות עץ. הפעם נסענו דרומה ל-Chonci.

הכנסיה ב-Chonci

 יום ראשון והעיירה מנומנת. אנו מגיעים, אך הכנסיה סגורה. היום יום ראשון, יום התפילה, ולמרות זאת הכנסייה תפתח רק בצהריים, וגם זה, רק לשעה. עם כל הכבוד לתפילה, השינה קודמת. אומה כלבבי.


פנינו לאזור החוף והנמל שם נמצא נמצא היריד המקומי. במובנים רבים הוא דומה לפארק התעשיה הביו-רפואית בחיפה – שלט גדול בתוך מתחם ריק.

ניצלנו את הזמן לשיחות טלפון עם ההורים על שפת האוקינוס, וחזרנו לכיוון הכנסיה (יפה מבחוץ, פחות מבפנים).

שיחה טרנס-אטלנטית (טרנס-פסיפית?)

משם המשכנו לכנסייה ב-Nercon, פרבר קטן של קסטרו במיקום יפהפה. ומשם כמובן, לפסטיבל בפארק העירוני.


הכנסיה ב-Nercon (תמונת HDR)

בפסטיבל אכלנו צהריים, שבקלות אפשר היה להחשיבה מבחינת התכולה הקלורית כצהריים+ערב+בוקר+צהריים למחרת. קנינו קצת שוקולדים לא איכותיים לנסיעה.

שלא לצאת גרגרנים בלבד, ראינו מעין מופע פולקלור של ריקודים ושירה מקומים, קנינו עוד קצת אוכל, שוב צפינו בהכנת Curanto ופנינו לצאת את Chiloe.


אם לסכם, יש ב-Chiloe קסם שלא עובר טוב במילים. מקום שובר שגרת טיול בפטגוניה. מומלץ בחום בתקופת הפסטיבל בקסטרו.

נסיעה ארוכה לפנינו חזרה ליבשת. 4 שעות עד ל-Puerto Montt ומשם עוד כשעה עד ל-Puerto Varas.


למזלנו, הפעם יש לנו הוסטל מוזמן, Las Dalias (איכותי!) כך שאין לנו דאגות מיוחדות כשאנו מגיעים בסביבות 21:00 בערב ל-Puerto Varas. ההוסטל במיקום מעולה, וכשאנו סוחבים את התיקים להוסטל אנו שמים לב לחגיגות בכיכר המרכזית. גם כאן היה פסטיבל כלשהו ובמסגרתו היה, בין היתר, גם טריאתלון. תזכורת מרה למצב הכושר הגופני הלקוי שהגעתי אליו. הצעתו של ד' לקנות מצופים אולי תתברר כרלוונטית.

תמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.



20.2 –Castro: כנסיות Chiloe והפסטיבל המקומי, חלק I

לאחר לילה באכסניה הנוצרית הוגלנו להוסטל שכן, יתכן באשמת מותו את ישו. כתגובה ציונית הולמת, פנינו לראות את שאר כנסיות האי.

למרות ש-Chiloe נחשבת לאחד מהאזורים הגשומים בצ'ילה, מזג האוויר היה בהיר ולאורך הנסיעה במונית השירות לIsla Quinchao- יכולנו להבחין בנופי האי.

כנסיות צ'ילואה: לו"ז ליום א'

חצינו את התעלה במעבורת. כיוון שהיה יום שבת יכולנו להבחין בכל צי הדיג שעגן בתעלה. מרשים.

התחנה הראשונה באי הייתה Achao, מהישובים הראשונים ב-Chiloe. לטעמנו, שם נמצאת כנסיית העץ היפה באי.

משם המשכנו לכנסיה נוספת, מעט יותר מודרנית ב-Curaco de Velez. פחות מוצלחת וגם פאי הלימון שאכלנו שם לא היה מרשים (אמפנדס התפוחים, שלא אכלנו, כנראה היה בחירה ארטקטיבית יותר). לסיום, קינחנו ב-Dalcahue.

גם כאן, כנסיית עץ וכיוון שזו הייתה הרביעית שראינו אלמנט ההפתעה התפוגג. הסתובבנו בעיירת הנמל על החוף וחזרנו לכיוון Castro.

בקסטרו, המולה. אוטובוסים שעל חלונותיהם כתוב בצבע לבן "El Parque" ממלאים את העיר. בצמוד לנהג, כרוז שצועק "El parque, el parque" ומדרבן אנשים לעלות לאוטובוס. זהו סוף השבוע של הפסטיבל השנתי של Chiloe, המתקיים בפארק העירוני מחוץ לקסטרו. לא אנחנו נפסיד הזדמנות להתחכך בעלית האינטלקטואלית של דייגי צ'ילה. עלינו על אחד מהאוטובוסים. האוטובוס נראה כיבוא אישי מהירושימה. מטונף, הכסאות מפוררים, הריפוד מתקלף, אפילו בבוליביה לא נתקלנו באוטובוסים במצב כזה. נהג האוטובוס ומשפחתו (המשמשים ככרוז) מנסים לתמרן בפקק התנועה האדיר בדרך לפארק. אנחנו בינתיים תוהים מה עושים עם האוטובוסים האלה במהלך כל השנה – הכיתוב El parque מופיע על כל החלונות בסיד לבן והאוטובוס נראה לא שמיש לחלוטין, פרט אולי ליומיים בשנה שבהם מתקיים הפסטיבל.

אמפנדס: שלב א'

בפסטיבל הפולקלור של Chiloe, כמו בהרבה אירועים "תרבותיים" אחרים, עיקר העניין הוא האוכל. גופים וארגונים שונים בעיר מקימים דוכנים, מבשלים ומוכרים את התוצרת לקידום מטרתם והשגת רווחים ללא מס. המחירים מגוחכים. מיכל קנתה מנת סלמון ענקית ב-2500 צ'יליאן (17 ש"ח) ממכבי האש ואני קניתי מנה מקבוצת הכדורגל המקומית (הולה!). כמובן שקינחנו באמפנדס, מעשה ידי תנועת נוער של אחד מהכפרים.

פינת עישון

הקבוצות מכינות את האוכל לעיני הצופים, וכך ראינו איך מכינים אמפנדס, איך צולים פרה שלמה על הגריל ואיך מכינים את המאכל המסורתי של העיר – Curanto, תערובת של צדפות, רכיכות, תפוחי אדמה, בשר בקר, חזיר, גבינה וכל הבא ליד. את התערובת מכסים באבנים וקוברים באדמה לבישול ארוך. מבחיל, אבל תהליך ההכנה מעניין.

לא אדם כמוני יפספס הזדמנות להתחזרות, וכך טעמתי ממאכלים מקומים נוספים. Milcaos, Chapaleles, Chochoca ועוד מאכלים כיד הדמיון הטובה. לרוב הזמנתי בלי לדעת במה מדובר. מיכל בעיקר לטשה עין לכיוון המתוקים ובלית ברירה נאלצתי לעזור לה גם באגף זה.

פרט לאוכל, היו בפסטיבל גם הדגמות של טכניקות חקלאיות מסורתיות דוגמת הכאת תפוחים עד זוב מיץ, שחיטת חזיר (שפספסנו, כמה חבל) וגז כבשה, שמסיבות ברורות מיכל הזדהתה איתה.

קליית גרעינים, המאה ה-12

מפוטמים, התגלגלנו חזרה. בערב, תקף את מיכל רצון עז לגבינה צהובה. שוטטתי בעיר, אבל בכל העיירה לא היה דראגסטור פעיל אחד. תחושה משונה של פרובינציאליות, כפר גדול במסווה של עיר.

וכרגיל, תמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בונוס למתמידים – שני סרטונים קצרים ולא מעניינים במיוחד על הכנת ה-Curanto וגז כבשה:

 



18.2-19.2 – האי Castro: Chiloe ו-Ancud

תחזית מזג האוויר מנבאת רעות באזורים ההרריים ובצער רב אנו נפרדנו מברילוצ'ה אשר הרים סביב לה. בשל התחזית וסתם לשם גיוון מעוד טרק בסגנון "לגונה-הר-לגונה" אנחנו פונים לאי Chiloe, שבאופן מפתיע נמצא בצ'ילה, מרחק 8 שעות נסיעה. האי נחשב לאחד מהאזורים הפרימטיביים (או העתיקים, תלוי את מי שואלים) של צ'ילה וכפנינת תיירותית נסתרת. האי צ'ילואה הוא אי גבעתי המרוצף שדות חקלאיים צהובים וירוקים. כמובן שזו לא הסיבה העיקרית לביקור בו. אנו, כמו רוב התיירים, לא נסענו לראות שדות בצבעי נבחרת ברזיל, אלא את כנסיות העץ באי שרובן הוכרו כאתר שימור של UNESCO.

דוגמית לא מייצגת

הבהרה חשובה, לפני שנגיע פיזית לאי: צ'ילואה עם סגול במלרע ולא צ'ילואי במלעיל, כמו שנהגתי לבטא ואף אחד לא הבין את כוונתי במשך הימים הבאים.

עלינו על האוטובוס שיצא בבוקר גשום (10:00?) מברילוצ'ה. אנחנו חוצים את פארק Nahual Huapi עד מעבר הגבול ליד Villa la angostura. למודי נסיון, אנו ממעטים בפירות ואף מצהירים בטופס המכס על הפירות. במעבר הגבול האימתני למראה, כלבי SAG (הרשות החקלאית הציליאנית) מרחרחים את התיקים, מחפשים סמים וחמור מכך, תפוחים. למרות הצהרת המכס שמילאנו, הצ'ילאנים לא טרחו לאסוף את הפירות הקטלניים שברשותנו ואנו המשכנו מרוצים בדרכנו, דרך חלקו הצ'ילאני של פארק Nahuel Huapi (הנקרא בצ'ילה Vincent Rose) עד Puerto Montt, מרכז חקלאי ועירוני גדול, אליו הגענו ב-16:00.

לא טרחנו לצאת מהתחנה המרכזית. העיר נראתה גדולה ועמוסה כשחצינו אותה באוטובוס לכיוון יעדנו הראשון ב-Chiloe, העיר Ancud. באוטובוס, שמחה והמולה. חלק גדול מהנוסעים עומדים. בדרך האוטובוס עוצר לנוסעים, קונספט לא מקובל בדרום אמריקה. רוכלים עולים ומנסים למכור שטויות מסוגים שונים. בלגן שלם.

לאי Chiloe מגיעים אחרי שעת נסיעה ברכב וחצי שעה במעבורת. מזג האוויר נראה מבטיח. חצינו את האנדים והתרחקנו מזרחה והתוצאה מיידית – השמיים בהירים ואין טיפת גשם מאיימת באופק.

את הנסיעה בת ה-30 דקות במעבורת מלווים דולפינים. אחרי המעבורת, עוד שעה נסיעה ל-Ancud, העיר השנייה בגודלה (מתוך שתיים) בצ'ילואה. עם הירידה, ממתינה לנו מקומית ובידה Lonely planet. המקומית משוויצה בהמלצות שקיבל ההוסטל שבבעולתה ב- Lonely planet. אחרי משא ומתן, שכלל מספר רגעים משעשעים ומשפטים כמו "We are poor, but we are not Bolivia" אחרי התמקחות, ארוחת בוקר לישראלים בלבד, "היזכרות פתאומית" בחדר נוסף , "And Michelle, look at the view!" על גבעה מכוסה דשא צהוב, ועוד כהנה וכהנה אנחנו סוגרים ומתקמים בהוסטל.

Chiloe ידועה כאחד מאתרי הדיג העיקריים של צ'ילה ובמיוחד של הסלמון. חלק גדול מכלכלת האי מבוסס על דיג הסלמון המסכן. בעלת הבית מדריכה אותנו כיצד להגיע לשוק (ושוב בצורה די משעשעת) ומה להזמין (Menu del dia, "Very, very cheap!!"). אנחנו הולכים למרכז השוק, ומזמינים סלמון ומלרוזה באחת ממסעדות הפועלים במקום. המלצריות מתלהבות מזוג הזרים שמסתובב במקום. אחת מהן מציעה לי נישואים. מקנחים בגלידה, אבל אין מה להשוות לגלידות של ברילוצ'ה.

ביום למחרת הסתובבנו בעיר. טיפסנו על המבצר המשקיף על העיר, המעוז הספרדי האחרון בצי'לה. טיילנו לאורך החוף של האוקיינוס האטלנטי.

אם לא מחשיבים את החופים המרוטים והתחומים באזור תעלת מגלן ו-Puerto Natales זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה עמדתי על חוף האוקיינוס אטלנטי. יש בו משהו מרשים. וב-Chiloe בנוסף, יש משהו מאוד נעים.

לקראת הצהרים אספנו את חפצנו משמירת החפצים בההוסטל (תוך שאנו מתעלמים באלגנטיות מהשלטים המציגים את מחיר שמירת החפצים) ושמנו פעמינו לאוטובוס החוצה את האי לאורך הכביש הראשי (היחיד) לכיוון Castro.

Castro, בירת האי והעיר הגדולה במחוז (למעשה, גודלה זהה ל-Ancud) היא מקום הרבה פחות נעים מ-Ancud. צפופה, צרה, היא מאוד לא מושכת כעיר תיירותית. מחוץ לתחנת האוטובוס, דוכנים שונים, בין היתר לממכר אפרוחים.

אני מתרוצץ בעיר, אבל לא מצליח למצוא מקום לינה. מסיבה שתתברר בפוסט הבא (העדכון הבא של הבלוג), העיר עמוסה בתיירים. בסופו של דבר, אנחנו מוצאים מקום לינה באכסניה עמוסה מוטיבים נוצריים. כשישו מברך אותנו מעל המיטה אנחנו יוצאים לסיור קצר בעיר.

ראשית כל, לשכת התיירות. שם אנחנו מקבלים מפה עם הסברים (באנגלית!) על הכנסיות השונות באי והמלצות על היפות במיוחד. לשכת התיירות ממוקמת ליד כנסיית העץ הנאה של קסטרו, ומיד אחרי הביקור בה אנו פונים לאטרקציה התיירותית השנייה בה, ה-palafittes.

ה-palafittes הם בתי עץ צבועים ססגונית שנבנו על גדות הנהר, בעבר בתי עשירים והיום שיכוני עוני וסכנה סניטרית.

משם חזרנו למרכז העיירה, לאזור הנמל. הסתובבנו קצת בשווקים וראינו איך מעבדים את יבול הים. מעניין אך מבחיל.

תמונות, כמובן:

Vodpod videos no longer available.