22.3-23.3 : La Paz ו-Tiwanaku
קצת על לה פז, אחת מהערים שסבלנו בהן בצורה החריפה ביותר וכנראה שבגלל זה זכורה בבהירות חדה.
הערת היועץ האמנותי: כמו שכם, רק בלי לכלוך. הוא טועה.
אז מה יש בה? מדרכות – אין, כיוון שהרוכלים הפקיעו אותם. אתרים מעניינים – אין, פרט לקתדרלה בודדת. מסעדות – אין, וגם לא כדאי לאכול בחוץ. אז מה יש לעשות בלה-פז? אך ורק קניות. למעשה, היה ראוי לשנות את שמה מלה-פז ל-El Mercado, השוק. העיר לא מחולקת ע"פ שכונות, אלא לשווקים: שוק בגדים, שוק פירות וירקות, שוק אלקטרוניקה, שוק אריזות פלסטיק, שוק מכשפות. כל שכונה והשוק שלה. כנראה שאם היינו מחפשים היינו מוצאים גם שוק לחלקי גופות. הבוליביאנים לא מייצרים כלום (פרט אולי לחלקי גופות), אלא רק סוחרים ציקלית באותם מוצרים. לא מתכון מבטיח למדינה משגשגת.
בנוסף לשווקים, לה פז משמשת כמרכז אסטרטגי לטיולי כוכב בבוליביה. יש להיות כנים ולהודות כי לה פז אינה גרועה ולעיתים אף טובה משאר הערים בבוליביה (פרט אולי לפוטוסי). היא זכורה לדראון כיוון שהיא העיר הבוליביאנית בה שהינו בה לתקופה הממושכת ביותר.
יום שני בשבוע זה היה היום הראשון בטיול שהוקדש לקניות מזה כמעט שלושה חודשים. בעוד כשבוע וחצי אנחנו נוחתים בארץ ויש להביא שוחד מתאים לאחיינים. סוג השוחד כבר נקבע – פליזים, ובבוקר יום זה עשינו סקירה של חנויות הפליזים במתחם ה-Sagranaga. לאחר סקר השוק הראשוני, בקרנו בכנסיית San Fransico, האתר התיירותי הראוי היחיד בתוככי לה-פז. ושוב קניות. הפעם חיפשנו גאדג'ט אלקטרוני לאבא של מיכל באזור Eloy Salmon, ללא הצלחה. זה לא היה בזבוז זמן מוחלט, כיוון שמצאנו שוק נחמד לחולצות כדורגל. אכלנו צהריים בבית חב"ד, נחנו מעט, הזמנו סיורים ל-Tiwanaku למחרת ולפמפס לעוד יומיים, נקלענו לשוק פירות, ירקות וחיות מתות מסריח במיוחד וסיימנו יום שעל הנייר נראה קל אבל היה ארוך ומתיש.
היום היה כל כך עלוב שאפילו תמונות לא נציג.
אחרי שאמש ביקרנו פעמיים במשרד של ג'רי מהסלאר שהתגלה כבותקה נטוש, הזמנו סיור באתר הארכיאולוגי Tiwanaku (220 בוליביאן לזוג, כמדומני) בחברה מקומית מתחרה ברחוב Sagranaga. השכמנו למחרת בשעה 7:40, אחרי שהספקנו לחטוף ארוחת בוקר זריזה, אספה אותנו ההסעה.
אותו יום היה יום של נהי ואבל בבוליביה, יום זכרון וטקסים, ומבחינתנו בעיקר יום של פקקים. ביום הזכרון למלחמה הפסיפית, המלחמה בה בוליביה הפסידה חלקים נכבדים מאדמתה לצ'ילה (וטוב שכך, אחרת בביקור בסן פדרו דה אטקמה היינו בבוליביה ולא בצ'ילה), נערכו טקסים רבים בבוקר. בראייה לאחור, נראה היה שמטרת הטקסים הייתה ליצור עומסי תנועה בכבישים. במשך שעה וחצי מנומנות תמרנו בפקקים עד שנאספו כל חברי הסיור המאורגן מהמלונות. אחרי עוד כשעה של נסיעה עצרנו בצד הדרך לתצפית על רכס האנדים והעמק מתחתיו. עוד חצי שעה של נסיעה, ואנחנו ב-Tiwanaku, 72 ק"מ מלה-פז, אתר UNESCO.
בדרך ל-Tiwanaku
Tiwanaku, מרכז התרבות הקדומה לאינקה שנקראה בשם הלא מקורי Tiwanaku, הייתה עיר שבשיא פארה הכילה כ-30,000 תושבים, כאשר מספר תושבי האימפריה כולה עמד על כמיליון. היום נשארו במקום רק חורבות המקדש המרכזי.
הסיור התחיל בביקור במוזיאון (ובשירותים היה סבון!). המדריך, שידע אנגלית (!) והיה בעל תואר שני בארכיאולוגיה (!!), נתן סקירה מקיפה על התרבויות ההיסטוריות והגאוגרפיה שאפילו הייתה מעניינת (!!!). כעבור זמן לא ארוך המיצגים ההיסטוריים במוזיאון וההסברים הנרחבים על הדת והפולקור הטיוואנקי החלו להעיק (תמצית הדת הטיוואנקית: המספר 3 זה וואו!), ולמזלנו לא נמשכו יותר מכך.
שער השמש. או משהו כזה.
לאחר מכן נכנסו להנגר שבמרכזו היה אחד הממצאים העיקריים באתר, פסל הפא'צהמאמא. הפסל, שגובהו מספר מטרים, עשוי מסלע בודד ומכוסה תבליטים מיתולוגיים שונים. הוא מייצג את הפאצ'המאמא, האל הקדמון של תרבות Tiwanaku. זהו הפסל הקלאסי שנראה בכל תמונה מייצגת של אלילי דרום אמריקה. אחרי הסבר ארוך מדי על כל התבליטים השונים בפסל פנינו לאתר עצמו.
הפאצ'ה-אמא-של-הבוליביאנים
החורבות ששרדו הן בעיקר התשתית של אזורי הפולחן. היה נחמד להסתובב בין החורבות, לצד שער השמש, לדמיין את המקדשים הפאגאניים, לצלם את הפסלים על רקע השמיים הצלולים ולהבין שהבוליביאנים לא התקדמו הרבה מאז.
בדרך חזרה, עצרנו לארוחה במסעדה מקומית. תמורת 20 בוליבאן קיבלנו ארוחה מלאה. אני קיבלתי בשר לאמה ומיכל דג מקולקל, שהוחלף מיד בביצה עם סלמונלה. חזרנו דרך El Alto ובדרך עשינו עצירת צילום ממש בתחילת הירידה ל- La-Paz.
בשעת אחה"צ המוקדמות, עת שחזרנו, התחיל טפטוף. אכלנו בבית חב"ד, ופנינו לקנות פליסים. בעקבות ההמלצה בקלסר, שהספקנו לתקן אותה מאז, הזמנו את הפליסים אצל פליקס. זה אולי נשמע פשוט, אבל דרושה סיבולת נפשית גבוהה בשביל להזמין (במשך שעתיים!) 18 פליסים (!!) בצבעים ודוגמאות שונים.
תמונות היום:
Vodpod videos no longer available.
21.3 – (La Paz (Bolivia
האוטובוס הראשון שיוצא ללה-פז עוזב את Arica בשעה 8:00. האוטובוס, הכלאה משונה בין אוטובוס בוליבאני לצ'ילאני, נראה סביר מספיק כדי שנקנה כרטיס לאחר התמקחות קצרה – הקרבה לבוליביה מחייבת. אם זכרוני אינו מטעני ההתמקחות עזרה קלות, אבל מכרי יודעים כי סביר בהחלט שזכרוני מטעני.
הדרך מטפסת, ממריאה מהחלקים המדברים באזור Arica, עוברת דרך פארק Lauca, שם אנו מאיטים קצת בשל התנועה הערה של הלאמות והגואנקות באזור.
בכביש הראשי המחבר את צ'ילה ובוליביה
הדרך ממשיכה ומטפסת לרמה מישורית, הרצופה בהרי געש חרוטיים, מושלגים ומעשנים (נוף צ'יליאני טיפוסי), ובאגמים ומסביבם עשב ירוק (נוף בוליביאני טיפוסי). במעבר הגבול, בגובה 4600 מטר, קר גם בצהרים. אין הגדרה טובה יותר לאירוניה מכאשר הבוליביאנים מחרימים לנו את הפירות שהבאנו מצ'ילה מחשש לזיהום.
ואז נעלם הטלפון של מיכל. קצת אחרי מעבר הגבול לבוליביה, מיכל משגיחה שהיא לא השגיחה טוב על הטלפון. נעלם Nokia 5800, ששווה משכורת חודשית של שלושה בוליבאניים, ויתרה מכך, אמצעי השרדות בבוליביה. אנחנו מתחילים בחיפושים בפאניקה ומגייסים את עזרת חלק מיושבי האוטובוס. מיכל מתחילה לקלל את כל הבוליבאנים ואמותיהם ומייחסת להם אוסף תכונות שליליות מקיף. למרבה המזל היא עושה זאת בעברית. והנה, אחרי רבע שעה של חיפושים נמצא הטלפון , וחמור מכך, ע"י בוליבאני. אנחת רווחה משוחררת, ואיכשהו אנחנו נהנים עוד יותר מהדרך הרצופה שדות קינואה ובתי חימר שמתחלפים במבנים צפופים יותר ויותר. הכביש הופך לסלול ואנחנו מגיעים ל-El Alto, ומיד אחריה אל "השלום" – La Paz.
מלמעלה היא מרשימה. ערב רב של בתים אדומים צפופים בתוך עמק. נדמה שלקחו את פוטוסי והכפילו את אורכה פי שתיים, את רוחבה פי 6, תלשו את Cerro Rico ובמקומו תקעו הר גבוה, מושלג, בגובה 6500 מטר, החולש על העמק – ה-Illimani, "הנשר המוזהב".
מלמטה, היא הרבה פחות מרשימה. הערב רב של הבתים מתגלה כמבוך מלוכלך, מבולגן, שהמדרכות בו הופקעו לצורך דוכני צ'ולות.
בנסיעה ממעבר הגבול בסלאר לסן פדרו חלקנו את המושב האחורי של המיניבוס עם חבורה של בוגרי קולג' אוסטרליים סטריאוטיפים. מעבר למשחקי מילים מזעזעים באווילותם, הם השתדלו להביך בפומבי זוג אירים שהתארס בברזיל. עם אותו זוג חלקנו מונית וירדנו סמוך למלון בו נשהה כל שהותנו בלה פז – Cruz de Los Andez. מלון אסתטי, עם Wi-Fi שלא עבד בקומה בה היינו (קומה שלישית), אינטרנט שניסו לגבות עליו כסף (ללא הצלחה, חצופים!) אבל עם ארוחת בוקר שופרא דשופרא. קצת יקר יחסית לאחרים (110 בוליביאן כמדומני) ומאיתנו גבו אף יותר עבור חלק מהימים, אבל שקט וממוקם מרכזית.
נחתנו במלון בשעה 19:00 בערב ומיד גילינו יתרון נוסף וחשוב – הוא מרוחק מספר דקות הליכה מבית חב"ד, לשם שעטנו עם קריאת הקרב "בשר!".
אבל לא היה בשר. אחרי שהתחננו יפה ואף הנחתי תפילין הם הצליחו לגרד שאריות עוף מת . מיכל השלימה מעט מחוסר הברזל ואני השלמתי חוסר בפורל, שבצורה משעשעת פעיל חב"ד המקומי ניסה למכור לנו אותו בתור "סלמון נהרות".
מקום הגידול הטבעי של "סלמון הנהרות"? - מעבר הגבול בין בוליביה לצ'ילה
בית חב"ד הוא מקום נחמד. בניגוד לדעה הקודמת שהייתה לי מדובר בחברה צעירים, שמדברים סלנג יותר טוב ממני, יותר פתוחים מרוב החילונים, ופחות מיסיונרים מבודהיסט ממוצע. האוכל סביר בהחלט וזול אפילו במונחים בוליבאנים. גם כמקום מפגש של ישראלי והחלפת מידע הוא מומלץ. לרוב אוכלוסיית הישראלים במקום שונה מהבררה האופיינית. במקום יש אינטרנט חופשי (כולל צורב!) והיתרון הגדול – הקלסר של יוסי (או דוד, אני לא בטוח). יוסי/דוד, ישראלי שהחליט להשתקע בבוליביה כמדריך טיולים מרביץ סקירה שכמוה לא ראיתי – עשרות טרקים בכל בוליביה, ניתוח דקדקני של לה פז, כולל חנויות פליזים ומתנות, ומידע פרטני על כל האטרקציות בבוליביה. הוא גם כתוב היטב וכולל השמצות משובחות (על הבוליבאנים: "כדאי לבקר בבית הכלא סן פדרו. מעבר לעניין האנתרופולוגי בבית הכלא המתנהל מעצמו ע"י האסירים, תמיד טוב לראות בולביאנים בכלא ולדעת שיש פחות מהם בחוץ"). בסה"כ: בית חב"ד – כדאי!
מעט תמונות היום:
Vodpod videos no longer available.
19.3 – הטיול בסלאר, חלק III ו-San Pedro de Atacama (צ'ילה)
כישראלים למודי קרבות בבוליביה, הנחנו שאם הונחנו להתכונן ליציאה ב-4:00 לפנות בוקר, הרי שאין טעם לקום לפני 4:10 כיוון שלא נצא לפני 4:30. מה רבה הייתה תדהמתנו כשיצאנו מהחדר ב-4:05 (בכל זאת, מיכל ממוצא ייקי) ונתקלנו במבט זועף של כל חברי המשלחת מהג'יפים האחרים. כשזוג הישראלים הנוסף הגיח רק ב-4:15 הוא כבר נתקל באיומי רצח. לזכות השוויצריות, וזו זכותם היחידה בטיול הנוכחי, יש להודות שהן היו מוכנות בזמן. מעטים האנשים שיוכו בתדהמה מכך.
בזריחה, שלוש שעות לאחר מכן
מדוע יצאנו לדרך כה מוקדם? ה-Solar de Manaña geyser basin, אזור של גייזרים וגזים מתפרצים בגובה 4900 מטר מרשים במיוחד קצת לפני הזריחה. כשמגיעים אליו מריחים ראשית ריח גופרית עז. עשן סמיך מתמר מהנקבוביות הקטנות דרכם יוצאים גם גזים לוהטים בלחץ גבוה.
נסיעה לא ארוכה מביאה אותנו מעט לפני הזריחה ל- Termas de Polques, מעיין חם על צל הר. בקור אימים אנחנו מדדים בבגדי ים ומזנקים לתוך המים הרותחים. צופים בזריחה, מסביב הרים בצבעי מדבר, אדום, חום, צהוב.
תמונה יותר מוצלחת צונזרה
להשלמת האווירה הרומנטית אנחנו שומעים את תוכנית הקרב של אגודת גברברים ישראלים מקבוצות אחרות. מטרת הפעולה המתוכננת: כיבוש מהיר של הבריטיות בקבוצתנו. כמו מרבית המבצעים הצבאים לאחרונה, גם מבצע זה נחל כישלון צרוף. בניגוד לרוב המבצעים הצבאים לאחרונה, הפעם זה היה משעשע. יוצאים החוצה רועדים מקור, פרננדו מכין לנו פינוק מיוחד לארחות הבוקר האחרונה – פנקייקס, יוגורטים, ריבות, קורנפלקס.
אנחנו שועטים לקראת מעבר הגבול בצ'ילה. ניתן היה לנחש זאת גם לפי התרבות הרי הגעש הפעילים שמלועותיהם נפלט עשן. ניצב איתן ובולט מבין הרי הגעש הוא Licancabur .
עוברים עוד שתי לגונות, ירוקה (Verde) וצהובה (Amarilla), מצטלמים עם פרננדו על רקע האחרונה, שועטים ברכב, מביטים במדבר נצבע עם הבוקר, ויורדים במעבר הגבול בצ'ילה. מזייפים צער פרידה משאר חברי הג'יפ ועולים על ההסעה לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה.
סוף הטיול בסלאר, אחד מטיולי הטבע המרשימים ביותר בדרום אמריקה.
חזרה לציויליזציה. למרות ש-San Pedro de Atacama היא אחת מהעיירות הנידחות בצ'ילה, ההבדל בין העולם המערבי (צ'ילה) לטרום ימי הביניים (בוליביה) מוציא מאיתנו אנחת רווחה כנה. כבישים סלולים. חשמל. אוכל שניתן לאכול בלי לזכות בתוספת סלמונלה חינם. על המוצרים יש מחירים (מודפסים!). אמריקה.
סאן פדרו, עיירה באמצע המדבר הצחיח בעולם. הסיבה היחידה לקיומה – תיירות. במקום בו כבר 40 שנה לא ירדה טיפת גשם, בגובה 2400 מטר, גרים 5000 איש שמתפרנסים משלושת האטרקציות התיירותיות באזור –אתר גייזרים ומעיינות חמים (El Tatio), הסלאר הקטן (Salar de Atacama) ועמק הירח (Valley de la Luna). אך לפני שנפנה לכך, ראשית יש להתמקם. הסתובבנו קצת בעיירה לפני שהתמקמנו בהוסטל Corvatsh – מאוד לא מומלץ, כפי שיתברר לנו בהמשך.
משקיפים על עמק הירח. קיוינו שכאן אין רעידות אדמה
מבחינה ארכיטקטרונית העיירה מעניינת. כבישי העיירה הפנימיים לא סלולים – חריג יחסית לצ'ילה, בה אפילו באזור הקרטרה הכבישים הפנימיים היו סלולים. ענני האבק שעלו בפעמים הנדירות שרכבים עברו באזור מכסים לשניה קלה את הבניה הנמוכה של בתי חימר צפופים, צבועים בלבן. סן פדרו מזכירה את תדמית העיירה המקסיקניות כפי שמצטיירת במערבונים אמריקנים. בנקודה אחת בלבד היא דומה לבוליביה – המים. גם כאן יש לשתות אך ורק מים מינרליים.
אחרי השלמת שעות שינה יצאנו בשעה 16:00 לסיור מודרך ב-Valley de la Luna. בהיבט המדריך, נהג מונית שאלתר את דרכו באנגלית, הסיור, שהובטח שיהיה באנגלית שייקספירית, היה מאכזב מאוד. הנופים, לעומת זאת, היו לעילא ולעילא.
לא נרמה - תמונת HDR
עמק הירח הוא שמורה ובה מתחם של נקיקים, קניוני ענק, דיונות חול (שמשמשות גם לסקי דיונות) ותצורת סלע משונות. בשעת אחה"צ הסלעים משמיעים קולות התפוקקות בשל הפרש הטמפרטורות. אדמת הגיר מנוקבת במערות צרות, שבאחת מהם זחלנו ללא מטרה מגודרת. ברקע, קולות התפוקקות שמשמיעים הסלעים מדי אחה"צ בשל הפרש הטמפרטורות.
סלע מיוחד, שמזכיר לבעלי דמיון נוצרי מפותח "שלוש מריות" נמצא בדרך לרכס קטן בלב השמורה. עם השקיעה, עולים לפסגת הרכס, לעמדת תצפית ומביטים על העמק נצבע אדום. מרהיב.
תמונות היום:
Vodpod videos no longer available.
18.3 – הטיול בסלאר, חלק II
אחרי ארוחת בוקר סבירה, פנינו להמשך הטיול ב"סלאר". היעד הבא – הלגונות. בתוך אגמים מלוחים בגובה 4000-5000 מטר, שגודלם לא עולה על קילומטרים רבועים בודדים, נמצאים עשרות פלמינגו לבנים, ורודים ואדומים שצבעם נקבע לפי הפלנקטון בלגונה.
מסביב הרים בצבעים פסיכודליים. בצד הלגונה מעט דשא ירוק ומצדה השני מלח לבן בוהק. תמונה שתעלה גרגור בקרב כל צייר סוריאליסטי.
הלגונות קרויות על פי הצבעים השונים – Laguna Verda, Laguna Blanca, Languna Hedionda והיפה מכולם – Laguna Colorada, אליה הגענו אחה"צ.
קצת אחרי הכניסה לשמורת ה-REA ותשלום דמי כניסה/שוחד לפקיד, הגענו ללגונה אדומה מדהימה. לצד הלגונה לחכו לאמות את מעט העשב הירוק שגדל שם.
היה מרשים מאוד אבל גם קצר מאוד כיוון שמהרנו למצוא מקום לינה לערב המתקרב ובא. הגענו לאכסניה עלובה וזוג השוויצריות השתרעו על המיטה והכריזו: "Fernando, it is perfect!". כיוון שאחת מהן למדה בלשנות, האפשרות הראשונה שעלתה במוחי, שהן לא יודעות מה משמעות המילה perfect, נפסלה על הסף. למזלנו, פרננדו התעלם מהם באלגנטיות. הוא אמץ כלפיהן גישה זו כאשר אמש, קצת אחרי השקיעה ומעט לפני שחשיכה מוחלטת נפלה, הם הציעו לו, תוך כדי נהיגה, להסניף מעט קוק.
רגע נדיר של סימפטיה
כהערת אגב, עיצוב המתקן להסנפת קוק היה מאכזב. ניתן היה לשער שהמתקן יעוצב בצורה קצת יותר יצירתית לאור העובדה שהמעצבים שלו שוררים רוב חייהם במצד פסיכדלי.
חזרה לעניינו, משיקולים טכניים עברנו לבקתה אחרת, לא מוצלחת בהרבה מהקודמת. השתרענו על מיטות אבן, בחדר של 6 אנשים ללא חימום, ללא תאורה, בגובה 4400 מטר, ככל הנראה לא המתכון האידאלי לשינה מוצלחת. מצד שני, זה לא ממש הטריד אותנו, כי ממילא אלמנט השינה לא צפוי היה להיות דומיננטי – ההשכמה למחר נקבעה ל-3:45.
El Arabol De Pietra, עץ הסלע בתרגום חופשי
אך לפני שאנו פורשים לישון, ראוי לתאר קצת יותר בפרוטרוט את מעללי היום. בבוקר היום שותפנו הישראלי הטיפש לנסיעה האשים אותי בגניבת בקבוק מים שנמצא יותר מאוחר אצל השוויצריות. למזלנו, זוג הישראלים שייצגו נאמנה את ה"ישראלי המטומטם" סבלו ממחלת גבהים בהמשך הטיול ולא הציקו (כמעט) יותר.
לפני שהגענו ללגונה הראשונה, כרסמנו ארוחת בוקר באזור שהזכיר קצת את עין עבדת – סלעים צהובים, מתקמרים, שקועים בחול.
אחרי הביקור בלגונה הראשונה וארוחת צהריים בלגונה השנייה, הגענו לאזור המכונה "המדבר של סלבדור דאלי". דיונות נשפכות בצבעים שונים, סלע בצורת עץ, אבנים בגובה עשרות מטרים שקועות בחול. פרננדו ושאר הבוליבאנים טוענים שהאזור נתן השראה לסלבדור דאלי. אצל בוליבאנים האמת היא מושג גמיש.
קצת לפני ארוחת הערב, תחקרנו את ג'רי, מדריך הטיולים מלה-פאז, שהסביר לנו את כל האפשרויות לסיורים באזור לה-פז ורורה-נבקה. הוא השאיר לנו את כרטיס הביקור שלנו והדריך אותנו איך להגיע למשרדו. לקראת ההשכמה המוקדמת מחר הקדמנו להתקלח (המקלחת בתשלום נוסף של 10 בוליביאן) וללכת לישון, מתוך תקווה ששאר חברי הג'יפ שבחרו בלילה לבן לא יעירו אותנו.
תמונות היום:
Vodpod videos no longer available.
17.3 – הטיול בסלאר, חלק I
מהו אותו טיול נודע בסלאר שבבוקר בהיר של יום ד' התכוננו לקראתו? ה-Salar de uyuni הוא ימת המלח הגדולה בעולם, הנמצאת בגובה 3700 מטר. למרות שם הקוד "הסלאר" הסיור בימה עצמה נמשך רק חלק מהיום הראשון, בו מבקרים בנוסף גם בבית קברות לרכבות וסביבות הסלאר.
ביום השני מטיילים ב-Reserva Andina Eduardo Avaroa לגונות אדומות, כחולות, ירוקות ולבנות, מדבריות צהובות וכתומות והמון פלמינגו ורודים. גם ההרים משתתפים בחגיגת הצבעים. ביום השלישי מבקרים עוד קצת בשמורת REA וחוזרים חזרה לאויני. לחילופין, ניתן לרדת בבוקר היום השלישי במעבר הגבול לצ'ילה ולהמשיך משם לסן-פדרו דה אקטמה בצ'ילה. זו האפשרות בה בחרנו.
לכל אורך הטיול אין נפש חיה. או למעשה, לא הייתה נפש חיה עד שהתפתחה תעשיית התיירות באזור, ובעקבותיה התפתחו מספר חורבות נוטות ליפול שמשמשות כמקומות לינה לתיירים. אין מקומות לתדלוק, יש מעט מקומות לקנות מזון ושתיה וממילא מדובר בתפריט מצומצם ביותר. את מיכלי הדלק, את המים והמזון לשלושת הימים הקרובים, את הציוד שלנו, את הגז לבישול, את הכל מכל קושרים על גג הג'יפ. גובהו האפקטיבי של הג'יפ, פצצת תבערה מתלקחת, מוכפל בבוקר היציאה מאויני.
זהירים וחוששים ממזון בוליביאני אנחנו מנצלים את הבוקר על מנת לקנות אוכל ובעיקר שתייה לימים הבאים. בשעה 10:30, מעט מאוחר, אנחנו עולים על הג'יפים ויוצאים לדרך. התחנה הראשונה – בית הקברות לרכבות.
עם שקיעת העיירה כצומת רכבות חשוב, נשארו קרונות רכבת וקטרים מיותמים בשולי העיירה. מסיבה לא ברורה, חתיכות המתכת החלודות נהפכו לארטקציה תיירותית. פרט לחלודה, הגרוטאות מכוסות בגרפיטי מכוערים, שמות תיירים, לא רק ישראלים, ומשוואות מתורת היחסות (הכללית, לא הפרטית!). מקום נחמד, אבל לא מדהים כמו הסלאר, אל פאתיו הגענו כשעתיים אח"כ, באזור 12:30.
בפאתי הסלאר אין הרבה חוץ ממלח. כיוון שאין אפילו חומרי בנייה בסיסים הכפר אליו הגענו, Colchani,בנוי כולו ממלח. במוזיאון המלח בכפר פסל לאמה ענק – גם הוא ממלח. בחוץ שוק תיירים לממכר עבודות תוצרת יד – נחשתם נכון, ממלח. היועץ האומנתי לבלוג הרוויח לאמה לאוסף הכבשים שלו.
עוד נסיעה קצרה, ואנחנו כבר בסלאר עצמו. משטח לבן, אינסופי, מופרע רק ע"י פירמדות קטנות שהמקומיים יוצרים על מנת ליבש את המלח. בעקבות הגשמים יש שלוליות רדודות באדמת הסלאר שיוצרות השתקפות של השמיים בקרקע.
תמונות סלאר. בסלאר, בהעדר העצים, ההרים או כל עצם אחר שישבור את המישור הלבן, אין פרספיקטיבה. לא ניתן, או לפחות מאוד קשה, להבחין בין עצם קרוב ורחוק. התכונה הזו אפשרה לספורט ישראלי מתוחכם להתפתח. בעזרת בובות, דינזוארים, מכוניות צעצוע ובעיקר מצלמה עם מפתח צמצם גבוה מביימים מספר רב של תמונות מגוחכות עד אימה.
בגובה 4000 מטר, לפי התמונה הראשונה, זה הרבה יותר קל
לרוע המזל, הסלאר הרטוב והגבשושי לא מהווה משטח אידיאלי לשכיבה וכך אחרי סשן צילומים ראשון התמלאנו במלח ובמים. אחרי כחצי שעה פרננדו סיים להכין את ארוחת הצהריים, שבאופן מפתיע הייתה לא רעה ובאופן מפתיע עוד יותר לא גרמה לנו לקלקול קיבה.
כבר בשלב הזה העמיתים שלנו לסיור התחילו להפגין את אופיים כאשר סייעו באדיבותם למיכל לאכול את המנה הצמחונית הבודדת שלה. לקינוח, הצטלמנו עם דגלי הלאום שהיו במקום. מיכל עם דגל ישראל ואני עם דגל אוסטריה.
דו-פטריוט מקומי
המשכנו בנסיעה לעומק הסלאר. מצידנו ג'יפים דוהרים, משאירים מאחוריהם שובל לבן. אין שום אפשרות להעריך באיזו מהירות אנחנו נעים. בנוסף, ברכב של פרננדו אין מחוג תקין אחד – בכלל זה מד המהירות. מרהיב.
אני יושב במושב הקדמי, מצלם דרך החלון ללא הכרה. בשל האידוי מהקרקע, ההרים הרחק באופק נראים מרחפים באויר. סימפוניה לנוף סוריאליסטי וגיפ'ים.
אחרי כשעה, שעה וחצי של נסיעה אנחנו רואים מרחוק את אי הדגים. זה המקום להבהיר – אין דגים בסלאר ולא מדובר באי. זוהי גבעה סלעית, חומה, שמרחוק נראית לבעלי דמיון מפותח במיוחד כדג. הגבעה, בגודל קילומטר רבוע ומטה, מכילה עשרות קקטוסים. הקקטוסים שותים להנאתם ממי התהום המתוקים הנמצאים מתחת לגבעה השוברת את המישור הלבן.
על מנת לטפס על הגבעה יש לשלם "תשלום סמלי" לרשות הטבע הבוליביאנית או בניסוח אחר שוחד ממוסד לשומר. מכיוון שעל הגבעה עצמה אין דבר פרט לקקטוסים שכמוהם ראינו רבות, החלטנו להשאר בחוץ ולצלם עוד תמונות סלאר – מחזיקים את הג'יפ על כפות הידיים, עומדים על קופסאת פרינגלס, מתחבאים בתוך נעל ועוד ועוד.
ברגע נדיר של אחווה הצטלמנו בתמונה משותפת עם כל שאר יושבי הג'יפ.
בשעה 4:30 עזבנו את האי ופנינו לעבר לינת הלילה. דהרנו במשך שעתיים במישור הלבן, עד שבשעה 18:30 עזבנו את גבולות הסלאר. למרות שמדובר במקום מדהים, ייחודי, שלא נראה עוד כמוהו, לא הייתה הרגשה של "עוד" באוויר. נראה היה שיום בודד הספיק לנו למצות את מדבר הסלאר. אולי מפתיע, אולי לא.
המלונות הראשונים שהגענו אליהם, אם אפשר לכנות בקתות לבנים מוזנחות וחסרות צורה "מלונות", היו מלאים. בלית ברירה, המשכנו לדהור לכיוון היעדים הבאים. באחת מהפניות, רעש עמום נשמע כשחלק מהציוד עף מגג הג'יפ. למזלנו שמנו לב לכך בזמן. אין נזקים.
שעת השקיעה הייתה קסומה, נוסעים במהירות לא ידועה בדרכי עפר, כשברקע ההרים מקבלים צבע אדום עז ובצד הדרך שדות קינואה סגולים. אחרי שסבלנו מהטעם השוויצרי האיום במוסיקה, לבקשת זוג הישראלים הפיקוד ברדיו-דיסק-נגן בג'יפ עבר לשליטתי. לא נרשמו תלונות.
בשעת ערב הגענו לספק כפר מוזנח, ספק הצטברות אקראית של מספר בתים. באכסניה המקומית היו 6 חדרי שינה וחדר שירותים ומקלחת בודדים עבור כל חברי המשלחת, 30 איש שהגיעו בשלושה-ארבעה גיפ'ים. כיוון שהיינו הג'יפ הראשון שהגיע, התמזל מזלנו ויכולנו להתמקם בחדר זוגי. התקלחנו במקלחת כה מזעזעת שמעולם לא ראינו כמוה פרט כמובן למקלחת ב"מלון" שהתאכסנו בו למחרת. אחרי המתנה של שעתיים הגיע שעת ארוחת הערב.
מפה והלאה, עוד תמונות סלאר ללא הקשר
האמת, אוכל סביר בהחלט. וגם בכמויות מכובדות. אמנם שמנוני, אך בהחלט ניתן לקבל זאת לאור מגבלות השטח. משקה מוזר תפס את תשומת ליבי – משקה רום-קולה שעל התוית תמונת פמלה אנדרסון בספק לבוש חושפני ספק לבוש כלל. שתיתי לגימה ומיד התרחשו שני דברים. ראשית, תחושת קבס אפפה אותי, שנית, בריטית מאחד מהגיפ'ים הנוספים לקחה את הבקבוק בחמת זעם עם מבט מאשים בשוד מזוין. הבריטית, שנקראה מעתה "פמלה" ע"י המשלחת, זכתה במבטים המומים, אפילו מהקולגות הבריטיות שלה.
לצידנו בארוחת הערב ישב "ג'רי", בוליבאני דובר אנגלית שוטפת, שהגיע כמלווה לקבוצת הבריטים/אוסטרלים מלה-פז. הוא הכין לישראלי שהחל לסבול ממיחושי בטן וראש תה קוקה ואנו תחקרנו אותו על הנעשה בלה-פז, ברורה-נבקה ובכלל בבוליביה. היה מעניין. כשהוא התחיל להתכסח עם השוויצריות נהיה גם נחמד.
יצאנו מחדר האוכל לכיוון החדרים. היה קר. ממש קר. לא מפתיע בגובה 4000 מטר.
תמונות היום, וכמו שהבנתם, יש הרבה:
Vodpod videos no longer available.
16.3 – מ- Potosi ל-Uyuni והשבר הגדול
הפצרנו, ביקשנו והתחננו אך בקשות לחוד ומציאות לחוד. קמנו מוקדם בבוקר. האוטובוס לטופיזה, משם החלטנו לצאת לסלאר, אמור לצאת ב-8 בבוקר, ארוחת הבוקר אמורה להתחיל ב-7:30 ואנו מתייצבים ב- 7:20 בלובי המלון. עובדת המלון שאמורה להכין את ארוחת הבוקר עוד לא הגיעה. היא נזכרת להגיע רק ב-7:35. אנו צועקים על פקיד הקבלה שהבטיח לנו אמש כי ארוחת בוקר תוגש בזמן אם לא תוקדם. בריטי חביב שיושב איתנו בארוחת הבוקר מושך בכתפיו ואומר "בוליבאנים".
אנחנו חוטפים משהו זריז ולוקחים מונית לתחנת האוטובוס. אנחנו מגיעים ב-7:55 לתחנה ומקללים שוב את פקיד הקבלה. אמש הוא התקשר לתחנת האוטובוס ובדק ואמר לנו כי האוטובוס לטופיזה יוצא ב-8. הוא יוצא ב-7. מתוסכלים, סוחבים תיקים כבדים על הגב, בתוך החלל הענק של התחנה המרכזית החדישה של פוטוסי, כשברקע המוכרות שעוד לא התאקלמו להתנהגות נאותה בתחנה חדישה צועקות "סוכרה, סוכרררה!", " טופיזה, טופיזה, טופיייייייזזזזהה", קרסנו. הרגע הזה היה נקודת המפנה.
התקשרנו לר', אבא של מיכל, וביקשנו שיזמין לנו כרטיסי טיסה לארץ.
טופיזה, פוטוסי ואויני. עוד מימין, מורדות האנדים וג'ונגלים. עוד משמאל, צ'ילה ומדבר אטקמה.
בינתיים, החלטנו לשנות את התוכניות. ראשית, כיוון שרצינו למעט בימי בוליביה ושנית, היות ולא נותרו לנו עוד ימים רבים, לא להתעכב עוד ולצאת לסלאר מ-uyuni. בדיעבד, גם ללא חמיקת האוטובוס לטופיזה, זו הייתה כנראה החלטה נכונה.
שוטר אדיב (שידע אנגלית! כמה מרגש) הסביר לנו שהאוטובוסים לאויני יוצאים מתחנה אחרת, באזור תחנת הרכבת הישנה. לקחנו מונית ונחתנו באמצע שוק לממכר בננות.
בינתיים, אנו דנים בכרטיסי הטיסה. לילה קודם עוד דנו באפשרות להקדים את הטיסה ולחזור לפני פסח, שבעיני נראתה לא ריאלית. כעת מתבררים הפרטים. באופן לא מפתיע, אנחנו נדרשים לשלם תוספת לכרטיסי הטיסה. סוכנת הנסיעות האימפוטנטית שלנו באיסתא (לא לקנות כרטיסים באיסתא! במיוחד לא באיסתא חורב!) מציעה לנו, אחרי עיכוב רב, אפשרות לחזור בעוד שבוע ויום. לי זה מרגיש קצת קצר מדי. בכל זאת, רצינו (רציתי?) להספיק גם את הפמפס והג'ונגלים בבוליביה. גם החוויה של פסח בבית חב"ד אמורה להיות מעניינת. ר' מציע לבדוק האם יש טיסה ביום חמישי, מיד אחרי פסח. במפתיע, יש טיסה, והיא אפילו נוחה.
אי שם בדרך לאויני
אנחנו מזמינים כרטיסים. מרגע זה, יש תאריך יעד והכל יגזר לפיו. אנחנו נסיים את תלת-ירח הדבש בדרום אמריקה ביום ה' לפנות בוקר, 1.4.2010, ב' חול המועד פסח.
אבל בינתיים, אנחנו עדיין באמצע בוליביה. בלב ספק תחנת אוטובוסים/מוניות ספק שוק בננות. מספר חברות נוסעות לאויני, עם פיזור די צר בשעות, variance בינוני במחיר הכרטיס (קרי, ביכולת ההתמקחות של מוכרות הכרטיסים) ופיזור רחב באיכויות האוטובוסים. למרות הפיזור הרחב, אין אף אוטובוס שמזכיר את האוטובוסים שראינו בתחנה החדישה שהזכירו מעט את האוטובוסים הצי'ליאנים מעידן אחר. כשאנחנו מבינים שאף אוטובוס לא יצא בשעה הנקובה, אנחנו ממתינים לראות את האוטובוס הראשון שמגיע ויוצא. למודי נסיון, אנחנו דורשים גם סף איכות מינימלי של האוטובוס. ואז מגיע הפלא – אנחנו רואים אוטובוס חדש, שנשטף ממש מול עינינו. אנחנו מתאפקים וממתינים ליד החברה עד שמקומי יקנה כרטיסים ונגלה מה המחיר הבוליביאני האמיתי.
למרות שהאוטובוס אמור לצאת רק בעוד שעה (ולמעשה, יצא רק כעבור שעתיים), אנו קונים כרטיסים וממתינים. אנחנו לא ממהרים – אויני היא אחת מהעיירות הידועות לשמצה בבוליביה, וכל השוהה בה מעט הרי זה משובח. בכל מקרה נגיע בזמן כדי להזמין סיור לסלאר למחר.
בוליבאנים נוספים מגיעים לחברת האוטובוסים. צפוף ומלוכלך, ובשילוב עם המטען העודף שכל בוליבאני לוקח לנסיעה (פק"ל סטנדרטי לנסיעה כולל צמיגים, שקי תבואה, מיכלי פלסטיק של 60 ליטר ועוד) הדוחק עולה. אבל אנחנו מתחילים לרחף מעל כל זה. יש לנו כרטיסי טיסה.
על הנסיעה עצמה אין מה להכביר במילים. שוב חוצים את הרמה הגבוהה והמנוקדת בירוק של פוטוסי רבתי. שוב בתי חימר ולבנים ספק נטושים לאורך הדרך. תשתיות חקלאיות של האינקה על שולי ההרים. בדרך, אפילו יורד טפטוף קל. כשמתקרבים לאזור אויני, אחרי 6 או יותר שעות, הנוף נהיה צחיח יותר ותבניות הנוף ומשקעי הסלע הופכים למרשימים יותר. החל מנקודה מסוימת בדרך מנצנץ, זוהר בלבן, מדבר הסלאר.
אויני, עיירה שכוחת אל הייתה הולכת בצדק רב אל ספרי ההיסטוריה עם שקיעתה כצומת רכבות, אלמלא התגלתה כאתר היציאה הקרוב ביותר למדבר ה-Salar de Uyuni, הסיבה בהא הידיעה לביקור בבוליביה ואחת משלוש היעדים שאסור להחמיץ בדרום אמריקה בכלל: מפלי האיגאסו, הסלאר דה אויני והמאצ'ו פיצו. מתוך רשימה זו החמצנו אחד. הדיון על מועד ב' נמצא בעיצומו.
באויני, עיירה בת 10,000 איש שכל שנה מבקרים בה 60,000 איש (והמספר רק גדל), אין מים זורמים. היא נמצאת באחד מהמקומות הצחיחים בעולם, והמים נאגרים בדודים בשעות המעטות בהם זרם המים פעיל.
כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, בולביאני חביב מנסה לשכנע אותנו לנסוע איתו למחרת לסלאר. הוא מציע להסיע אותנו להוסטל שהוא ממליץ עליו. אנחנו קצת סקפטיים, ומבהירים לו שאנחנו רוצים לנסות קודם מספר הוסטלים אחרים שהומלצו בספר. הוא מסיע אותנו אליהם, ובדרך מנסה לשווק באנגלית מדוע כדאי לנסוע איתו לסלאר. הוא מאוד חביב, אבל אנחנו מהססים. אחרי שבהוסטלים המומלצים בספר אין מים זורמים, הוא מביא אותנו להוסטל בו יש (מעט) מים זורמים. הוא מנסה לשכנע את בעל ההוסטל לתת לנו הנחה מהמחיר (100 בוליביאן, 50 שקל) אבל הוא עיקש ביודעו את יתרונות המים הזורמים, גם אם הם מוגבלים. למעשה, המים הזורמים כה מוגבלים שלמקלחת נקבע סף מקסימלי של 5 דקות, וכאשר זוג ישראלים חרג מהזמן פקיד הקבלה דפק על דלתם בחמת זעם.
כשמתקרבים לסלאר הנוף מתחיל להיות מופרע
הנהג הבוליאני לוחץ עלינו לבוא איתו למשרד ולסגור עכשיו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להסתובב ואולי נבוא יותר מאוחר. עמוק בפנים אנחנו יודעים שכנראה לא נלך אליו. למטה, ליד פקיד הקבלה, יש אינטרנט. שם מצוט'טים זוג הישראלים שהיינו איתנו בטופיזה וסיימו ממש ברגעים אלו את הטיול בסלאר.
אנחנו משוחחים איתם ומקבלים המלצות. עם איזו סוכנות כדאי לעשות (בסוכנות שטיילו דרכה), עם איזה נהג (פרננדו!) ומאילו נהגים להתרחק (אלו ששותים), מה להקפיד (בטיחות, אוכל, מים) והאם יש מה לראות ביום השלישי או שאפשר לוותר ולסיים בסן פדרו בצ'ילה (אין מה לראות, אפשר בהחלט לסיים בצ'ילה).
אחרי סיבוב קצר בסוכניות השונות אנו סוגרים עם הסוכנות שהמליצו עליה שני הישראלים ודורשים (ומקבלים) את פרננדו כנהג ואת המחיר לישראלים (550 בוליביאן לאדם). בבטן משתוררת תחושה קלה של אי-נעימות מהבוליבאני החביב, שאפילו לא ביקרנו בסוכנות שלו, שתתעצם ותהפוך לתחושת אשמה כאשר הוא יגיע בערב ויבדוק מדוע לא הגענו אליו למשרד. גם היום אנחנו מרגישים די רע בנקודה זו.
שדות קינואה בדרך בין פוטוסי לאויני
נכון לרגע החתימה, אין עדיין ג'יפ מלא. במידה והג'יפ לא יהיה מלא, נצא לטיול עם נהג אישי וג'יפ מרווח. יתרון גדול. מצד שני, כרגע רשומים 4 אנשים (מתוך 6 מקומות) ובסבירות גבוהה יגיעו עוד אנשים, כך שאולי עדיף לתרום למאמץ ולנסות להשלים את המכסה עם אנשים "שלנו". לפנינו דילמה בתורת המשחקים.
אנחנו מתיישבים בפיצריה שהומלצה ע"י הפקידה בסוכנות הטיולים ("no salmonella included" היא הבטיחה) ומזמינים פיצה סבירה בהחלט וספרייט. המלצר בן ה-13 מתרשם עמוקות מהסלולרי שלי. כשאנחנו יוצאים מהפיצריה, אנחנו ניגשים לבדוק מה סטטוס הג'יפ. מחוץ לסוכנות עומדים שני ישראלים ומתלבטים האם להרשם בסוכנות זו. מיכל מספרת להם דברים חיוביים ששמענו ואני מנסה להסות אותה על מנת שלא ירשמו. למרות זאת, הם מחליטים להרשם ולהצטרף אליו. הג'יפ שלנו התמלא. רק בהמשך עוד נגלה איזו טעות חמורה זו הייתה. אוי, כמה צדקתי.
חורבות אינקה בשולי הדרך
תמונות היום:
Vodpod videos no longer available.
יומן דרום אמריקה 