90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Chile'

21.3 – (La Paz (Bolivia

האוטובוס הראשון שיוצא ללה-פז עוזב את Arica בשעה 8:00. האוטובוס, הכלאה משונה בין אוטובוס בוליבאני לצ'ילאני, נראה סביר מספיק כדי שנקנה כרטיס לאחר התמקחות קצרה – הקרבה לבוליביה מחייבת. אם זכרוני אינו מטעני ההתמקחות עזרה קלות, אבל מכרי יודעים כי סביר בהחלט שזכרוני מטעני.

הדרך מטפסת, ממריאה מהחלקים המדברים באזור Arica, עוברת דרך פארק Lauca, שם אנו מאיטים קצת בשל התנועה הערה של הלאמות והגואנקות באזור.

בכביש הראשי המחבר את צ'ילה ובוליביה

הדרך ממשיכה ומטפסת לרמה מישורית, הרצופה בהרי געש חרוטיים, מושלגים ומעשנים (נוף צ'יליאני טיפוסי), ובאגמים ומסביבם עשב ירוק (נוף בוליביאני טיפוסי). במעבר הגבול, בגובה 4600 מטר, קר גם בצהרים. אין הגדרה טובה יותר לאירוניה מכאשר הבוליביאנים מחרימים לנו את הפירות שהבאנו מצ'ילה מחשש לזיהום.

ואז נעלם הטלפון של מיכל. קצת אחרי מעבר הגבול לבוליביה, מיכל משגיחה שהיא לא השגיחה טוב על הטלפון. נעלם Nokia 5800, ששווה משכורת חודשית של שלושה בוליבאניים, ויתרה מכך, אמצעי השרדות בבוליביה. אנחנו מתחילים בחיפושים בפאניקה ומגייסים את עזרת חלק מיושבי האוטובוס. מיכל מתחילה לקלל את כל הבוליבאנים ואמותיהם ומייחסת להם אוסף תכונות שליליות מקיף. למרבה המזל היא עושה זאת בעברית. והנה,  אחרי רבע שעה של חיפושים נמצא הטלפון , וחמור מכך, ע"י בוליבאני. אנחת רווחה משוחררת, ואיכשהו אנחנו נהנים עוד יותר מהדרך הרצופה שדות קינואה ובתי חימר שמתחלפים במבנים צפופים יותר ויותר. הכביש הופך לסלול ואנחנו מגיעים ל-El Alto, ומיד אחריה אל "השלום" – La Paz.

מלמעלה היא מרשימה. ערב רב של בתים אדומים צפופים בתוך עמק. נדמה שלקחו את פוטוסי והכפילו את אורכה פי שתיים, את רוחבה פי 6, תלשו את Cerro Rico ובמקומו תקעו הר גבוה, מושלג, בגובה 6500 מטר, החולש על העמק – ה-Illimani, "הנשר המוזהב".

מלמטה, היא הרבה פחות מרשימה. הערב רב של הבתים מתגלה כמבוך מלוכלך, מבולגן, שהמדרכות בו הופקעו לצורך דוכני צ'ולות.

בנסיעה ממעבר הגבול בסלאר לסן פדרו חלקנו את המושב האחורי של המיניבוס עם חבורה של בוגרי קולג' אוסטרליים סטריאוטיפים. מעבר למשחקי מילים מזעזעים באווילותם, הם השתדלו להביך בפומבי זוג אירים שהתארס בברזיל. עם אותו זוג חלקנו מונית וירדנו סמוך למלון בו נשהה כל שהותנו בלה פז – Cruz de Los Andez. מלון אסתטי, עם Wi-Fi שלא עבד בקומה בה היינו (קומה שלישית), אינטרנט שניסו לגבות עליו כסף (ללא הצלחה, חצופים!) אבל עם ארוחת בוקר שופרא דשופרא. קצת יקר יחסית לאחרים (110 בוליביאן כמדומני) ומאיתנו גבו אף יותר עבור חלק מהימים, אבל שקט וממוקם מרכזית.

נחתנו במלון בשעה 19:00 בערב ומיד גילינו יתרון נוסף וחשוב – הוא מרוחק מספר דקות הליכה מבית חב"ד, לשם שעטנו עם קריאת הקרב "בשר!".

אבל לא היה בשר. אחרי שהתחננו יפה ואף הנחתי תפילין הם הצליחו לגרד שאריות עוף מת . מיכל השלימה מעט מחוסר הברזל ואני השלמתי חוסר בפורל, שבצורה משעשעת פעיל חב"ד המקומי ניסה למכור לנו אותו בתור "סלמון נהרות".

מקום הגידול הטבעי של "סלמון הנהרות"? - מעבר הגבול בין בוליביה לצ'ילה

בית חב"ד הוא מקום נחמד. בניגוד לדעה הקודמת שהייתה לי מדובר בחברה צעירים, שמדברים סלנג יותר טוב ממני, יותר פתוחים מרוב החילונים, ופחות מיסיונרים מבודהיסט ממוצע. האוכל סביר בהחלט וזול אפילו במונחים בוליבאנים. גם כמקום מפגש של ישראלי והחלפת מידע הוא מומלץ. לרוב אוכלוסיית הישראלים במקום שונה מהבררה האופיינית. במקום יש אינטרנט חופשי (כולל צורב!) והיתרון הגדול – הקלסר של יוסי (או דוד, אני לא בטוח). יוסי/דוד, ישראלי שהחליט להשתקע בבוליביה כמדריך טיולים מרביץ סקירה שכמוה לא ראיתי – עשרות טרקים בכל בוליביה, ניתוח דקדקני של לה פז, כולל חנויות פליזים ומתנות, ומידע פרטני על כל האטרקציות בבוליביה. הוא גם כתוב היטב וכולל השמצות משובחות (על הבוליבאנים: "כדאי לבקר בבית הכלא סן פדרו. מעבר לעניין האנתרופולוגי בבית הכלא המתנהל מעצמו ע"י האסירים, תמיד טוב לראות בולביאנים בכלא ולדעת שיש פחות מהם בחוץ"). בסה"כ: בית חב"ד – כדאי!


מעט תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


מודעות פרסומת

20.3 – San Pedro de Atacama (צ'ילה)

גם הלילה לא היתה לנו שינה מרובה. שוב השכמנו בארבע, והפעם יעדנו – El Tatio, אתר הגייזרים. בניגוד לאמש, המדריך ידע אנגלית ולאור החיבה שלו למוזיקת עולם אפילו קצת עברית.

אחרי כשעה וחצי של נסיעה, הגענו לאתר. 4200 מטר מעל פני הים, קור אימים, שלוש מעלות מתחת לאפס. בניגוד ללילה הקודם בסלאר, ב- El Tatio יש גייזרים אמיתים.

זהו אתר הגייזרים הגדול בחצי הכדור הדרומי והשלישי בגודלו בעולם. מעט מעל הלאבה הרותחת עובר נהר תת קרקעי השולח מעת לעת זרנוקים של מים רותחים דרך חורים בקרקע. עשרות גייזרים כמו שגייזרים צריכים להיות.

אחד מהם פורץ ממש לידנו ואני מצליח לתעד אותו בוידאו. מסביב לכל גייזר מינרלים בצבעים שונים. הפעילות גועשת במיוחד לפני הזריחה ושוככת בהדרגה עם הנץ השחר. אנו פונים לארוחת הבוקר.

עוד סשן צילומים קצר בעוד ההרים מסביב הנצבעים אדום והופ, למעיין החם.

ההשוואה למעין בסלאר מטעטעת. כתלות בנקודה בה עומדים המעיין חם פחות וחם יותר מהמעיין הקודם. גרדיאנט טמפרטורות חריף במקום וצעד לא זהיר גורר מעבר חד בין "קרררר" לבין "אאוץ, חם, אאוץ, שורף". ליד המעיין, גייזר ענק שבעבר תבע את חייהם של שני מטיילים שהתקרבו אליו יותר מדי. כעת הוא מגודר.

חוזרים לרכב ומנהלים שיחה עם זוג הולנדי משונה. הם יושבים כשכסא מפריד בינהם ומשתדלים באופן כללי לא לגעת ולא לדבר זה עם זה. כנראה שהם שומרים נגיעה.

לפני

האתר הבא – ישוב קטן של כמה משפחות מקומיות, השוכן בואדי. בקצה הגבעה המשקיפה לואדי כנסיה לבנה נאה. האתר לא היה ראוי לאזכור אלמלא אכלתי כאן לראשונה בשר לאמה – נחמד למדי (וכשר?).

אחרי

בשלב זה הטיול נהפך לטיול רכב עם עצירות לצורכי צילום – לאמות מלחכות עשב, גואנקות דוהרות על רקע הרי המדבר, ברווזים שוחים באגם ביצתי, ומעל לכולם מתנשאים הרי הגעש הפעילים הפולטים עשן מפסגותיהם. באזור הצהריים חזרנו לסן פדרו.

התקלחנו והמתנו מחוץ להוסטל. פנינו היו מועדות צפונה ומשם ללה-פז, נסיעה מצטברת של כ-21 שעות, עם החלפה של שלושה אוטובוסים. הראשון מביניהם היה אמור לצאת בשעה 19:00 ואנו המתנו בינתיים על הערסלים מחוץ להוסטל. עד שגירשו אותנו.

בראיה לאחור, ובעיון ב-wikitravel זה היה צפוי – ההוסטל בו בחרנו, hostel Corvatsh, ידוע לשמצה. בשעה 15:00 או 16:00 אחר הצהריים, מנהלת המלון הודיעה לנו שאנו מתבקשים לפנות את חפצינו מחדר האחסון – רמז לא עדין שנעוף לה מהעיניים. יש להבהיר, מדובר במעשה מאוד לא מקובל. בהוסטלים אחרים השארנו תיקים מספר ימים אף אם לא חזרנו ללון שם לילה נוסף לאחר מכן. מדובר בעבירה גסה על כל אתיקת ההוסטלים ומעשה חצוף בפני עצמו.

מיכל התעצבנה ורצתה שניקח את התיקים ונמתין במקום אחר. צעדנו בחום המדברי עד לכיכר המרכזית (החביבה) של סאן פדרו והמתנו שם, מטגנים לאט לאט בשמש ובחום.

חם. צילום אילוסטרציה

אני יצאתי לסיור קצר באזור. סיירתי בכנסיה הסמוכה לכיכר שהלבן בו היא צבועה בוהק במיוחד באור המדבר. הסתובבתי קצת בעיירה, מביט בבנייה הנמוכה, החומה והלבנה לסירוגין, ובעיקר תרתי אחרי נקודות Wifi. ואז פגשנו את יהודית.

כמתבקש מהשם, דוסית (לייט) חביבה שנתקלנו בה לראשונה בברילוצ'ה, ב-Tango inn Downtown. החלפנו חוויות ובעיקר הדרכנו אותה לקראת הסלאר. קבענו להפגש בלה-פז ואולי לטייל ביחד בג'ונגלים/פמפאס. היה נחמד, ובעיקר העביר את הזמן עד לאוטובוס.

גייזר מהבוקר

ואחח, איזה אוטובוס. האוטובוס הטוב ביותר שהיינו בו. ישבנו במושב קדמי באוטובוס נקי ומצוחצח. אוטובוס מרווח, עם דייל שהתייעץ איתנו לגבי בחירת הסרט. היה קשה להפרד מהאוטובוס אחרי שעה בלבד, עת שהגענו ל-calama ב-20:00. המחשבה שבקרוב נרד מהאוטובוס גרמה לעצב רב, במיוחד בעקבות ההשערה כי יש יחס הפוך בין הקרבה לבוליביה, אליה פנינו, לאיכות האוטובוסים.


Calama, ושאר הערים בצפון, נראות עשירות ומערביות. זהו האזור העשיר של צ'ילה, לב תעשיית המכרות. אזור מדברי עם תנאי מחייה קשים, אבל לפי האורות המנצנצים בקניונים בלילה, מאוד משתלם כלכלית. זהו האזור בו, כעבור כחצי שנה, יקברו חיים 33 כורים מתחת לאדמה. גם תחנת האוטובוס, בה אנו ממתינים כשעה וחצי לאוטובוס ההמשך, מהמרשימות שראינו. מסודרת, ממוזגת, מצוחצחת. אוטובוס ההמשך, לעומת זאת, מרשים הרבה פחות, אבל עדיין סביר.

למרות הצפיפות הצלחנו לנמנם, פחות או יותר, עד שהגענו ל-Arica, עיר הגבול של צ'ילה עם פרו לפני הזריחה, בשעה 6:30 לפנות בוקר. 10 ק"מ מכאן נמצאת פרו, ומשם הדרך קצרה למאצ'ו-פיצו. לא נבקר שם. פתחתי את היום עם מועקת החמצה.

You can't have it all.


תמונות היום ועוד סרטון של שפריץ מים:

Vodpod videos no longer available.

ולסרטון. שיא העניין הוא ב0:41, כשאני מצליח סוף סוף להבין איך משנים את הפוקוס במצב וידאו.



19.3 – הטיול בסלאר, חלק III ו-San Pedro de Atacama (צ'ילה)

כישראלים למודי קרבות בבוליביה, הנחנו שאם הונחנו להתכונן ליציאה ב-4:00 לפנות בוקר, הרי שאין טעם לקום לפני 4:10 כיוון שלא נצא לפני 4:30. מה רבה הייתה תדהמתנו כשיצאנו מהחדר ב-4:05 (בכל זאת, מיכל ממוצא ייקי) ונתקלנו במבט זועף של כל חברי המשלחת מהג'יפים האחרים. כשזוג הישראלים הנוסף הגיח רק ב-4:15 הוא כבר נתקל באיומי רצח. לזכות השוויצריות, וזו זכותם היחידה בטיול הנוכחי, יש להודות שהן היו מוכנות בזמן. מעטים האנשים שיוכו בתדהמה מכך.

בזריחה, שלוש שעות לאחר מכן

מדוע יצאנו לדרך כה מוקדם? ה-Solar de Manaña geyser basin, אזור של גייזרים וגזים מתפרצים בגובה 4900 מטר מרשים במיוחד קצת לפני הזריחה. כשמגיעים אליו מריחים ראשית ריח גופרית עז. עשן סמיך מתמר מהנקבוביות הקטנות דרכם יוצאים גם גזים לוהטים בלחץ גבוה.

נסיעה לא ארוכה מביאה אותנו מעט לפני הזריחה ל- Termas de Polques, מעיין חם על צל הר. בקור אימים אנחנו מדדים בבגדי ים ומזנקים לתוך המים הרותחים. צופים בזריחה, מסביב הרים בצבעי מדבר, אדום, חום, צהוב.

תמונה יותר מוצלחת צונזרה

להשלמת האווירה הרומנטית אנחנו שומעים את תוכנית הקרב של אגודת גברברים ישראלים מקבוצות אחרות. מטרת הפעולה המתוכננת: כיבוש מהיר של הבריטיות בקבוצתנו. כמו מרבית המבצעים הצבאים לאחרונה, גם מבצע זה נחל כישלון צרוף. בניגוד לרוב המבצעים הצבאים לאחרונה, הפעם זה היה משעשע. יוצאים החוצה רועדים מקור, פרננדו מכין לנו פינוק מיוחד לארחות הבוקר האחרונה – פנקייקס, יוגורטים, ריבות, קורנפלקס.

אנחנו שועטים לקראת מעבר הגבול בצ'ילה. ניתן היה לנחש זאת גם לפי התרבות הרי הגעש הפעילים שמלועותיהם נפלט עשן. ניצב איתן ובולט מבין הרי הגעש הוא Licancabur .

עוברים עוד שתי לגונות, ירוקה (Verde) וצהובה (Amarilla), מצטלמים עם פרננדו על רקע האחרונה, שועטים ברכב, מביטים במדבר נצבע עם הבוקר, ויורדים במעבר הגבול בצ'ילה. מזייפים צער פרידה משאר חברי הג'יפ ועולים על ההסעה לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה.

סוף הטיול בסלאר, אחד מטיולי הטבע המרשימים ביותר בדרום אמריקה.

חזרה לציויליזציה. למרות ש-San Pedro de Atacama היא אחת מהעיירות הנידחות בצ'ילה, ההבדל בין העולם המערבי (צ'ילה) לטרום ימי הביניים (בוליביה) מוציא מאיתנו אנחת רווחה כנה. כבישים סלולים. חשמל. אוכל שניתן לאכול בלי לזכות בתוספת סלמונלה חינם. על המוצרים יש מחירים (מודפסים!). אמריקה.

סאן פדרו, עיירה באמצע המדבר הצחיח בעולם. הסיבה היחידה לקיומה – תיירות. במקום בו כבר 40 שנה לא ירדה טיפת גשם, בגובה 2400 מטר, גרים 5000 איש שמתפרנסים משלושת האטרקציות התיירותיות באזור –אתר גייזרים ומעיינות חמים (El Tatio), הסלאר הקטן (Salar de Atacama) ועמק הירח (Valley de la Luna). אך לפני שנפנה לכך, ראשית יש להתמקם. הסתובבנו קצת בעיירה לפני שהתמקמנו בהוסטל Corvatsh – מאוד לא מומלץ, כפי שיתברר לנו בהמשך.

משקיפים על עמק הירח. קיוינו שכאן אין רעידות אדמה

מבחינה ארכיטקטרונית העיירה מעניינת. כבישי העיירה הפנימיים לא סלולים – חריג יחסית לצ'ילה, בה אפילו באזור הקרטרה הכבישים הפנימיים היו סלולים. ענני האבק שעלו בפעמים הנדירות שרכבים עברו באזור מכסים לשניה קלה את הבניה הנמוכה של בתי חימר צפופים, צבועים בלבן. סן פדרו מזכירה את תדמית העיירה המקסיקניות כפי שמצטיירת במערבונים אמריקנים. בנקודה אחת בלבד היא דומה לבוליביה – המים. גם כאן יש לשתות אך ורק מים מינרליים.

אחרי השלמת שעות שינה יצאנו בשעה 16:00 לסיור מודרך ב-Valley de la Luna. בהיבט המדריך, נהג מונית שאלתר את דרכו באנגלית, הסיור, שהובטח שיהיה באנגלית שייקספירית, היה מאכזב מאוד. הנופים, לעומת זאת, היו לעילא ולעילא.

לא נרמה - תמונת HDR

עמק הירח הוא שמורה ובה מתחם של נקיקים, קניוני ענק, דיונות חול (שמשמשות גם לסקי דיונות) ותצורת סלע משונות. בשעת אחה"צ הסלעים משמיעים קולות התפוקקות בשל הפרש הטמפרטורות. אדמת הגיר מנוקבת במערות צרות, שבאחת מהם זחלנו ללא מטרה מגודרת. ברקע, קולות התפוקקות שמשמיעים הסלעים מדי אחה"צ בשל הפרש הטמפרטורות.

סלע מיוחד, שמזכיר לבעלי דמיון נוצרי מפותח "שלוש מריות" נמצא בדרך לרכס קטן בלב השמורה. עם השקיעה, עולים לפסגת הרכס, לעמדת תצפית ומביטים על העמק נצבע אדום. מרהיב.


תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


3.3-4.3 – מ- Mendoza (ארגנטינה) ל-Santiago (צ'ילה) וחזרה

לא נותר לנו עוד דבר לעשות במנדוזה ופנינו חזרה למדינה מוכת האסון צ'ילה. ממערב למנדוזה, מרחק 6 שעות נסיעה נמצאת סנטיאגו. במונחים דרום אמריקה, קפיצה קטנה לפיצוציה הקרובה. שעת נסיעה נוספת מובילה לואלפאריסו. המטרה העיקרית היא לכסות שני יעדים עירוניים אטרקטיבים בביקור חטוף. קצת אורבניות לא תזיק לגיוון הטיול בשלב זה.

בירוק: מנדוזה, סנטיאגו וסן-חואן. באדום: ואלפאריסו

הסיבה השנייה לביקור בארץ בה המיטות נעות ספונטנית היא הדרך המחברת בין מנדוזה לסנטיאגו. הדרך נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות בארגנטינה/צ'ילה, ולהלן הפירוט מדוע.


ראשית נוסעים לאורך נהר מנדוזה. בשל המשקעים מההרים סביב צבע הנהר הוא חום אדום. עוברים עיירות המסתוות למדבריות אך בחורף הופכות לערי סקי משובחות, דוגמת Upstalla, שם צולם הסרט "שבע שנים בטיבט".

ממשיכים לתוך ואדי אדום וצהוב, מוקפים בהרים מושלגים, בו זורמים מדי פעם יובלים כחולים שנשפכים אל הנהר האדום ומתערבבים בספירלות צבעוניות.


ההרים בשלל צבעים – חום, אדום, ירוק, צהוב. לשנייה ניתן לראות את ההר הגבוה בדרום אמריקה – Aconcagua. אם ממצמצים מפספסים גם גשר טבעי בצבע צהוב זועק – Puente del Inca.


חוצים את הגבול באחד ממעברי הגבולות הראשיים והעמוסים ביותר לכיוון סנטיאגו. מעבר הגבול, בגובה 4000 מטר כרוך כרגיל בתהליך מייגע. משם מתחילים לצלול בדרך מתפתלת לכיוון סנטיאגו. מעט הכפרים במורדות ההרים מתחלפים במרחבים אורבניים.


סנטיאגו, עיר בת 5 מיליון תושבים, שליש מאוכלוסית צ'ילה, עפופה בערפיח ואובך תמידיים. בתחנת האוטובוס מנסה בחור מבוגר לשכנע אותו ללון בהוסטל בבעלות חבר שלו.

נוסעים במטרו לרחוב הראשי של העיר. סוף סוף רחוב עצום מימדים, שש נתיבי, עם מדרכות רחבות ידים. ההוסטל מחולק לשתי קומות. הקומה הראשונה יפה ורועשת, הקומה השנייה מכוערת ושקטה. הונאה. אין לנו כוח להתווכח ואנו בוחרים בקומה הראשונה. השעה 21:00 ואנחנו הולכים לקנות מצרכים לארוחת הערב. תחושת חמימות אורבנית עם הגיענו לאחד מהישגי הציוויליזציה המערבית, מרכול ענק שפתוח עד מאוחר בלילה. כשאנו רואים את ההיצע בסופרמרקט מהר מאוד מתחלפת החמימות בחוסר נוחות. אזור מוכה אסון. מדפים שלמים ריקים – האספקה לא חודשה מאז רעידת האדמה.

וכרגיל בצ'ילה בערב, רעידת אדמה. מיכל מתקלחת ואני משתרע על המיטה. המיטה זזה. אני קצת מהסס, אבל ללא ספק יש תנועה. ברור לי שאם אדווח על כך נעזוב מסנטיאגו עוד באותו הלילה. אני מחליט לשתוק.

תמונות היום (וכמובן, על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מיכל קמה בבוקר וקוראת על רעידת האדמה. 6.6 בסולם ריכטר ומרכזה בואלפאריסו, כמה עשרות קילומטרים מכאן. היא מחליטה – עפים מכאן, ועכשיו. כל התחנונים לא עוזרים ואנו אוכלים ארוחת בוקר ופונים חזרה לארגנטינה.

סיכום סנטיאגו מבחינתנו: רחוב ראשי מרשים.

חוזרים חזרה באותה דרך שבה הגענו. הדרך עדיין יפה, אבל אלמנט ההפתעה לוקה בחסר. זהו יום חמישי, ובשישי וסופ"ש מתקיים במנדוזה פסטיבל היין. מבחינתנו, לא אטרקטיבי ובנוסף יגרור תפוסת מלונות מלאה. היעד הראשי הבא – סלטה, העיר הצפונית ביותר בארגנטינה אליה נגיע ונקודת המעבר לבוליביה. סלטה נמצאת במרחק 1300 ק"מ ממנדוזה ו-20 שעות נסיעה באוטובוס.


אנחנו מגיעים למנדוזה בשעה 18:00 אחרי נסיעה מתישה ומעבר גבולות מציק במיוחד. אין אוטובוסים שעוזבים היום לכיוון סלטה. אנחנו מחליטים לנסוע לאחותה התיירותית פחות של מנדוזה, San Juan. כמו מנדוזה, San Juan היא עיר בסדר גודל בינוני-קטן (120,000 תושבים). גם כאן, עיסוק צומח הוא תעשיית היין. ישנן שתי סיבות מדוע אנחנו נוסעים לשם. הראשונה, סן חואן ממילא בדרך לסלטה ובכך נפצל את הנסיעה הארוכה ונחסוך שעות נסיעה רצופה באוטובוס. השנייה, San Juan מהווה מוקד יציאה מצוין לשני אתרי UNESCO, בעלי מאפיינים גאוגרפיים וטופוגרפיים יחודיים, בסגנון הפארקים הגדולים בארה"ב (Yosemite,zion, Bryce וכו') אך עם שמות הרבה פחות טרוויאלים – Ischigualasto ו-Talampaya.

אנו מגיעים בשעת לילה מאוחרת. ההוסטל הראשון שאנו רואים שייך לרשת HI. החדר לא נקי, הסדינים לא מוצעים והחלון פונה לרחוב הסואן. פונים להוסטל השני, השייך לרשת minihostels. בהוסטל עצמו אין חדרים העונים לדרישתנו ואנו נוסעים לחדרים נוספים הנמצאים בבעלות ההוסטל במקום אחר. החדר פונה לרחוב, רועש, חם. אנחנו עייפים ומותשים ואין לנו כוח להתרוצץ עוד. אנחנו אוכלים ארוחה לא טעימה באופן חריג והולכים לישון. בשעה 23:00 בלילה מתחילה הופעה בקניון ממול. אנחנו עוברים חדר. החדר מחניק וחם ואנחנו נרדמים עם מאוור. הוסטל מזעזע, מהגרועים שהיינו בהם.


28.2-1.3 –Pucon: ההמלטות ל- Junin de Los Andes

העיירה פוקון מתחילה להתעורר לחיים אבל עדיין מושבתת. אומדן נזקים ראשון: מפולת שלגים בוייאריקה, ההר נסגר למטיילים עד הודעה חדשה. מפלס המים בנהר ה-Trancura, שם שקלנו לעשות ראפטינג, עלה בחצי מטר בתוך פחות מיום. גם שביל האופניים שרצינו לרכב בו במצב בעייתי.

מיכל רוצה רק לעוף מפה. אנחנו תופסים את האוטובוס הראשון שיוצא מהעיר. בשעה 10:00 בבוקר אנחנו עוזבים את פוקון – היעד הכללי הוא העיר Mendoza בארגנטינה, הנמצאת 1300 ק"מ צפונה.

איך מגיעים למנדוזה? לא ברור, לאור מצב הכבישים. יש שמועות משמועות שונות. חלק מהאנשים נוסעים ל-Junin de Los Andes בארגנטינה ומשם מקווים לאוטובוס המשך. חלק מדרימים עוד עד ל-Villa La Angostura וחלק אפילו עד ברילוצ'ה, כל זאת במטרה להצפין את כל הדרך חזרה. אין מידע ברור מחברות האוטובוסים לגבי זמינות ומועדי הקווים. הבלגן התחבורתי נמשך.

מפוקון ל-Junin. הנקודות הלבנות אינן עננים אלא הרי געש (ויאריקה, לנין ו-?)

אנחנו נוסעים לכיוון ארגנטינה בדרך ריפיו מלאה אבק. הר הגעש Lanin ברקע. חם מאוד, 33 מעלות בצל – ואין צל. באוטובוס אין מזגן. אנחנו נאנקים מחום בקופסת הפח הלוהטת. במעבר הגבול אנחנו פוגשים את חברנו ההונג-קונגי/ישראלי. גם הוא בבורחים מפוקון.

ירוק - צי'לה (לפני מעבר הגבול)

מעבר הגבול קטן ודל. אנחנו מחכים שעה לביקורת הגבולות. במעבר הגבול, שיטת הביקורת היא כדלקמן: מגרילים מספר תיקים באקראי. שואלים את בעלי התיקים אם הם מכילים פירות או דברים אסורים אחרים. במידה והתשובה היא לא, משחררים אותם לדרכם בלא בדיקה. מבחן אמון במעבר גבול. זהו קונצפט שלא מוצה עד תום.

חום - ארגנטינה (אחרי מעבר הגבול)

לידינו באוטובוס יושב ריצ'רד. פיליפיני-אמריקאי שמתגורר באלסקה. האוטובוס עוצר ב-Junin והוא יורד איתנו. התכנון: לבדוק בזריזות, ב-10 דקות, מרווח הזמן עד שהאוטובוס ממשיך, האם ניתן להמשיך מכאן למנדוזה. עד שאנחנו מצליחים לברר האם קיים אוטובוס המשך למנדוזה היום (ואין אוטובוס) האוטובוס שעליו הגענו ממשיך במסעו. אנו נאלצים לבלות יום ב-Junin.


Junin de Los Andes, עיירה מנומנת בת 10,000 תושבים ידועה בזכות שני דברים. ראשית, היא מהווה בסיס טוב לטיול בפארק Lanin. שנית, היא מוגדרת כבירת הטרוצ'ות (פורלים) של ארגנטינה. לראיה, שלטי הרחוב הם בצורת דגים. מ.ש.ל.

עוד עובדה מוזרה: לא ניתן לקנות טרוצ'ות במקום – רק לדוג.

מתחנת האוטובוס אנחנו חולקים מונית עם ריצ'רד לאזור הקמפינג. בוחרים בקמפינג השקט (והזול) יותר ויוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה. חם ומחניק ואנחנו חולקים עם ריצ'רד גלידה. נראה שאנו התיירים היחידים בעיירה. עיירה נידחת אותנטית. גאוצ'ו מזדקנים עם מצ'טות וכובעי בוקרים מסתובבים באזור. הבנייה צבעונית ונמוכה. אין במקום שום עניין, פרט להיבט אנתרופולוגי.

בערב אנחנו חולקים עם ריצ'רד ארוחת ערב. הוא מאוד פטפטן. מיכל די מסתדרת איתו, אני מתחיל לפתח כאב ראש עמום.

האוטובוס לכיוון מנדוזה יוצא רק בצהריים, ובינתיים בבוקר למחרת אנחנו מטיילים בפארק Via Christi. סמוך לעיירה, בתוך יער, מתוארים בצורה פלסטית סצנות מהברית החדשה ובמקביל אלמנטים מהתרבות ה-Mapuche. שילוב אקזוטי. השילוט והתיעוד בספרדית בלבד. הידע שלנו בברית החדשה מצומצם משהו ואנו נאלצים להשתמש בזכרונות ילדותו הקתולית של ריצ'רד.

קרע נוסף במכנסיים, הפעם במכנסיים אחרים. אנחנו מחפשים תופרת ומגיעים לחנות בדים. במקום נמצאת חברתה של המוכרת, אמנית פלסטית, שמציעה לתקן את המכנסים בחינם. היא לוקחת את המכנסים לביתה על אופניה ואנו קובעים לאסוף את המכנסיים בביתה בעוד שעה. אנחנו חוזרים לכיוון מרכז העיר. ריצ'רד ומיכל מארגנים את הציוד לנסיעה ואני הולך לחייטת בהתנדבות. אני מגיע לביתה של האמנית הפלסטית ורואה פסלים, ציורים ורקמה מעשה ידיה. היא מסרבת לקבל כסף. אני מבחין באוסף מטבעות ונותן לנו מטבע ישראלי של 10 אגורות. עיניה זוהרות והיא משתפכת בהודיה. אנשים לא מעריכים נכון עד כמה דרום אמריקה זולה, יש לא מעט דברים שאפשר להשיג ב-10 אגורות.

הפעם האוטובוס מעולה. מיזוג, שתייה קרה, סרטים. הכל נפלא, עד שהוא שובק חיים ליד Neqeun, מרחק 15 דקות נסיעה מ-Cipolleti, היעד הסופי של אוטובוס זו והתחנה בה אנו אמורים להחליף אוטובוס. גם האוטובוס לא הצליח לעמוד בעומס החום ששורר בחוץ. שעת אחה"צ מוקדמת ובחוץ גיהנום, 40 מעלות. אנחנו משתרעים מחוץ לתחנת שירות יחד עם שאר נוסעי האוטובוס, ברובם פליטים מפוקון ו-Junin. ערב רב – ארגנטינאים, גרמנים, הולנדים, אמריקאים וישראלים. הצרפתים מעצבנים במיוחד. הם דורשים מונית מיוחדת שתסיע אותם לתחנת האוטובוס ב-Cipolleti בתואנה שאוטובוס ההמשך שלהם יוצא בקרוב. למעשה, הם על אותו אוטובוס המשך כמו שאר הנוספים, כמו שמתוודה בעיני אחד מהצרפתים בקריצת עין. הם משלמים מכספם על מונית מיוחדת ואחרי כשעה אנו פוגשים אותם בתחנת האוטובוס ב-Cipolleti ממתינים יחד איתנו לאוטובוס ההמשך. מגיע להם.

מ-junin למנדוזה דרך Neuquen. עוד במפה, שלושת השבועות האחרונים: ברילוצ'ה, האי צ'ילואה (Ancud) ופוקון (ליד (Villarica

באוטובוס הלילה למנדוזה קיימות שתי מחלקות: Cama ו-Semi Cama. ההבדל במחיר לא היו משמעותי ואנו בחרנו ב-Cama, המהודרת יותר. טעות. יתרון ה-Cama הוא בכך שהמושב יותר רחב, יותר מהודר ונפתח לזוית מעט יותר רחבה. החסרון הוא שה-Cama מוקמה בקומה התחתונה. ללא מרווח מעל ראשינו נאלצנו להדחס עם התיקים ולישון כשהם עלינו ומכל צדדינו. נרדמנו בצורות טופולוגיות מעניינות והתעוררנו מעת לעת. נסיעה לא קלה.

בלילה, בחושך, בדרך למנדוזה, אנחנו חוצים קו גאוגרפי דמיוני. תמה תקופת פטגוניה.

תמונות, כמובן (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


27.2 –Pucon: Terremotto!

מיכל: התעוררתי באמצע הלילה. הכלבים נבחו בהיסטריה. פתאום האדמה התחילה לרעוד קלות. הכלבים יללו בשאגות אימים. הרעידות התחילו להתחזק. הערתי את אלי.

אלי: 2:30 לפנות בוקר. מיכל מעירה אותי. אני לא בטוח שאני מתעורר לגמרי כי נראה לי שהחדר זז. אני מחכה עוד קצת ואני מבין שלא מדובר בשאריות חלום. מיכל צועקת עלי לקום ולהתלבש. ההוסטל רועד כאילו היה נמצא בכיס אוויר עצבני במיוחד. המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא כי הר הגעש מתפרץ.

אלי: אנחנו נמצאים בקומה השנייה של ההוסטל. אני קצת מהסס, כי אני לא בטוח שנוכל לרדת במדרגות ברעידות האלו. חושך מצרים, החשמל נפל מיד שהתחילו הרעידות, ואנו יורדים בזהירות במדרגות. למטה אנו פוגשים זוג גרמניות שדופקות בהיסטריה על דלת ההוסטל, שמנעולה החשמלי ננעל עם נפילת החשמל. אנחנו לכודים בתוך ההוסטל. הרעידות נמשכות כל הזמן. אמנם זה מחמם בלב לשמוע גרמנים במנוסה, אבל הפעם יכולתי להזדהות איתם.

מיכל: אנחנו דופקים בעוצמה על הדלת ומחפשים פטיש לשבור את החלון. אין פטיש. בינתיים בעל ההוסטל מנסה לפתוח את הדלת מבחוץ ללא הצלחה. במקום זאת, הוא פותח דלת צדדית ואנו רצים בחשיכה במסדרון לא מוכר. יוצאים החוצה ומייד מביטים לעבר הר הגעש.

ויהי בחצי הלילה

הרעידה הפסיקה אבל מההר נפלטות כמויות אדירות של עשן. מצד שני, אנחנו לא רואים לבה. מצד שלישי, אף אחד לא יודע באמת מה קורה. החשמל והתקשורת קרסו מיד עם התחלת הרעידות. אין רדיו, אין טלפון, אין תקשורת סלולרית, אין כלום. למעשה, אין גם מים, ומייד נגלה זאת.

זוג הגרמניות רועדות, ספק מהקור ספק מהטראומה לידינו. קר בחוץ, ואנחנו בקושי לבושים בפיג'מות. אני מחליף הלצות עם זוג ישראלים ששהו בחדרים החיצוניים, ספק אדיש ספק טרם הפנמתי את המצב.

בעלת הבית מצליחה ליצור קשר עם העולם החיצון בטלפון. הבשורות הטובות: הר הגעש לא מתפרץ. הבשורות הרעות – מדובר ברעידת אדמה חזקה שמרכזה 300 ק"מ צפונה, באזור Concepción. מכוניות שועטות מחוץ להוסטל, צופרים בהיסטריה.

למתעניינים: Pucon נמצאת לא רחוק מ-Temuco

תדרוך ראשון של בעלי ההוסטל: הסכנה הגדולה היא מה-aftershock. ברעידה האחרונה עיקר הנזק וההרוגים הגיע מה-aftershocks שהיו יום אחרי הרעידה הראשונה. היא ממליצה להמתין בחוץ. אפשר להכנס חזרה להוסטל בודדים, ע"פ סדר, כדי לאסוף קצת ציוד ולהתארגן לשהייה בגן בחוץ.

צונן בחוץ. אנחנו לבושים בפיג'מות. הגרמניות אפילו בפחות. אמא של בעלת ההוסטל מתייפחת – בנה גר ליד Concepción.

אני נכנס ראשון לבית. ראשית וחשוב מכל, לוקח את מאיה (המצלמה). אח"כ אוסף בגדים, טלפון, ארנק והולך לשירותים. אין מים. חוזר לחדר ומביא גם מים.

ה-aftershocks הראשונים מגיעים. כשערניים ודרוכים זה הרבה יותר מפחיד. ממתינים לנוספים. גם הם מגיעים. בינתיים מנסים לחייג לארץ, אך אין קליטה. היחידי בהוסטל שהצליח להתקשר בשלב זה הוא יהודי מלונדון שהוריו עדכנו אותו מבריטניה על עוצמת הרעידה. אצלנו – עדיין אין תקשורת, אין חשמל ואין יותר מדי מידע. נפלאות הכפר הגלובלי.

למזלנו, הרעידה התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות (שעון ישראל), לאחר שהתפילה כבר התקיימה בבית הכנסת. הרשת התקשורתית הדתית משובתת לעת עתה, ועל כן היינו בטוחים (לפחות אני) כי הידיעה לא תגיעה להורים לפחות עד שעות אחה"צ המאוחרות לפי שעון ישראל. יש זמן.

בעלי ההוסטל מציעים לנו חדרים חלופיים בקומת הגן. אנחנו מקבלים את הצעתם. בינתיים, ניצנים ראשונים של קליטה סלולרית. אנחנו מתקשרים לדודי ת' ומבקשים שיעביר מסר להורים שהכל תקין. ת' משאיר הודעה להורי במשיבון והם מבשרים אישית להורים של מיכל.

מנסים ללכת לישון. אני נרדם בקלות, מיכל לא עוצמת עין כל הלילה ההוא.


הבוקר שאחרי. שבת בבוקר, יום יפה. יש שקט ושלווה לא מוסברים. הרעידות נמשכות כל הזמן. חלקם חזקות, חלקם חלשות. בסופר ליד ההוסטל יש תור ארוך, אבל מסודר ורגוע, אין לחץ ואין דחיפות. עדיין אין חשמל והקופות הרושמות לא מתפקדות. עובדי הסופרמרקט מקבלים הזמנות על מפתן הכניסה ומוציאים החוצה מעבר לדלת את הסחורה. אין בהלת קניות, רוב האנשים בעיקר מתגברים את מאגרי המים והלחם.

תור ארוך של מכוניות מחוץ לתחנת הדלק. וגם כאן, שקט ושלווה.

תמונת המצב לא ברורה: יתכן והחשמל יחזור בשעה 17:00. האוטובוסים לכל היעדים מושבתים בשל הפגיעה בתשתיות הדרכים מצפון ומדרום. הר הגעש סגור למטיילים עד הודעה חדשה. מפלס המים בנהר בו רצינו לעשות רפטינג עלה בחצי מטר בין לילה וגם שם אין פעילות. לגבי מסלול הטיול באופניים אין מידע. נזקים, הרוגים, פצועים – אין מידע. מצב האספקה בימים הקרובים – אין מידע.

אחרי שניסינו ללקט רסיסי אינפורמציה מבעלי ההוסטל ומהעיריה פנינו לבית חב"ד. בבית חב"ד התארחו קבוצה של שוחטים מהארץ שהיו זקוקים להשלמה למניין. אכלנו ארוחת בוצר (כולל צ'ולנט בשרי!) ודיווחנו על מעט פיסות המידע שליקטנו. הבטחנו לחזור למנחה.

חזרנו למרכז העיירה שם פגשנו ישראלים נוספים וחלקנו עימם את המידע. דיברנו עם כ-30-40 ישראלים ואנו היינו הישראלים היחידים שהצלחנו ליצור קשר עם הארץ. להערכתנו, הרשת הסלולרית המקומית ניתקה את כל כרטיסי ה-SIM הזרים. בכרטיס SIM המקומי הצלחנו לקבל אות מדי פעם בפעם, אך ב-SIM הישראלי – אפס קליטה.

פוקון, בימים יפים יותר

בשעה 16:00 חזר החשמל. הצלחנו לחייג דרך פרינג לארץ ודיברנו עם המשפחות. בארץ דווח על כ-20 ישראלים נעדרים. נו באמת. אנחנו דיברנו עם יותר ישראלים "נעדרים" – ורק בפוקון עצמה. כשחזר החשמל התברר סופית כי אין היום אוטובוסים יוצאים. יתכן ויהיו מחר. הכרטיסים שבידינו לא שווים כלום ואנו נגשים לחברת האוטובוס, Linea Azul לקבל החזר. הם מתחמקים. כן, אפשר לקבל החזר, אבל רק ביום שני – אין כסף בקופה. אנחנו מתעצבנים וצורחים עליהם. אחד מהעובדים פשוט קם ונוסע משם באופנים. חוזרים להוסטל ומבקשים מהבעלים לדבר עם ההנהלה בסנטיאגו. ההנהלה מאשרת את ההחזר – אבל העובדים בסניף המקומי מסרבים להחזיר את הכסף.

מעוצבנים, חזרנו למנחה והפעם גייסנו גם את זוג הישראלים מההוסטל להשלים מניין. ואחרי מנחה, ערבית. ואחרי ערבית, קריאת מגילה. פורים היום. באוירה מעט משונה. הרבה ישראלים מגיעים, בין היתר כי אין שום דבר נוסף שאפשר לעשות בפוקון: המסעדות סגורות כי המקררים לא עבדו, אנשים חוששים להתכנס במקומות סגורים וממילא מצב הרוח משונה משהו.

יום סוריאליסטי, שבאופן הולם הסתיים באוזן המן.

ההר המעשן בשקיעה