90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Coihaique'

28.1-31.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 3: Coihaique, הקרחון התלוי, Lago Roosvelt, Puyuguapi, Futalefu ו-Trevelin

מחוץ ל- Coihaique יש שמורת טבע שבפרץ יצירתיות החליטו הצ'יליאנים לקוראה בשם, ניחשתם נכון, Coihaique National Reserve. בדרך לשם התברברנו קלות וכתוצאה מכך חזינו באחת מהקשתות הצבעוניות המרשימות בטיול.

בפארק עצמו יש מסלול הליכה מעגלי בין ארבע שעות אם זכרוני אינו מטעני, הכולל תצפיות לעמק החקלאי (נחמד) מספר לגונות (חביב) והליכה ביער פטגוני אופייני (מיותר). אפשר היה להגדיר את הטיול במקום כסביר עד מיותר, אלמלא נתקלנו במשפט אלמותי שנכתב על שלט בכניסה לאחד מקטעי הטיול והצדיק כל דקה: Walk silently and you may be able to enjoy.

לפני שהמשכנו בנסיעה, אכלנו באוטו את הפירות שקנינו אמש, ובכללם השזיפים הטובים ביותר שאכלתי מעודי. יצאנו מהעמק החקלאי של Coihaique בדרך סלולה, שמהר מאוד הפכה לגשומה כל כך שלא ניתן היה לדעת אם היא סלולה אם לאו. את המפלים בשמורת סימפסון בקושי ראינו. עצרנו בדרך ב"מקדשי תחבורה" לזכר קדושים אלו ואחרים הפזורים לאורך הכביש. באזור Villa Maniguales חזרנו לדרך הכורכר הספק-כבושה, והמשכנו צפונה עד החשכה.

הגשם לא פסק ואנו לא מצאנו מקום לינה. מעט המקומות שעברנו בדרך היו תפוסים. לבסוף, עברנו ליד בית משפחה נידח, מספר קילומטרים צפונית ל- Villa Amengual. שכרנו ביתן דו-קומתי קטן (10k צ'ילינו). הביתן, כמו בית המשפחה, לא היה מחובר לרשת החשמלית. החשמל סופק ע"י לוחות סולריים ומצבר. נורת להט הפיקה מעט אור בקומת הכניסה. המים החמים חוממו ע"י מבער גז. הקומה העליונה חוממה ע"י ארובת אח העץ שנמצא בקומה התחתונה, שבמשך זמן לא קצר ניסינו להבין את מנגנון הבקרה והנעילה שלו. העמסנו את האח בגזרי עץ שאחד מילדי המשפחה ביקע עבורנו והלכנו לישון, מקווים שנקום ללא נטיפי קרח מעלינו.

מפת הקרטרה, חלק 3

צפונית המתינה לנו עוד אחת מאטרקציות הקרטרה – הקרחון התלוי. למחרת בבוקר חצינו את פארק Queulat הענק עם הצמחיה הסאב-טרופית המרשימה והגענו לפאתי הקרחון. לאחר טיפוס של שעתיים בנוף משתנה – החל מצמחיה ספק ג'ונגלית ועד פאונה פטוגנית סטנדרטית, הגענו לעמדת התצפית על ה"קרחון התלוי".

הקרחון בולט בחלקו מעל צוק. המים והקרח הניגרים ממנו מזכירים שפיכת סוכר לא מבוקרת. בעיני פיט זה היה אחד המקומות היפים בקרטרה, בעיני פחות. הדרך עד אליו, ובמיוחד חזרה ממנו, כיוון שהייתה בירידה, הייתה מרשימה.

בהמשך הדרך עברנו ב-Puyuguapi, כפר קטן ויפהפה על גדות אגם שלו. קרובים לקצה הקרטרה, התיישבנו בעמדות האינטרנט בלשכת התיירות המקומית, לצד ילדים ששיחקו Half-Life וחיפשנו מלונות בברילוצ'ה, היעד המיתולוגי הנישא בפי כל. הזמנו מקום ב-Tango inn soho וקיווינו לטוב. קנינו לחמניות במאפיה המקומית והתחנפנו לפקידת התיירות המקומית שתזמין לנו מקום ב- La junta, ישוב שהגדרנו כנקודת הסיום של טיול הדרך להיום.

מאושרים וטובי לב מכך שסוף סוף אנו עומדים בזמנים, נסענו ליעד, התמקמנו, והלכנו לאכול ארוחת ערב באחת משתי המסעדות היחידות בכפר. המסעדה, שהייתה ללא תפריט וניתן היה להזמין בה אך ורק שתי מנות (וגם הן ללא מחיר מוגדר היטב), התהדרה בתואר "בית התה" אך לא ניתן היה להזמין בה תה. חזרנו למלון, התקלחנו וגילינו שאין מים חמים. לאחר צעקות ומריבות עם בעלת הבית חזרו המים החמים בדרך נס.

מותשים, סגרנו יום נוסף. תמונות היום מוצגות בצוותא עם תמונות היום הקודם (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

קרוב ל-La Junta נמצא Lago Roosevelt, שאין בו הרבה פרט לנוף מהמם ושלווה אינסופית. הגענו לשם מוקדם בבוקר, יחד עם עוד שני תיירים אמריקאים שבאו לדוג. לנו, שגמענו עשרות קילומטרים ביום, זה נראה קצת משונה לעמוד במקום במשך שבוע ולהמתין לדג.

המשכנו צפונה לכיוון Chaiten. השמש זרחה, השמים היו כחולים ומזג האויר היה הטוב ביותר שהיה לנו בקרטרה. בדרך ראינו את כל מה שכנראה פספנו בגלל מזג האוויר- הרים מושלגים, שדות ירוקים, אגמי טורקיז, קרחונים בפסגות ההרים.

לקראת Chaiten עפר לבן החל לכסות את האדמה. בשנת 2008 התפרץ הר הגעש הסמוך והשמיד את העיר וסביבותיה. שלטים על סגירתו של פארק Pumalin, הפארק הפרטי הגדול בצ'ילה, הופיעו. כשהגענו ל-Chaiten הבנו מדוע היא מכונה "העיר השרופה". העיר הייתה בתהליכי שיקום, קבורה חצייה באפר. נוסעים ברחובות מכוסי אפר לבן דק. חלונות הבתים בגובה הכביש, תזכורת לעומק האפר. העצים השרופים בשחור, האפר הלבן וההרים הירוקים מסביב מקנים לאזור מראה סוריאליסטי. מצב העיר חמור באמת – בכל העיר וסביבותיה לא ניתן לקנות גלידה.

מידע קשה להשיג בקרטרה. לעיתים רחוקות ניתן לקבל מידע בעיירה על הפעילויות בסביבותיה, ולעיתים רחוקות עוד יותר על הפעילויות בעיירה הבאה. שלושה ימים קודם לכן ב-Coihaique הבנו כי התכנון המקורי, לפיו מ-Chaiten נחצה במעבורת לאי Chiloe הוא יפה ונכון על הנייר, אך פחות רלוונטי למציאות. המעבורת אכן קיימת, אך מפליגה רק פעם-פעמיים בשבוע ועלות הנסיעה בה אסטרונומית.

הגענו, אם כן, לקצה הקרטרה. סבנו על עקבותינו ופנינו דרומה ואח"כ מזרחה לכיוון מעבר הגבול של Futalefu. פרט להיותה מעבר גבול, העיירה הקטנה משמשת כאחד מאתרי הראפטינג הטובים בעולם. לרוע במזל, לא הספקנו לעצור בה ולא נוכל לדווח על כך באופן אישי. נהר Futalefu והקניון שהוא יוצר מלטפים את הכביש עד למעבר הגבול באחד מקטעי הנסיעה היפים בקרטרה.

חוצים לארגנטינה. שוב בארגנטינה. כמעט שוב בארגנטינה. ביקורת הגבולות הציליאנית שכחה להחתים את דרכונינו, כך שאנו חוזרים שוב לנקודת הגבול הציליאנית. מתקנים את הטעות, וממשיכים עד Trevlin. מעבר הגבול משמש גם כמעבר נוף. מיד כשחוצים את רכס האנדים, הנוף הופך למדברי. צהוב, חום ואדום מחליפים את הירוק והכחול. שדות חיטה ממלאים את מקומם של יערות עד.

בבוקרו של אותו יום, התיישבנו בעמדת האינטרנט של ה-Hosepdaje ב-La junta, וחיפשנו מקום לינה. עט פנוי היה לצד המקלדת והשתמשתי בו לצורך רישום מספר מקומות וטלפונים. לפתע, בעל הבית, באחד ממפגני החוצפה הבולטים בטיול, שלף את העט מידי. ספק המומים ספק משועשעים, רשמנו את שארית מספרי הטלפון בניידים, וכעת התקשרנו להוסטלים.

Trevelin, עיר בת 6400 תושבים, הייתה שרויה בחגיגות פסטיבל הקיץ המקומי ומלאה הייתה עד אפס מקום. באף הוסטל לא נותר מקום. התייאשנו, ופנינו לקמפינג העירוני. כברוב המקרים, הקמפינג העירוני היה מתוחזק ברמה גבוהה, מצוחצח ומסודר.

התעוררנו לבוקר יפה. פורמלית, איננו עוד בקרטרה בצי'לה. למרות זאת, במסגרת טיול "הקרטרה" המוכלל את טיול היום האחרון בחרנו לעשות דווקא בארגנטינה, ב- Parque Los Alerces. פארק גדול, שניתן לבלות בו מספר ימים, אך בשל צמצום הזמן טיילנו מספר שעות בלבד.


לקראת סוף המסלול, מרוצים על העמידה בזמנים, הותקלנו. עקבנו אחרי מסלול הטיול המסומן בנקודות צהובות, עד שלפתע הנקודה הצהובה הבאה הופיעה מאחורי גדר תיל. חזרנו על עקבותינו עד לסימונים הקודמים ובדקנו שמא טעינו, אך ללא ספק, הדרך חסומה בגדר. אלתרנו נתיב כלשהו באלגוריתם "בהתפצלות, בחר בדרך הרחבה יותר" עד שלבסוף הגענו לכביש הראשי, מרחק שעה הליכה מרכבנו.

במשך שעה צעדנו בשמש, מסמנים בכל שיטה אפשרית לטרמפ. אחרי 10 ימים ברכב והקפדה על חוקי הקרטרה, לפחות בכל הקשור לטרמפיסטים, ציפינו למעט סולדיריות. נאדה, מכוניות טסו על ידינו ולא מצמצו. אחרי שעת הליכה מעצבנת על אספלט בשמש, הגענו לאוטו. היינו באיחור קל ליעדנו הסופי – ברילוצ'ה.

הכביש צפונה היה סלול. ממהרים, שעטנו כמעט ללא עצירות צילום. תדלקנו באל בולסון, מרחק של כ-100 קילומטרים מברילוצ'ה, שם היינו אמורים להחזיר את הרכב, מתוך מטרה מוצהרת לדפוק את חברת ההשכרה.

"כמעט ללא עצירות צילום" בניגוד ל-"כלל ללא עצירות צילום"

בשעה 7:00 הגענו לברילוצ'ה. מבחוץ, היא נראיתה רע. שכונות פרברים עניות, בנויות למחצה. ככל שהתקרבנו היא נעשתה יותר ויותר סבירה. בשעה 7:30 הגענו למלון, בו היינו אמורים לפגוש את נציג חברת ההשכרה – אבל ב-7:00. מהרנו ופרקנו את המטען, שבשל השהייה בת ה-10 ימים ברכב ובשל החוק השני של התרמודינמיקה (האנטרופיה גדלה, dS>0) התפזר למיליוני שקיות.

נהג חברת ההשכרה לא נמצא. למזלנו, הוא היה אמור לישון את הלילה במלון, כך שפגשנו אותו 20 דקות אח"כ. כמובן שחברת ההשכרה סירבה לשלם את התיקון ובוודאי שלא לפצות על החזר הזמן האבוד. לאחר 15 דקות של ויכוחים וצרחות, הבנו שאין עם מה לדבר. חרקנו שינים ושחררנו. לפחות הגענו לברילוצ'ה.

תמונות מהיומיים האחרונים (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.


26.1-27.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 2: Cochrane, Cerro Castillio ו- Coihaique

השכם בבוקר מהרנו למוסך לטפל בגיר השבור. המוסכניק מלמל משהו בספרדית והורה לנו לחזור ב-12. בינתיים ניסינו ליצור קשר עם חברת ההשכרה. שלחנו אמיילים לחברה מהספריה הציבורית שליד המוסך. מדוע הספריה הציבורית נמצאת ליד המוסך העירוני? בעיירה מסוג וגודל זה, כל נקודת ציון נמצאת ליד כל נקודת ציון אחרת. נציגת חברת ההשכרה לא השיבה למייל. התקשרנו וביקשנו שיתקשרו למוסך. לא התקשרו. התקשרנו שוב וצעקנו עליהם (בספרדית!). הם אמרו שננסה לטפל בבעיה והם יחזירו לנו את הכסף לאחר מכן. נניח.

בשעה 12:00 האוטו היה מוכן. העמסנו את הקניות ופנינו צפונה. לאחר כחצי שעה נסיעה תחושת דג'וו קלה – הגיר שוב רופף. למזלנו, שוב בהילוך שני. דא עקא, הקרטרה אינה כביש רחב במיוחד, מצידה האחד תחומה בהר ומצדה שני בתהום, כך שהמשימה להסתובב במקום בהילוך שני הופכת לאתגרית במיוחד. אין להאט יותר מדי, אין להאיץ, וחייבים לבצע את הפנייה בדיוק בתזמון הנכון אחרת צפויה רחיצת רכב פנימית וחיצונית במימי הנהר.

חוזרים זועמים למוסך. המוסכניק שוב ממלמל משהו בספרדית על ה-Plancha (דיסקה) של ההילוכים. כעבור חצי שעה הרכב מוכן, ואנו מצפינים לכיוון Cerro Castillo.

שוב עוברים ליד נופי אגם General Ferrara. שוב עוצרים לצלם כל דקה. מ-El Maiten ממשיכים צפונה דרך Rio Tranquilo, שם אנו מנהלים שיחה בתחנת דלק עם זוג דתיים על ענייני כשרות בקרטרה. אנו מפספים את מערות השיש (ורטרואקטיבית נאמר לנו שטוב שכך), ומגיעים בשעת בין ערביים ל-Cerro Castillo.

הגשם והעננות שליוונו אותנו משעות אחה"צ (כרגיל, קרחונים) נעלמים. את Cerro Castillo, ההר שבראשו "טירה", תצורת אבן מרשימה, אנו רואים בשעת הדמדומים. הזדמנות נדירה לעשות תמונת HDR.

Cerro Castillo אבל לא ב-HDR

מגיעים לכפר Villa Cerro Castillo. נכנסים לפונדק על אם הדרך, שכמובן מפוצץ בקבוצת ישראלים. שמעו של המקום נודע רק בעברית, ומעט מאוד מטיילים זרים נמצאים פה. למעשה, לא נתקלנו באף זר. הפונדק מלא, והם שולחים אותנו למנואל.

תמונת HDR

אחת מהאטקציות העיקריות ע"פ מדריך ה-"קרטרה לישראלים" הוא טיול הסוסים של מנואל. מנואל הוא הסייס המקומי, והודות לאוכלוסייה המקומית דובר עברית בינונית. טיול הסוסים נע בין שעה-שעתיים (דליל מדי) לבין שבע שעות (אוי, כואב). הסוסים אינם מבינים הוראות ניווט בספרדית ויש לתת להם הנחיות בעברית בלבד. בניגוד לדעה המקובלת, יש סוסים שמדברים עברית, אבל הם נמצאים בצ'ילה. נרשמנו לטיול סוסים בין ארבע שעות למחרת (23K פזו) הכולל הליכה של שעתיים ווויתרנו על האסאדו האופציונלי בסוף הטיול, מעשה ידי אימו של מנואל.

מנואל מנסה לסדר לנו מקום לינה. אנו עוקבים אחריו ברחובות Cerro Castillo, אם אפשר לכנות את הסמטאות המזוהמות כך. כפר מוזנח ועלוב. לאחר כמה נסיונות כושלים מאתרים זוג מיטות מטונפות אצל צמד קשישים נחמדים. מבשלים ארוחת ערב במטבחם (על האח-תנור), קונים לחם ביתי, הולכים לישון ומנסים לא לחשוב יותר על מצעי המיטה.

ב-8:00 בבוקר אמור להתחיל טיול הסוסים. מנואל מגיע ב-8:15. נוסעים לאורווה ומצוותים לסוסים. הסוסים ספק בשאנטי ספק בשלבי גסיסה מוקדמים. בקושי סוחבים את העליה שאיננה מתונה כלל ועיקר. מזג האוויר מעונן עד קודר, אך לעת עתה אין גשם.

רוצה להיות המנחה שלי?

מגיעים לאזור הפסגה ויורדים מהסוסים. בשלב זה מנואל וצמד מרעיו מוכיחים כי אף אם סוסיהם קטטונים, הם, לעומת זאת, בכושר פנטסטי. אנו מזדנבים מאחוריהם, מנסים להדביק את קצב ההליכה. מגיעים לפסגה, אך ה"טירה" מכוסה בעננים. צופים ללגונה בפסגה וקופאים מקור. אחד מהישראלים מוציא פק"ל קפה, שלא מקל במיוחד.

בדרך חזרה מתחיל גשם שהולך ומתגבר. עטופים במעילי גשם אך חשופים בפנים, אנו נעים בין הטיפות. הסוסים התעוררו דווקא עתה ומדי פעם פורצים בספרינט קליל ובעיקר כואב. אנו מגיעים לאורווה ומתחבאים בתוכה עד שההסעה תגיע.

וממתינים. וממתינים. וממתינים. אחרי 40 דקות אשתו של מנואל נזכרת בישראלים הרטובים באורווה ואוספת אותנו. אנו נפרדים מכל הישראלים ומתכוננים להמשיך בדרכנו צפונה.

אבל רגע. איפה המפתחות לרכב? חיפוש קדחתני לא מעלה דבר. היתכן שהם נפלו בטיול? השעה כבר 15:00, בחוץ גשום, מעונן וקר. מחשבת זוועה חולפת – איך נמצא את המפתחות לאורך המסלול שעל הסוסים נמשך 6 השעות? ואם לא נמצא, איך נשיג פורץ רכב באמצע השממה? 10 דקות של פאניקה עוברות בחיפושים.

לפתע אשתו של מנואל נכנסת ובידיה זוג מפתחות. הם נשכחו באוטו. לא זכורים לי עוד הרבה מקרים שהודיתי לאל ששכחתי את המפתחות באוטו.

ממשיכים צפונה לכיוון Coihaique. הדרך סלולה. הגשם הולך ומתמעט ככל שאנו מתרחקים מהקרחונים ומתקרבים לאזור החקלאי של Coihaique, בירת הקרטרה והעיר הגדולה באזור. אנו מגיעים בשעה די מוקדמת ופונים למרכז העיר, ללשכת התיירות.

סוף סוף עיר. אמנם לא ניו יורק, אך עדיין עיר בת 50,000 תושבים, מוקפת באזור חקלאי יפהפה. יש הקלה מסוימת בתחושת החזרה לציויליזציה, ובמיוחד בעובדה שכאן יש תופרת. המכנסיים מתוקנות בעלות זניחה בכניסה לסופרמרקט מכובד (הללויה!). עוד בעיר: שירותי כביסה!!

אנחנו מנצלים את ההזדמנות וסועדים במסעדת דגים ומגלים שאנחנו עדיין בטריטוריית הסלמון. המסעדה מומלצת ע"י בעלי ההוסטל, פחות על ידינו.

כרגיל, מבחר מתמונות היום. ושוב כרגיל – קישור לצפיה בתמונות במסך מלא שאף אחד לא יפנה אליו.

Vodpod videos no longer available.