90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Mendoza'

3.3-4.3 – מ- Mendoza (ארגנטינה) ל-Santiago (צ'ילה) וחזרה

לא נותר לנו עוד דבר לעשות במנדוזה ופנינו חזרה למדינה מוכת האסון צ'ילה. ממערב למנדוזה, מרחק 6 שעות נסיעה נמצאת סנטיאגו. במונחים דרום אמריקה, קפיצה קטנה לפיצוציה הקרובה. שעת נסיעה נוספת מובילה לואלפאריסו. המטרה העיקרית היא לכסות שני יעדים עירוניים אטרקטיבים בביקור חטוף. קצת אורבניות לא תזיק לגיוון הטיול בשלב זה.

בירוק: מנדוזה, סנטיאגו וסן-חואן. באדום: ואלפאריסו

הסיבה השנייה לביקור בארץ בה המיטות נעות ספונטנית היא הדרך המחברת בין מנדוזה לסנטיאגו. הדרך נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות בארגנטינה/צ'ילה, ולהלן הפירוט מדוע.


ראשית נוסעים לאורך נהר מנדוזה. בשל המשקעים מההרים סביב צבע הנהר הוא חום אדום. עוברים עיירות המסתוות למדבריות אך בחורף הופכות לערי סקי משובחות, דוגמת Upstalla, שם צולם הסרט "שבע שנים בטיבט".

ממשיכים לתוך ואדי אדום וצהוב, מוקפים בהרים מושלגים, בו זורמים מדי פעם יובלים כחולים שנשפכים אל הנהר האדום ומתערבבים בספירלות צבעוניות.


ההרים בשלל צבעים – חום, אדום, ירוק, צהוב. לשנייה ניתן לראות את ההר הגבוה בדרום אמריקה – Aconcagua. אם ממצמצים מפספסים גם גשר טבעי בצבע צהוב זועק – Puente del Inca.


חוצים את הגבול באחד ממעברי הגבולות הראשיים והעמוסים ביותר לכיוון סנטיאגו. מעבר הגבול, בגובה 4000 מטר כרוך כרגיל בתהליך מייגע. משם מתחילים לצלול בדרך מתפתלת לכיוון סנטיאגו. מעט הכפרים במורדות ההרים מתחלפים במרחבים אורבניים.


סנטיאגו, עיר בת 5 מיליון תושבים, שליש מאוכלוסית צ'ילה, עפופה בערפיח ואובך תמידיים. בתחנת האוטובוס מנסה בחור מבוגר לשכנע אותו ללון בהוסטל בבעלות חבר שלו.

נוסעים במטרו לרחוב הראשי של העיר. סוף סוף רחוב עצום מימדים, שש נתיבי, עם מדרכות רחבות ידים. ההוסטל מחולק לשתי קומות. הקומה הראשונה יפה ורועשת, הקומה השנייה מכוערת ושקטה. הונאה. אין לנו כוח להתווכח ואנו בוחרים בקומה הראשונה. השעה 21:00 ואנחנו הולכים לקנות מצרכים לארוחת הערב. תחושת חמימות אורבנית עם הגיענו לאחד מהישגי הציוויליזציה המערבית, מרכול ענק שפתוח עד מאוחר בלילה. כשאנו רואים את ההיצע בסופרמרקט מהר מאוד מתחלפת החמימות בחוסר נוחות. אזור מוכה אסון. מדפים שלמים ריקים – האספקה לא חודשה מאז רעידת האדמה.

וכרגיל בצ'ילה בערב, רעידת אדמה. מיכל מתקלחת ואני משתרע על המיטה. המיטה זזה. אני קצת מהסס, אבל ללא ספק יש תנועה. ברור לי שאם אדווח על כך נעזוב מסנטיאגו עוד באותו הלילה. אני מחליט לשתוק.

תמונות היום (וכמובן, על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מיכל קמה בבוקר וקוראת על רעידת האדמה. 6.6 בסולם ריכטר ומרכזה בואלפאריסו, כמה עשרות קילומטרים מכאן. היא מחליטה – עפים מכאן, ועכשיו. כל התחנונים לא עוזרים ואנו אוכלים ארוחת בוקר ופונים חזרה לארגנטינה.

סיכום סנטיאגו מבחינתנו: רחוב ראשי מרשים.

חוזרים חזרה באותה דרך שבה הגענו. הדרך עדיין יפה, אבל אלמנט ההפתעה לוקה בחסר. זהו יום חמישי, ובשישי וסופ"ש מתקיים במנדוזה פסטיבל היין. מבחינתנו, לא אטרקטיבי ובנוסף יגרור תפוסת מלונות מלאה. היעד הראשי הבא – סלטה, העיר הצפונית ביותר בארגנטינה אליה נגיע ונקודת המעבר לבוליביה. סלטה נמצאת במרחק 1300 ק"מ ממנדוזה ו-20 שעות נסיעה באוטובוס.


אנחנו מגיעים למנדוזה בשעה 18:00 אחרי נסיעה מתישה ומעבר גבולות מציק במיוחד. אין אוטובוסים שעוזבים היום לכיוון סלטה. אנחנו מחליטים לנסוע לאחותה התיירותית פחות של מנדוזה, San Juan. כמו מנדוזה, San Juan היא עיר בסדר גודל בינוני-קטן (120,000 תושבים). גם כאן, עיסוק צומח הוא תעשיית היין. ישנן שתי סיבות מדוע אנחנו נוסעים לשם. הראשונה, סן חואן ממילא בדרך לסלטה ובכך נפצל את הנסיעה הארוכה ונחסוך שעות נסיעה רצופה באוטובוס. השנייה, San Juan מהווה מוקד יציאה מצוין לשני אתרי UNESCO, בעלי מאפיינים גאוגרפיים וטופוגרפיים יחודיים, בסגנון הפארקים הגדולים בארה"ב (Yosemite,zion, Bryce וכו') אך עם שמות הרבה פחות טרוויאלים – Ischigualasto ו-Talampaya.

אנו מגיעים בשעת לילה מאוחרת. ההוסטל הראשון שאנו רואים שייך לרשת HI. החדר לא נקי, הסדינים לא מוצעים והחלון פונה לרחוב הסואן. פונים להוסטל השני, השייך לרשת minihostels. בהוסטל עצמו אין חדרים העונים לדרישתנו ואנו נוסעים לחדרים נוספים הנמצאים בבעלות ההוסטל במקום אחר. החדר פונה לרחוב, רועש, חם. אנחנו עייפים ומותשים ואין לנו כוח להתרוצץ עוד. אנחנו אוכלים ארוחה לא טעימה באופן חריג והולכים לישון. בשעה 23:00 בלילה מתחילה הופעה בקניון ממול. אנחנו עוברים חדר. החדר מחניק וחם ואנחנו נרדמים עם מאוור. הוסטל מזעזע, מהגרועים שהיינו בהם.

מודעות פרסומת

28.2-1.3 –Pucon: ההמלטות ל- Junin de Los Andes

העיירה פוקון מתחילה להתעורר לחיים אבל עדיין מושבתת. אומדן נזקים ראשון: מפולת שלגים בוייאריקה, ההר נסגר למטיילים עד הודעה חדשה. מפלס המים בנהר ה-Trancura, שם שקלנו לעשות ראפטינג, עלה בחצי מטר בתוך פחות מיום. גם שביל האופניים שרצינו לרכב בו במצב בעייתי.

מיכל רוצה רק לעוף מפה. אנחנו תופסים את האוטובוס הראשון שיוצא מהעיר. בשעה 10:00 בבוקר אנחנו עוזבים את פוקון – היעד הכללי הוא העיר Mendoza בארגנטינה, הנמצאת 1300 ק"מ צפונה.

איך מגיעים למנדוזה? לא ברור, לאור מצב הכבישים. יש שמועות משמועות שונות. חלק מהאנשים נוסעים ל-Junin de Los Andes בארגנטינה ומשם מקווים לאוטובוס המשך. חלק מדרימים עוד עד ל-Villa La Angostura וחלק אפילו עד ברילוצ'ה, כל זאת במטרה להצפין את כל הדרך חזרה. אין מידע ברור מחברות האוטובוסים לגבי זמינות ומועדי הקווים. הבלגן התחבורתי נמשך.

מפוקון ל-Junin. הנקודות הלבנות אינן עננים אלא הרי געש (ויאריקה, לנין ו-?)

אנחנו נוסעים לכיוון ארגנטינה בדרך ריפיו מלאה אבק. הר הגעש Lanin ברקע. חם מאוד, 33 מעלות בצל – ואין צל. באוטובוס אין מזגן. אנחנו נאנקים מחום בקופסת הפח הלוהטת. במעבר הגבול אנחנו פוגשים את חברנו ההונג-קונגי/ישראלי. גם הוא בבורחים מפוקון.

ירוק - צי'לה (לפני מעבר הגבול)

מעבר הגבול קטן ודל. אנחנו מחכים שעה לביקורת הגבולות. במעבר הגבול, שיטת הביקורת היא כדלקמן: מגרילים מספר תיקים באקראי. שואלים את בעלי התיקים אם הם מכילים פירות או דברים אסורים אחרים. במידה והתשובה היא לא, משחררים אותם לדרכם בלא בדיקה. מבחן אמון במעבר גבול. זהו קונצפט שלא מוצה עד תום.

חום - ארגנטינה (אחרי מעבר הגבול)

לידינו באוטובוס יושב ריצ'רד. פיליפיני-אמריקאי שמתגורר באלסקה. האוטובוס עוצר ב-Junin והוא יורד איתנו. התכנון: לבדוק בזריזות, ב-10 דקות, מרווח הזמן עד שהאוטובוס ממשיך, האם ניתן להמשיך מכאן למנדוזה. עד שאנחנו מצליחים לברר האם קיים אוטובוס המשך למנדוזה היום (ואין אוטובוס) האוטובוס שעליו הגענו ממשיך במסעו. אנו נאלצים לבלות יום ב-Junin.


Junin de Los Andes, עיירה מנומנת בת 10,000 תושבים ידועה בזכות שני דברים. ראשית, היא מהווה בסיס טוב לטיול בפארק Lanin. שנית, היא מוגדרת כבירת הטרוצ'ות (פורלים) של ארגנטינה. לראיה, שלטי הרחוב הם בצורת דגים. מ.ש.ל.

עוד עובדה מוזרה: לא ניתן לקנות טרוצ'ות במקום – רק לדוג.

מתחנת האוטובוס אנחנו חולקים מונית עם ריצ'רד לאזור הקמפינג. בוחרים בקמפינג השקט (והזול) יותר ויוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה. חם ומחניק ואנחנו חולקים עם ריצ'רד גלידה. נראה שאנו התיירים היחידים בעיירה. עיירה נידחת אותנטית. גאוצ'ו מזדקנים עם מצ'טות וכובעי בוקרים מסתובבים באזור. הבנייה צבעונית ונמוכה. אין במקום שום עניין, פרט להיבט אנתרופולוגי.

בערב אנחנו חולקים עם ריצ'רד ארוחת ערב. הוא מאוד פטפטן. מיכל די מסתדרת איתו, אני מתחיל לפתח כאב ראש עמום.

האוטובוס לכיוון מנדוזה יוצא רק בצהריים, ובינתיים בבוקר למחרת אנחנו מטיילים בפארק Via Christi. סמוך לעיירה, בתוך יער, מתוארים בצורה פלסטית סצנות מהברית החדשה ובמקביל אלמנטים מהתרבות ה-Mapuche. שילוב אקזוטי. השילוט והתיעוד בספרדית בלבד. הידע שלנו בברית החדשה מצומצם משהו ואנו נאלצים להשתמש בזכרונות ילדותו הקתולית של ריצ'רד.

קרע נוסף במכנסיים, הפעם במכנסיים אחרים. אנחנו מחפשים תופרת ומגיעים לחנות בדים. במקום נמצאת חברתה של המוכרת, אמנית פלסטית, שמציעה לתקן את המכנסים בחינם. היא לוקחת את המכנסים לביתה על אופניה ואנו קובעים לאסוף את המכנסיים בביתה בעוד שעה. אנחנו חוזרים לכיוון מרכז העיר. ריצ'רד ומיכל מארגנים את הציוד לנסיעה ואני הולך לחייטת בהתנדבות. אני מגיע לביתה של האמנית הפלסטית ורואה פסלים, ציורים ורקמה מעשה ידיה. היא מסרבת לקבל כסף. אני מבחין באוסף מטבעות ונותן לנו מטבע ישראלי של 10 אגורות. עיניה זוהרות והיא משתפכת בהודיה. אנשים לא מעריכים נכון עד כמה דרום אמריקה זולה, יש לא מעט דברים שאפשר להשיג ב-10 אגורות.

הפעם האוטובוס מעולה. מיזוג, שתייה קרה, סרטים. הכל נפלא, עד שהוא שובק חיים ליד Neqeun, מרחק 15 דקות נסיעה מ-Cipolleti, היעד הסופי של אוטובוס זו והתחנה בה אנו אמורים להחליף אוטובוס. גם האוטובוס לא הצליח לעמוד בעומס החום ששורר בחוץ. שעת אחה"צ מוקדמת ובחוץ גיהנום, 40 מעלות. אנחנו משתרעים מחוץ לתחנת שירות יחד עם שאר נוסעי האוטובוס, ברובם פליטים מפוקון ו-Junin. ערב רב – ארגנטינאים, גרמנים, הולנדים, אמריקאים וישראלים. הצרפתים מעצבנים במיוחד. הם דורשים מונית מיוחדת שתסיע אותם לתחנת האוטובוס ב-Cipolleti בתואנה שאוטובוס ההמשך שלהם יוצא בקרוב. למעשה, הם על אותו אוטובוס המשך כמו שאר הנוספים, כמו שמתוודה בעיני אחד מהצרפתים בקריצת עין. הם משלמים מכספם על מונית מיוחדת ואחרי כשעה אנו פוגשים אותם בתחנת האוטובוס ב-Cipolleti ממתינים יחד איתנו לאוטובוס ההמשך. מגיע להם.

מ-junin למנדוזה דרך Neuquen. עוד במפה, שלושת השבועות האחרונים: ברילוצ'ה, האי צ'ילואה (Ancud) ופוקון (ליד (Villarica

באוטובוס הלילה למנדוזה קיימות שתי מחלקות: Cama ו-Semi Cama. ההבדל במחיר לא היו משמעותי ואנו בחרנו ב-Cama, המהודרת יותר. טעות. יתרון ה-Cama הוא בכך שהמושב יותר רחב, יותר מהודר ונפתח לזוית מעט יותר רחבה. החסרון הוא שה-Cama מוקמה בקומה התחתונה. ללא מרווח מעל ראשינו נאלצנו להדחס עם התיקים ולישון כשהם עלינו ומכל צדדינו. נרדמנו בצורות טופולוגיות מעניינות והתעוררנו מעת לעת. נסיעה לא קלה.

בלילה, בחושך, בדרך למנדוזה, אנחנו חוצים קו גאוגרפי דמיוני. תמה תקופת פטגוניה.

תמונות, כמובן (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.