90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'pampas'

26.3 – Rurrenabaque: Pamapas (יום III)

והיום – More of the same. למעשה, מיצינו את כל הפעילויות בפמפס ואת חציו הראשון של היום, בטרם נפנה חזרה לרורה, אנחנו מבלים בחזרה על אותם פעילויות שעשינו בעבר. שטים להנאתנו, מתבוננים בטבע, שוחים עם הדולפינים. הכל נעשה בנחת, ברוגע. גם מזג האויר מחייך אלינו.

אנחנו חוזרים באזור 12:00 בצהריים למחנה, אוכלים ארוחת צהרים ומתארגנים להתקפלות. בדרך חזרה, אני מבקש לעצור שוב ולהאכיל קופים, האוויל-המתקשר-בשפת-הסימנים מתנגד. אנטוניו מתעלם ממנו ומחייך אלי. למרות זאת, לא נראו קופים בדרך. באזור 15:00, אנחנו מגיעים למעגן, נפרדים מאנטוניו ומייד מתחילים לריב עם שאר הקבוצות על סדר הנסיעה בג'יפים בחזרה.

לסיכום הפמפס: יופי של חוויה. התמזל מזלנו להיות עם מדריך טוב, עם חברה סבירים ומצחיקים ולמרות שמדובר בעונה לא אידיאלית ראינו עושר אדיר של חיות. החום, הלחות והעקיצות אמנם מעיקים, אבל הם עוברים והחוויה נשארת. היה כיף.

אבל כשחזרנו, גילינו שאנחנו בבעיה. למעשה, גילינו אותה יומיים קודם, כאשר הבנו מהישראלים שטעינו בחישוב חג הפסח. ליל הסדר בעוד יומיים בלבד, ביום שיני בערב, וכעת, שאנו חוזרים ביום ו' לרורה, אנו בבעיה.

בדרך חזרה אנחנו נופלים על הנהג האיטי ברורה-נבקה, אם לא בבוליביה. הדרך אמנם יפה כמקודם, אבל כבר התרגלנו לנוף הטרופי. טיפות הזיעה מצטברות ונוטפות במעלה העורף. בשעה 18:30 אנחנו מגיעים לרורה, ופונים בהיסטריה לבירורים לגבי האופציות שלנו – טיול בגונג'ל ליומיים בלבד (במקום שלושה), בדיקת טיסות, היתכנות של ליל סדר ברורה-נבקה. בסופו של דבר, אנחנו לא עומדים בזמן, מיכל לא רוצה לנסוע למחרת לג'ונגל, משרד הטיסות של TAM נסגר ואנחנו מוותרים על הג'ונגל.

בדרך

בראייה לאחור, מדובר בהחלטה מוצלחת מעין כמוה. לאחר שקיבלנו את ההחלטה, שמענו ישראלים מספרים על חווית הג'ונגל שלהם מחוץ למשרד של פלטשה. במהלך הסיור בג'ונגל, במשך במשך 5 ימים, עושר החיות שצפו בהן מסתכם בחזיר בר בודד והרבה מאוד יתושים. בג'ונגל אין הרבה חיות, במיוחד בעונה הזו, ואת חווית ה"השרדות 3" נעדיף לחוות במקום אטרקטיבי יותר.

אין בג'ונגל

הזמנו את חולצות הטיול מפקידת הקבלה של פלטשה שיהיו מוכנות למחרת. חולצת ה-XL שהזמנתי התכווצה למידת M אחרי כביסה אחת ועוד היד נטויה. פקידת הקבלה, מקומיה מחומצנת, דוברת עברית שוטפת. בעלה ישראלי והיא מבקרת מדי פעם בארץ. קירות הסוכנות מלאות פלקטים בעברית. מקור ידע לא אכזב. התייעצנו איתה – לגבי ההוסטל, לגבי פעילויות ברורה-נבקה, לגבי מסעדות מקומיות.

התמקמנו בהוסטל סביר ודי זול (90 בוליבאן), בחדר ענק עם מאוורר תקרה וטלוויזיה לא מכוונת. הטיסות חזרה לרורה למחרת (שבת) מלאות, וממילא מיכל לא רוצה לטוס בשבת וחג, כך שנאלץ להשאר יום נוסף ברורה-נבקה.

אך לפני כן – Party! ברחבת המלון, הופעל מועדון מאולתר. DJ מקומי הרים הפקה מושקעת, שכללה אותו ואת המגברים. עד השעה 24:00 הוא הרעיש לרחבה ריקה, ובשעה זאת תמה המסיבה. צפינו מלמעלה משועשעים.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

25.3 – Rurrenabaque: Pampas (יום II)

השכמנו קום. התעוררנו ב-6 בבוקר, ופרט למספר יפנים, היינו היחידים במחנה שהסתובבו ערים. צילמנו קצת, תמונות פנורמיות, שלוות.

אחרי כחצי שעה אנטוניו התעורר, ואז הגיע פדרו.


למען הסר ספק, המתלונן ברקע הוא לא אני.

נעים להכיר: פדרו, תנין המחמד של המחנה.

קוצי-מוצי, תנין מתוק

מסיבה לא ברורה אנטוניו מחבב אותי. יתכן בגלל שאני זקן החבורה. לרוב הוא פונה אלי כנציג הקבוצה. למרות ההסתערות ההמונית על פדרו, הוא נותן קודם כל למיכל ולי להצטלם ולשחק איתו. אנחנו מלטפים אותו, מצטלמים עם דגל ישראל ועושים שאר שטויות שמקובל שישראלים עושים. כשאנחנו מסיימים, שאר תושבי המחנה מזנקים על התנין המסכן.

לא היה דגל אוסטריה בנמצא

ארוחת הבוקר הולכת בעקבותיה של ארוחת הערב – היא לא רעה בכלל. אחריה, אנחנו מודדים נעלי גומי ומתכוננים לצאת לציד אנקונדות.

30 דקות של שיט בקאנו מביאים אותנו לאזור ביצתי. אנחנו מדדים בנעלי הגומי, הגדולות ממידתנו. חם ואנחנו בקושי מצליחים לצעוד ולחלץ את המגף מהבוץ בו אנו שוקעים. אנטוניו נעלם ואנחנו מסתובבים ללא כיוון מוגדר, מחפשים אנקונדות. הזמן עובר ואין אף בעל חיים בסביבה, בכלל זה נחשי ענק טרופיים. אנחנו מתחילים להתייאש ולהשמיץ את אנטוניו. לפתע צעקה, "אנקונדה!". כל הקבוצה, 30 איש במספר, ספק רצים ספק מדדים בבוץ לכיוון מקור הצעקה.

אנו מגיעים בין הראשונים ורואים את אנטוניו מושך בזנב נחש ענק. טוני, מדריך נוסף, מגיע ועוזר לו לשחרר את הנחש מהעץ בו הוא נאחז. תפסנו אנקונדה. שוב, אנטוניו נותן לי ולמיכל להצטלם ראשונים, אח"כ שאר חברי הקאנו ואח"כ כל שאר חברי מחנה פלטשה. בין חברי המחנה נמצאים זוג משוחררים טריים עימם טיילנו ב-Cerro Castillo, מרחק 5500 קילומטר מכאן.

בדרך חזרה לסירה, אנחנו שומעים את המלעיזים. "תפסנו" אנקונדה, הם טוענים. אנקונדה מושתלת, שאנטוניו טרח להחביא קודם. לדעתי, לא מדובר ביותר מהשמצות. אנחנו חוזרים עם האנקונדה למחנה, לתת לקבוצה שאתמול לא שיחק מזלה. תוך כדי הדרך ואף במחנה אנחנו עוברים עוד סשן צילומים עם האנקונדה. נחים קצת, והולכים לשחות עם הדולפינים.

כדי לשחות עם דולפינים, ראשית יש למצוא אותם. אנחנו שטים בביצות. מדי פעם אנטוניו זורק בקבוק פלסטיק ריק למים וגורר אותו חזרה. לבסוף נסיון התקשור הנואל עם הדולפינים נושא פרי. מספר דולפינים מסתובבים סביב הסירה, מגיחים מדי פעם החוצה.

אימון שחיה ראשון מזה שלושה חודשים

אחרי ששנים מחברי הקבוצה נכנסים למים, אני מזנק גם כן למים שורצי התנינים והפירנות. אמנם אנטוניו הבטיח לנו שהדולפינים מבריחים את התנינים, אבל אני לא בטוח שהוא קיבל על זה התחייבות בכתב. למרות זאת, אנחנו שוחים וחותרים למגע (תרתי משמע) עם הדולפינים. הם נוגעים בנו מדי פעם מתחת למים, אבל לא יותר מכך. המים נעימים, ומפיגים מעט את החום הכבד. בדרך חזרה אנחנו (הטובלים) משתרעים על הסיפון ונהנים מהרוח והשמש עד ההגעה למחנה.

אחרי ארוחת הצהרים, שדמתה באופן חשוד לארוחת הערב אמש אבל עדיין הייתה טעימה, אנחנו מקבלים חכות מאולתרות ויוצאים לדוג דגי פיראנה. לפני כן אנחנו מספיקים לבצע עוד משט עם הדולפינים. החכות, מעין ווים מכפסי עץ שאליהם נקשר חוט דיג ובקצהו קרס, לא ממש יעילים לדיג. פרט לענפים, אנחנו לא מצליחים לדוג כלום, עד שאחרי כשעה אנטוניו מצליח לדוג פיראנון זעיר. קצת יותר קטן מסרדין, מדובר בבייבי פיראנה, אבל מבט בוחן מגלה סט שיניים בעל פוטנציאל אכזריות גדול. זה הקטן גדול יהיה.

נשיכה אחת ממנו מורידה את כל הרגל. כמעט.

חלק מחברי הקבוצה, ובעיקר החד-לשוני בעל החברה הויטאנמית, מפעיל לחץ כבד על אנטוניו לעבור לפעילות הבאה. ולא שמדובר בחובבי טבע גדולים – הפעילות הבאה היא כדורגל.

לא בתמונה: הכדור, שוב בדרכו לשער

בשעות בין הערביים אנחנו מגיעים למגרש מאולתר באמצע הפמפס. על חלקת אדמה שיושרה וגולחה מוקמה שני שערים, ולצידם בר מקומי. כיוון שהסירה שלנו הגיעה ראשונה, אנחנו משחקים קצת שוער נייטרלי (הפסדנו). כששאר הקבוצות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם (הפסדנו). כשקבוצות נוספות מגיעות, אנחנו משחקים ישראל נגד שאר העולם+ישראל (שוב הפסדנו). למרות ההפסדים, הרווחנו משהו אחר – אינספור עקיצות. שיחקתי שוער (והייתי לא רע) והיתושים ניצלו את עמידתי הסטטית למרחץ דמים. עם השקיעה, שיחקנו משחק אחרון, ישראל – בוליביה, ושוב הפסדנו.

אחרי מקלחת וארוחת ערב, אנחנו שטים לפעילות האחרונה. החד-לשוני וחברתו ועוד אחד ש"עייפים" נשארו בחדר, ושעה אחרי שהחשיכה ירדה, ב8:30 לערך, מצוידים בפנסי ראש, אנחנו יוצאים לציד תנינים. ולא סתם תנינים, נאנו-תנינים. עינים זוהרות באפלה, זה הסימן. לעיתים העיניים קטנות, לעיתים רחוקות, לעיתים זריזות מדי, עד שאחרי כחצי שעה, אנטוניו שולף יד זריזה ושולה תנין צעיר מהמים. התנין, אורכו לא יותר מ-30 ס"מ, הופך לאביזר תפאורה. אחרי סט צילומים שלם, הכולל, נשיקות, חיבוקים ושימוש בתנין ככובע הוא חוזר למים ואנחנו חוזרים למחנה עם שירי הלל לאנטוניו.

תנין זה כשר?

שמחים לאידם של אלו שנשארו במחנה, אנו הולכים לישון.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.


24.3 –Rurrenabaque : Pampas (יום I)

מדובר בתרגיל שהייתי מרוצה ממנו במיוחד. רוב התיירים בבואם לבקר בפמפס נוסעים לרורהנבקה, חלקם באוטובוס – במשך 20 שעות, באוטובוס הקרוי האוטובוס לגיהנום וחלקם בטיסה במשך 50 דקות. הם שוהים בה יום, מזמינים סיור מאורגן באותו ולמחרת יוצאים לפמפס. בפועל, מפסידים יום בשהייה ברורה. זמננו דוחק, בעוד שבוע הטיסה חזרה, ואנו תמרנו כך שג'יפ של סוכנות הטיולים אסף אותנו מיד עם הנחיתה בשדה התעופה של רורהנבקה ומיד יצאנו לפמפס. שלמנו על התענוג 580 בוליביאן במקום 550 בוליבאן, המחיר לישראלים עבור טיול של 3 ימים בפמפס.

"שדה התעופה של רורה-נבקה" הוא ביטוי יומרני מדי. מדובר במשטח לא סלול, מכוסה דשא, כשבין המטוסים מסתובבים פרות. כשיורד גשם הוא נסגר מחשש להחלקת המטוסים. אולם הנוסעים מורכב מחלל של 3 מטר על 3 מטר ובו שני ספסלים. אבל למרות הכל, זוהי עדיין הדרך העדיפה להגיע לרורה-נבקה, בהתחשב בעובדה שזמן הנסיעה באוטובוס הוא 20 שעות, כשהנסיעה היא בדרך המוות, ללא החלפת נהג ואת הצרכים בנסיעה עושים מהחלון (סיפור אמיתי).

שבע הפרות הרזות, גרסת בוליביה

אנחנו הגענו בטיסת T.A.M, חברת בת של חיל האויר של בוליביה (יש כזה?!), שהמריאה משדה התעופה הצבאי בלה-פז בשעה 8 בבוקר. כמובן שהטיסה המריאה באיחור של חצי שעה. קשה להגיד שהסיבה היא הבידוק הבטחוני כי כלל לא היה כזה.

החסרון בתרגיל הקטן שעשינו הוא שאין בקרה ובחירה במדריך ולא על שאר המטיילים בקבוצה. ולמרות זאת, נפלנו סביר. בגי'פ אליו הגענו היו 6 אנשים נוספים (למרות שהובטח לנו שיהיו רק עוד 4). ארבעה משוחררים טריים מהדרום, תושב נשר אחד וויטאנמית. אותה וויאטנמית הייתה חברה של אחד מהדרומיים, איוול משריש, שלא ידע כלל אנגלית והתייחס אליה באופן הגרוע ביותר משאר חברי הקבוצה. כנראה שתקשרו בשפות אחרות. בסה"כ, חבר'ה לאין ערוך יותר טובים מהקבוצה בסלאר.

נסענו במשך 4 שעות, דחוסים בג'יפ. הנוף, בעיני, היה יפיפה. אזור טרופי, צבוע בירוק בוהק. נראה היה שמישהו שיחק יותר מדי עם כפתור הרוויה בפוטושופ. דקלים מתנופפים ברוח. חם ולח וחם. לקראת הצהריים התחיל להתקדר. שעטנו בדרך ריפיו, עד שגלגל אחד החליט לשעוט מהר יותר מהאחרים.

ניסינו להחליף את הגלגל שהתרסק והתעקם לגמרי, אבל בשל מהמורות בכביש לא ניתן היה לתפעל כראוי את הג'ק. במשך כ-30 דקות ניסו כל חברי הקבוצה להחליף את הגלגל, כשהנהג-ליצן מעיף מבטים מודאגים לעבר ענני הסערה המתקדרים באופק. הויטאנמית וחברה החליטו שנמאס להם ולקחו טרמפ בתשלום עם נהג אופנוע לעיירה הקרובה. הצלחנו להחליף גלגל ממש ברגע שהסערה החלה, והגענו אחרי 30 דקות לסביבת נמל היציאה לפמפס.

אכלנו ארוחת צהריים סבירה, עם חשש כן ואמיתי לקלקול קיבה שלא התממש והגענו לנקודת היציאה לפמפס. גשם שוטף ירד בינתיים ואנחנו חיכינו לסירות של Fletcha tours, סוכנות הטיולים שלנו. את התיאומים והבירורים בלה פז עשינו מול הפקידה של פלטשה, שידעה עברית שוטפת. גם אנטוניו, המדריך שלנו, שהגיע זה עתה עם הסירה, דיבר עברית בצורה טובה יותר מאנגלית (ועברית סבירה באופן אבסולוטי). טוני, מדריך מקומי נוסף, ידע לדבר עברית טוב יותר מספרדית.

מעפילים לאוניית הקרוז. לא בתמונה, וגם לא יהיה: משה פרץ.

עלינו לסירה בת 8-9 המושבים – קאנו ששודך לו מנוע, ושטנו בגשם השוטף, עטופים בניילונים. הפמפס, או הביצות בעברית, הוא אזור הדלתא של נהר Yacuma. מדובר בגן חיות ללא חומות. מיליוני ציפורים, תנינים, דולפינים ורודים, קפיברות, פירנות ובעיקר יתושים חיים כאן. אלפי תיירים מבקרים באזור כדי להתרשם מהמערכת האקולוגית העשירה. מבין טיפות הגשם אנחנו רואים תנינים שוחים במים, עופות גן עדן נחים על צמרות העצים, קומראן צולל, קופים מטפסים על העצים, קניברות על הגדות ועוד עשרות זנים נוספים שאנחנו לא יודעים את שמם.

מבין הטיפות צילמתי. בגשם שוטף צילמתי אותנו מאכילים את הקופים. למרות החשש הכבד מנזק מצטבר למצלמה, היופי של החי מסביב והידיעה כי המצלמה צריכה להחזיק רק עוד כשבוע עשו את שלהם.

אחרי שעתיים הגענו למחנה. לפנינו הגיעו וחיכו לנו מיליוני יתושים, עקב אכילס של הביקור הפמפס. ישנו בקומה השלישית של המבנה המרכזי. המבנה הוא בניין עץ בעל שלוש קומות, כאשר חציה התחתון של כל קומה בנוי מעץ וחציה העליון מרשתות ירוקות נגד יתושים. עוד במחנה של פלטשה: חדר אוכל, חדר מדריכים, ערסלים ותנין שמסתובב חופשי, אבל לכך נגיע בהמשך.

נחנו קצת וניסינו להתאושש עד ארוחת הערב מהחום הכבד, הלחות והגשם. מפעם לפעם נשמעת נפילה על הגג ורעש של כדור מתגלגל. צמרות העצים מקיפות את הבניין והקופים לעיתים מקצרים דרך ע"י דילוג על הגג בצליל שנשמע כבעיטה לא מוצלחת על משטח חצץ.

ארוחת הערב הייתה מעולה. היה אוכל טעים באמת, הטעים ביותר שאכלתי בבוליביה. מיכל דווחה שגם האוכל הצמחוני היה לא רע בכלל. חזרנו לחדרים ופתחנו במבצע הרג יתושים. זה לא הסתבר כאסטרטגיה יעילה. כמויות היתושים עלו על יכולת ההרג האנושית. התחפרנו מתחת לכילות, וביצענו חיסול נקודתי. למרות החום הכבד התכסנו בשקי השינה וקיווינו שהם יצילו אותנו מהנבלות.

שאר הקבוצה עשנה ג'וינט. בקשנו והם יצאו ועשנו בחוץ. חברה טובים, ללא ציניות.

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.