90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Puerto Iguazu'

5.1.2010-7.1.2010: פורטו איגאסו ובואנוס איירס

5.1.2010 : Puerto Iguazu

לא תמיד אנחנו מקשיבים להוראות. למרות שהומלץ לנו לשהות באיגאסו 3 ימים, החלטנו עוד בארץ לדחוס הכל ביומיים. האוטובוס שהוזמן מראש היה אמור לצאת בשעה 3 אחה"צ. בחצי היום שנותר הספקנו לראות את שארית הפארק הארגנטינאי שהחסרנו אמש – מבט מלמעלה על מפל ענק, Garganta del diablo, לוע השטן.

בדרך ללוע השטן

מוגי הלב מחביאים את המצלמות בהתקרבם למפל. משבי רוח נושאים עימם טיפות מים ששוטפות את העומדים במרפסת התצפית וחמור מכך, את המצלמות היקרות לליבם. אך לא עת לפחד, וכך העמדתי את מאיה (למי ששכח: Nikon D90, בת דודתה של בתיה, Nikon D80) למבחן לחות ראשון. שימו לב לענן המים המתקרב.


לפני שנסע חזרה דרך ענני פרפרים ברכבת התיירים אל מחוץ לפארק, חוב קטן מאתמול – סרטון קצר על "הסירה".

לפעמים אנשים מפתיעים אותך. זו לא תופעה שכיחה, אבל תופעה קיימת. נדיר הרבה יותר שאוכל מפתיע אותך. ההמבורגר הטוב ביותר שאכלתי בדרום אמריקה היה במסעדת fast-food סטנדרטית לחלוטין בטרמינל האוטובוסים של P. Iguazu בעת ההמתנה לאוטובוס ה-full cama.

בארצות המהוגנות בדרום אמריקה (קרי, לא בוליביה) האוטובוס נחלקים ל-3 רמות, האנלוגיות למחלקת הנוסעים במטוסים בהתאמה:semi-cama, cama, full-cama. המחלוקת נבדלות בשיפוע המקסימלי אליו המושב, או ה-cama (מיטה בספרדית) מגיעים. לקראת הנסיעה בת 20+ השעות לבואנוס איירס, התפנקנו ונסענו במחלקת ה-Full Cama. ראינו סרטים בדיבוב לספרדית על מסך אישי בקומה העליונה, אותה חלקנו עם עוד 8 אנשים, מתוכם 4 אוסטרליות שהרעישו כמו עשרים איש. הדרך הייתה יפהפייה, חוצה אזורים טרופיים צבועים בירוק זועק. זה הייתה יכולה להיות באמת חוויה מוצלחת, אם האוטובוס לא היה מתקלקל באמצע הלילה.

Vodpod videos no longer available.

6-7.1.2010 :Buenos Aires

במעורפל אני זוכר קולות משונים במהלך השינה. ישנו חזק במהלך אותו הלילה, כך שהרעשים של תיקון האוטובוס לא הטרידו אותנו יותר מדי. לעומת זאת, האיחור בין 4 השעות  בהגעה לבואנוס איירס,שנגרם כתוצאה מהתיקון ושרף לנו חצי יום מתוך השניים שתכננו להקדיש למקום בהחלט הורגש.

היינו די פחדניים בהתחלה. חששנו מכייסים והשגחנו בשבע עיניים על התיקים עד שהגענו להוסטל. היינו כל כך פחדנים שמאיה נכנסה לאפסון ובמקומה הוצאה ה-canon הקטנה. ולמה אני מציין את זה? כי כל התמונות שצילמנו בבואנוס איירס, בין אם במיקרוסנטר, בבית הקברות של ריקולטה (שהיה סגור בפעם הראושנה שהגענו אליו) או בפלרמו יצאו משעממות וגרועות טכנית. חטא חמור הוא לאחוז בתירוץ ולא להשתמש בו.


בערב יצאנו לאכול במסעדה. אחת מהנקודות הראשונות שגורמות להלם תרבות לישראלי ממוצע בדרום אמריקה הוא גודל הסטייקים. מיכל קיבלה מנת דג (וקיבלה) ואני הזמנתי מנת דוגמיות של נתחי בשר וקיבלתי פרה. מצד שני, זה מגיע לנו. אנחנו לא לומדים לקח. למחרת, אכלנו בערב במסעדה כשרה (אילוצים משפחתיים..) המנה הזוגית שהזמנו הספיקה לסיירת גולני אחרי מסע כומתה.

בבוקר למחרת נסענו לבוקה. שכונת נמל צבעונית שמשמשת כיעד הראשון במעלה בבואנוס איירס לתיירים וכייסים כאחד. שוב השארנו את מאיה בודדה בהוסטל, רק כדי לגלות להקות אמריקאים עם DSLR מסתובבים בבטחה בין עשרות שוטרים.

הפעם הגענו בזמן לבית הקברות של ריקולטה, מבוך עצום של מאוזוליאומים. המשכנו לפלרמו השכנה ולא יותר מדי התרשמנו. סדר התמונות שלפניכם (מסך מלא – מומלץ!): המיקרוסנטר של בואנוס איירס (מיום קודם), בוקה, בית הקברות של ריקולטה, פלרמו.

Vodpod videos no longer available.

סיכום בואנוס איירס: ביקרנו יום וחצי. זה מספיק למי שביקר באירופה ולא מגיע מטרק של שבועיים. בוקה מאוד נחמדה, פלרמו וריקולטה קצת דומות מדי לאירופה. תזמינו מנות קטנות וחשוב מכל – המדחנים באוטובוסים מקבלים רק מטבעות. תשמרו עליהם. אחרת תלכו את חצי פלרמו בניסיון לשכנע מוכרי קיוסקים לפרוט שטרות. מנסיון.

מודעות פרסומת

4.1.2010 : Foz de Iguacu / Puerto Iguazu

מפלי האיגאסו מחולקים בין ברזיל וארגינטינה והדעות חלוקות מהו הצד המרשים יותר. בכל מקרה, הוראות ההפעלה שקיבלנו הן שראשית יש לראות את המפלים בצד הברזילאי שמספק את המבט הפנורמי (והתמונות) המרשימות יותר ואח"כ לעבור לצד הארגינטינאי ולהירטב מקרוב. וכך עשינו, מיד אחרי ארוחת בוקר ושיחת סקייפ לאחיינות.

הצד הברזילאי של המפלים, כמו ברזיל באופן כללי מההתרשמות הקצרה בת היומיים, מסודר ומאורגן באופן גרמני. בראייה לאחור, למי שצפה בנבחרת ברזיל במונדיאל 2010 זה לא אמורה להיות הפתעה. נסיעה קצרה באוטובוס מובילה לתחילת המסלול שסופו במבט מלמטה על מפל אדיר מימדים-
Garganta del diablo, לוע השטן. בדרום אמריקה, יש הרבה שטנים או הרבה לועות – זה הראשון מבין שמונה שנתקלנו בהם.


משם באוטובוס לשום מקום, שחיבר אותנו לאוטובוס אחר לשום מקום, ומשם למעבר הגבול בין ברזיל וארגניטינה. מסיבה לא ברורה, בדרום אמריקה תמיד יפרידו מספר קילומטרים בין תחנת הגבול של מדינה א' לתחנה של מדינה ב', כנראה במסגרת הסכם חשאי של התאחדות נהגי המוניות הלטיניים. בעוד שתחנת הגבול בצד הברזילאי מתוקתקת וחשוב מכך – ממוזגת, הצד הארגינטאי נראה כקריקטורה של רפובליקת בננות. תור אימים משתרך בחוץ, המזגן היחיד מופנה לכיוון הפקידים שמסתכלים בחשד מסוים על המקומיים שסוחבים שקי יוטה ענקיים ובתוכם בננות ומדי פעם מגניבים במבט עוין של ממש לעבר התיירים.

נוטפים זיעה, עלינו לאוטובוס נוסף שהביא אותנו לפארק הארגינטאי של מפלי האיגאסו. הפארק הארגנטינאי מורכב משלושה מסלולי הליכה ואטרקציית "הספינה", עליה בהמשך. המתנו ברכבת הפנימית בפארק לקראת היציאה למסלול התחתון, כאשר לפתע השמיים התקדרו וגשם עז ניתח ארצה. עדיין היה חם מאוד והזענו והשילוב בין הגשם לזיעה יצר תמהיל דיאלקטרי דוחה במיוחד.

טיילנו לאורך המסלול שעובר קרוב ומתחת למפלים. לקראת אמצע המסלול ירדנו ל"ספינה". הסירה, מעין סירת גומי מתנפחת, היא אטרקציית תיירים מהסוג הנחות ביותר אך המהנה מאוד. לבושים במעט בגדים ככל האפשר, כאשר מאיה, בת דודתה של בתיה, המצלמה של אחי, ארוזה היטב בשקית ניילון, הסירה שועטת לעבר המפלים והיושבים נרטבים עד לשד עצמותיהם. לשדרוג האווירה, בקדמת הסירה יושב קפיטן-צלם, שנותן הוראות בימוי תוך כדי צילום וידיאו תוך כדי היגוי הסירה. את הווידאו ניתן לרכוש אח"כ במחיר מופקע של 100 פזו. יצאנו רטובים אך מרוצים. בנוסף, זה הוגדר מבחינתי כאימון שחיה.


דחסנו והספקנו לטייל גם במסלול העליון לפני שכמעט נעלו אותנו בפארק. פנינו להוסטל בצד הארגינטאי שהיה נחמד מאוד פרט ללובי שהיה בנוי כחממה, בחירה מעט תמוהה באקלים הנוכחי. הספקנו לאכול ארוחת ערב בהוסטל (אכול כפי יכולתך ב-30/20 פזו לצמחוני/בשרי!) ולדבר עם ערביה-מרוקנית לפני שנפלנו שדודים.

יום עמוס מצפה לנו מחר, אך לפני זה – תמונות היום (מסך מלא).

Vodpod videos no longer available.


2.1.2010-3.1.2010: ימים ראשונים

2.1.2010– ממריאים!

4:30-ש' : אחרי סופשבוע עמוס במיוחד נפרדים מהמשפחה. יעל (אחיינתי) מבינה שאנחנו נוסעים ומחבקת חזק ולא מרפה, לפחות עד שהיא שמה לב שהיעד המועדף שלה (אבי, תרתי משמע) נמצא לידה.

3:30-ש': רועי (אחיה של מיכל) קושר ומהדק את התיקים. מדהים מה שלחץ של 100 אטמוספירות יכול לעשות.

3:00-ש': אנחנו יוצאים.

2:53-ש': אנחנו חוזרים. שכחתי משהו. מה שכחתי? לא זוכר.

1:40-ש': מגיעים לנתב"ג אחרי שהתברר לנו שתעשית הרכב הקוריאנית מייצרת גם מטוסים.

ש' (שבת, 21:00): ממריאים. דרום אמריקה, הנה אנחנו באים.


3.1.2010 – Foz De Iguacu

מלמעלה, מפלי האיגאסו נראים כשריפת יער. ענן לבן מתמר מעליהם. כשאנחנו נוחתים, אנחנו מבינים שבלב שריפת יער הרבה פחות חם. 110% אחוזי לחות ואנחנו עם תיקי משא ופליזים. דו שכבתיים.

אחרי טיסה של 20 ומשהו שעות והמתנה לטיסת המשך קצרצרה בשדה התעופה המצ'וקמק של סאו פאולו (עיר של 20 מיליון איש ושדה תעופה הקטן מתחנת הרכבת של מינכן), אנחנו נוחתים בשעה 14:10 ב-Foz De Iguacu ושועטים למזגן הקרוב. Foz De Iguacu, שנמצאת בצד הברזילאי של המפלים היא אחותה התאומה של Puerto Iguazu ששוכנת למולה בצד הארגינטאי. עוד במשולש הגבולות – פארגאווי, אבל שם אין שום דבר מעניין.

אחרי שהגענו לרמות אינטימיות גבוהה עם המזגן בהוסטל, אזרנו כוחות ופנינו ליעדנו הראשון. טרם הספקנו לבקר ביעד הראשון וכבר שינינו את תוכניותינו. במקום לבקר בתחנת הכוח הגדולה בעולם (הידרואלקטרית!) נסע לפארק הציפורים הסמוך למפלים.

ההליכה לתחנת האוטובוס הקרובה, מרחק 15 דקות הליכה, מתבצעת בחום ולחות איומים אך בלב אזור טרופי יפהפה. ההליכה מוצדקת, כי בעקבותיה מתגלה לנו התשובה לשאלה שמעולם לא הטרידה אותנו: לאן הולכים אוטובוסים שהם מתים.

התשובה – למיניסטריון התחבורה של Foz De Iguazu. התחבורה הציבורית במקום מבוססת על אוטובסי אגד עתיקים, מהדגם עם החוט המשמש כפעמון והחלונות המשיכה המילימטריים. הברזילאים הכניסו שידרוג בדמות משרד כרטיסנית ייעודי. משרד הכרטיסנית, שנמצא במרכז האוטובוס, שוכן על שטח של 2-3 דונם ותופס את רוב נפח האוטובוס. תפקיד הכרטיסנית הוא לחלק פיסות נייר ממוחזרות ולהקל את העומס על הנהג, שגם כך בקושי רואה משהו בינות לאגלי הזיעה המטפטפים לעיניו.

ואז הגענו לפארק הציפורים (מסך מלא).

Vodpod videos no longer available.

בדרך חזרה, מזיעים אך מרוצים מאחת מהאטרקציות היותר מוצלחות בדרום אמריקה, קנינו מעט פירות שהפתיעו לרעה באיכותם וצעדנו להנאתנו בשעת הסיאסטה הגדולה באזור חקלאי שלו, פסטרולי, צבוע בירוק עז ומעל לכל – חם. ולח. וחם.

לא הרבה יודעים זאת, אבל רוב המים שזורמים במפלי האיגאסו מקורם בזיעת התיירים.