90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Puerto Natales'

18.1-20.1 : El Calafate

קמנו תשושים מהטרק. אכלנו ארוחת בוקר נאה ואת שארית הבוקר בילינו בנסיון למציאת הוסטל ב-El Calafate שבארגנטינה, יעדנו הבא, ללא הצלחה יתרה.

לפני שעוזבים, עוד קצת מפורטו נאטאלס

El Calafate נחשבת לאחת משתי מהעיירות היקרות בארגנטינה (השנייה היא El Chalten). בימי הקיץ היא עמוסה להתפקע בתיירים. ההוסטל היחידי שהייתה בו מטה פנויה היה Che Lagarto, כנראה בגלל כשל טכני באתר האינטרנט של ההוסטל שבעקבותיו לא ניתן היה להזמין חדר. לרוע המזל, גם טלפונית לא ניתן היה לבצע הזמנה. בלית ברירה שמנו את מבטחנו באל ונסענו ללא חדר מוזמן לאחת מהעיירות המבוקשות בארגנטינה.

הספקנו עוד להסתבובב קצת ב-Puerto Natales לפני שעלינו על האוטובוס שיצא ב-15:00 והגיע בשעה 22:30 ל El Calafate. מהרנו למלון והתאכזבנו, לא בפעם הראשונה, מהאל – לא היה חדר, מיטה או סדין פנויים. בהוסטלים בסביבה החדר הפנוי היחידי היה גרסה משונמכת לתא כלא טורקי. נואשנו ופנינו לפקיד הקבלה ב-Che Lagarto לסיוע. הוא מצידו הצליח לאתר חדר בהוסטל מרוחק, לא מוכר, אבל במחיר מאוד ארקטיבי (120 פזו). בלית ברירה, פנינו אליו.

חוזרים לארגנטינה

יש תמורה לאגרה. וכשאין הרבה אגרה, אין הרבה תמורה. ההוסטל היה בין מוזנח מאוד למזעזע לחלוטין, אבל בשעה 24:00 בלילה אנחנו לא בררנים.

עם היקיצה מהרנו חזרה ל- .Che Lagarto הפעם היה חדר. רכשנו דרך ההוסטל כרטיס נסיעה לפארק Los Glaciers, לקרחון Perito Moreno, לאוטובוס שהיה אמור לצאת בצהרים. בשארית הבוקר טיילנו בעיירה.

 

Perito Moreno

פארק Los Glaciers, "הקרחונים", הוא הסיבה לקיומה של עיירת התיירים El Calafate, והסיבה העיקרית לקיומו של הפארק הוא הקרחון Perito Moreno, אחד מהקרחונים היחידים בעולם שנעים ומתרחבים. זוהי אולי תופעה מעניינת מבחינה גאולוגית, אך העניין התיירותי מגיע ממקום אחר – הקרחון נמצא במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מהיבשה, מה שמאפשר מספר נקודות תצפית מעולות. שם נוסף בו Perito Moreno מוכר הוא "הקרחון המתנפץ". מעת לעת מתנתקות פיסות קרח ענקיות וקורסות בהוד והדר לתוך האגם שמסביבו. מחזה מרהיב.

לאחר כחצי שעה של נסיעה מ- El Calafate נכנסנו לפארק הקרחונים. כצפוי מזג האויר לא הכזיב וממזג אויר שמשי ויפה מחוץ לפארק נכנסנו למערכת מעוננת, גשמית וקודרת בתוך הפארק. המעבר בין יום מדברי בהיר בעיירה לבין יום חורף קודר מתרחש בתוך מספר דקות ועל פני קילומטרים בעבר. כפי שלמדנו בעבר – הקרחונים מרשימים, אך מזג האויר בקרבתם רחוק מקילוסים.

 

לאחר כשעה-שעתיים של ביקור במתחם, בשעה 4 אחה"צ לערך, תחושת מיצוי אחזה בנו. לרוע המזל, האוטובוס חזרה יוצא רק בשבע בערב. מספר שעות בהינו בקרחונים נושרים למי האגם תחת טפטוף טורדני ומיד כשהאוטובוס הגיע זינקנו עליו ראשונים.

הוסטל Che Lagarto מאוד אסתטי, והחדר הוא החדר היפה ביותר שהיינו בו, אבל על היופי מפצה הרעש.

תמונות היום ואתמול (מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בשבע ורבע בבוקר למחרת אספה אותנו ההסעה חזרה לפארק Los Glaciers. הספקנו לאכול ארוחת בוקר משובחת (יחסית להוסטל) ועלינו להסעה עם קבוצת יפניות. יעדנו היום היה שיט קרחונים – האטרקציה השנייה בחשיבותה בפארק. הספינה ששטנו בה הייתה מהודרת למדי, ספינת קרוז בעלת 2 מפלסים.

גשום וקשה לצלם. אנחנו משייטים בין חלקי קרחונים צפים. גודלם כמשאית ומעלה.

במסגרת השיט מבקרים בשלושה קרחונים, כאשר האחרון הוא ה-Perito Moreno, שהפעם נראה אותו מכיוון האגם. רק כשמתקרבים אליו, נפסק הגשם למחצית השעה, העננות מתפזרת ואנו חוזים בו במלוא הדרו.

חוזרים למלון ומטיילים עוד קצת בעיירה. קונים אמפנדס ומבררים עם ישראלים שמגיעים מהצפון על המשך הטיול. שם אחד חוזר ונשנה – ברילוצ'ה.

מסך מלא

Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

16-17.1.2010 :Torres Del Paine (חלק שני)

קמנו, מאוששים חלקית ביותר מההליכה המפרכת אמש. השרירים עדיין דואבים. יש להערך מחדש. לא נוכל להשלים את התכנון המקורי בזמן המקורי. נותרו לנו עוד יומיים לא קלים ואנו בפיגור של שעתיים הליכה (לצועדים בקצב הרצוי) או שלוש וחצי שעות של צעידה עבורנו כשכל צעד כואב.

החלטנו לוותר חלקית על העמק הצרפתי, יעדנו להיום, מתוך מטרה להתאושש חלקית ביום קל יחסית, ומחר לתת את הפוש האחרון.

צעדנו עד ל Campento Italiano,  יעדנו המקורי מאמש, בסיס הצלע המרכזית של ה-W. הגענו, זרקנו את תיקנו במחנה וצעדנו קל. העמק הוא למעשה "הדלת האחורית" של הטורסים, ומאפשר צפייה בישבנם. מצידו השני של הוואדי, נמצאים קרחונים הנמסים ויוצרים מפלי מים על צדי ההר. חזרנו אחרי שעתיים במקום ארבע שעות שאמור לקחת המסלול המלא בוואדי.

האם ההפסד משמעותי? הדעות חלוקות. שמענו הסוברים כי מדובר באחד מהקטעים היפים במסלול, ויש הטוענים כי עדיף לנמנם ב campento. ההבנה המאוחרת שהגענו אליה לאחר טרקים נוספים היא כי איכותו של הטרק נקבעת רק באופן מינימלי ע"י המאפיינים הטופוגורפיים. הגורם החשוב ביותר בקביעת ההנאה מטרק הוא מזג האויר.

חזרנו מהעמק ופנינו לעבר יעדנו הבא וה-campemento האחרון: Hotel Pehoe. שוב טעינו בדרך. וחמור מכך, הפעם אין באפשרותנו להאשים צד ג' כלשהו. למזלנו, זיהינו את הטעות בתוך 10 דקות. לחוסר מזלנו, זה היה אחרי שירדנו שיפועים של 60 מעלות בעפר חלקלק.

הגענו למחנה וגילינו שמדובר למעשה במלון, שבחלקו האחורי ניתן להקים אוהלים. במלון הייתה מינימרקט קטן, מסעדה, מטבח ואף אינטרנטה לוויני בתעריף סביר. מדובר היה בכשל מודיעיני חריף – אילו היינו יודעים על כך לא היינו סוחבים 10 ק"ג מיותרים על הגב.

הקמנו אוהל ונגשתי לשלם. כיוון שהגענו כל כך מאוחר נסגרה עמדת התשלום. כך קרה שנאלצנו להתשמש בשרותי המחנה בחינם. קורה.

המטרה המוצהרת בבוקר המחרת זה הייתה השכמה מוקדמת וצעידה הרחק ככל האפשר עד קרחון Grey, מתוך תקווה שאם נהייה זריזים נוכל להספיק לצעוד על הקרחון, חוויה אקזוטית לישראלים, ולחזור בספינה שאמורה לצאת ב-17:00. הספינה היא למעשה אקורד הסיום (או ההתחלה) של מסלול ה-W, ומהנמל בו היא פורקת את מטענה האנושי יוצא האוטובוס חזרה ל Puerto Natales. למרות הקריסה הפיסית שחווינו ביומיים האחרונים הייתה לנו סיבה לאופטימיות הזהירה – קטע הצעידה עד לקרחון ובחזרה נעשה ללא משקל (פיט) או כמעט ללא משקל (אני).

קמנו בבוקר. ירד גשם. היה קר. ומעונן. נשארנו באוהל לעוד כמחצית השעה. אין שיפור. אבל לא אנחנו ניתן למזג האוויר להכריע אותנו. החלטנו לצאת בכל זאת.

הגשם לא פסק והרוחות לא שככו. הדרך לקרחון עוברת בנקיק, הרוחות בו עזות והגשם נורה לפרצוף. היה קור אימים וכפות הידים הכחילו. המשכנו לצעוד עד נקודת התצפית ממנה הקרחון נפרס לעינינו. קרחון ענק, המשתרע על שטח עצום. פיסות קרח שנתלשו מהקרחון צפות במימי האגם שנוצר מהמסתו. יפהפה. ואז נשברנו. נכנענו למזג האויר ולקור וחזרו למחנה.

עם התקרבנו למחנה בשעה 13:00, ראינו ספינה מתקרבת למעגן. פתחנו בריצת אמוק. קיפלנו בזריזות את האוהל והספקנו לעלות לספינה.

השיט חזרה היה מרהיב. כל הפארק נפרס לעינינו. כשהתרחקנו, ראינו מה המשמעות האמיתית של גשם מקומי. מרחק של מספר קילומטרים מהקרחון לא היה גשם ולא צל ענן. רק באזור הקרחון עבים וגשמים. במעגן שאליו הגענו השמש זרחה, השמים היו כחולים בהירים. הרוחות, לעומת זאת, היה עזות ממקודם. רוחות של 90 קמ"ש העיפו חול לעינינו. ניסינו לבשל אורז אך הוא תובל היטב בחול.

מאזור המעגן ניתן לצאת לסיור קצר למפל קרוב מרחק של 15 דקות הליכה ברוח. בממדים ישראלים, מפל Salto Grande הוא אכן מפל מרשים. אבל אחרי שראינו את מפלי האיגאסו, הוא נראה לא Grande ולא נעליים. זו תופעה כללית: אחרי שרואים את האיגאסו אין טעם לראות מפלים אחרים, כולם חוטפים שנמוך משמעותי. אפשר היה להמשיך במסלול לנקודת תצפית המרוחקת שעתיים הליכה, אך בחרנו לוותר בשל התשישות הכללית. והרוח.

חיכינו עוד מספר שעות לאוטובוס. הרוחות כיסו אותנו בחול וחווינו הרגשת מאובן מהי. כשהגיע האוטובוס נערנו מעלינו את הר החול שהצטבר עלינו, ונסענו חזרה ל-Puerto Natales, חוצים את הפארק והנופים המדהימים שבסבירות גבוהה לא ירשו לי לראות עוד. זה היה הטרק היפה ביותר שעשינו בטיול.

רק לשם הערכת המטען המופרז שאיתו יצאנו, ל- Puerto Natales חזרנו עם 4 קופסאות אפונה, 2 קופסאות תירס, 1.5 ק"ג פסטה, 0.5 ק"ג אורז, 3 קופסאות של רסק עגבניות והרבה תמונות (מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.]



13-15.1.2010 :Torres Del Paine (חלק ראשון)

האוטובוס שיצא בצהרים מ-Punta Arenas הגיע כעבור שעתיים לעיירה המנומנת Puerto Natale. סיבת קיומה היחידה של העיירה בת 20,000 תושבים היא היותה בסיס היציאה ל-Torres Del Paines. טרק ה-Torres Del Paines, להלן הטורוסים, הוא הטרק ב-ה' הידיעה של צי'לה ויש שיגידו (ואנחנו ביניהם) בכל דרום-דרום אמריקה.

את הטרק ניתן לעשות בשתי גרסאות, הגרסה המעגלית (מסלול שלם) או גרסת ה-W. המסלול המעגלי אורכו 7 ימים ואת מסלול ה-W מדריכי הטיולים ממליצים לעשות ב-5 ימים ורוב הישראלים מספיקים לסיימו ב-4 ימים.

מדי יום, בשעה 16:00, חואן, מתנדב לשעבר בקיבוץ, מרצה על טרק הטורוסים. האוטובוס איחר ואנחנו איתו וכך פספסנו את ההרצאה. בלית ברירה, תחקרנו את בעלת ההוסטל והתייעצנו בסוכנויות טיולים. את מסלול ה-W, כך הסתבר, ניתן לעשות בשתי דרכים, ממערב למזרח או ממזרח למערב. אם אין רוחות עזות, כך המליצו, מומלץ לעשות את הטרק ממזרח למערב. חואן, אמרו לנו ישראלים שפגשנו כשקנינו כמויות אדירות (וכבדות!) של אוכל, ממליץ לטייל ממערב למזרח. החלטנו לטייל ממזרח למערב.

האוטובוס, שיצא בשעה 7:00 בבוקר מפורטו נאטלס, התנדנד ברוח. כשהאוטובוס עצר להפסקה קלה, האנשים שירדו מהאוטובוסים לא הצליחו להתקדם אל מול הרוחות העזות בנות ה-90 קמ"ש.

אחרי שעה וחצי הגענו לפארק. שילמנו את מחיר הכניסה השערורייתי (15K פזו לזרים, 5K למקומיים) והצטערתי שכאזרחות נוספת בחרתי באוסטרית ולא דבקתי בצד הצ'ילאני. הבוקר היה בהיר אבל מאוד לא נעים – הרוחות הקשו על ההליכה ועפר ניתז לפנים.

התחלנו לטפס מ-Hosteria Las Torres לכיוון Campenento Torres במעלה ההר, מתוך מטרה לדבוק בתוכנית המסלול הישראלית הקלאסית: ללון בקמפינג, להתעורר לפנות בוקר, לצעוד שעה עם עלות השחר ולראות את ה-Torres del Paine, העמודים הכחולים, עם הזריחה. התקדמנו באיטיות רבה בשל התיקים הכבדים שסחבנו. מטיילים רבים עקפו אותנו – חלקם עם תיקי יום (לגיטימי) וחלקם עם תיקים מסע גדולים כמונו (מרגיז).

Hosteria Las Torres

מזג האוויר התחלף במהירות. ענני סערה התכנסו וגשם החל לרדת. הרוחות הצליפו. בשלב מסוים לא הצלחנו פיזית להתקדם יותר אל מול הרוח. מצאנו מסתור והתכסנו במעילי גשם. ניסו לצאת מהמסתור ולהתקדם אך נענו יותר אחורה מאשר קדימה. חלק מהמטיילים שעקפו אותנו ירדו בחזרה. "No Passe" הם צעקו כשראו אותנו מסתתרים. זוג ישראליות שסבו על עקבותיהן סיפרו לנו כי המטיילים חוזרים כיוון שיש מעבר צר ובצידו קניון עמוק ומסוכן עד בלתי אפשרי לעבור אותו ברוחות העזות ובגשם. זוג אמריקאים שעברו אמרו שאמנם המעבר מאוד מסוכן, אבל אפשרי אם ממתינים להפוגה ברוחות. התלבטנו האם להמשיך או לסוב על עקבותינו.

החלטנו לדחות את הקץ – להתקדם עד המעבר ולהחליט במקום. התחלנו להתקדם ואובדן בנפש ראשון התרחש. כיסוי הגשם של מיכל, הכיסוי שהשוויצרים הצילו בחירוף נפש, נפל קורבן לרוחות. מצאנו מחסה ואילתרנו כיסוי זמני. התקדמנו לאט, כפופים כנגד הרוח, עם משקל של יותר מ-20 ק"ג בכל תיק. הגשם הצליף בפנים. הלכנו לאורך שביל צר שבצידו קניון עמוק, אך בשל הגשם והערפל ששרר לא ראינו מהו עומקו.

הגענו למעבר – עיקול צר שבשל הטופוגרפיה יצר מנהרת רוח אדירה. חיכינו שיגיעו עוד מטיילים וינסו לחצות איתנו על מנת שיהיה מי שיודיע על מותנו. המתנו בסבלנות יחד איתם עד שאר הכושר, הפוגה קצרה ברוח שניצלנו אותה לעבור את העיקול בזחילה והאחזות באבנים.

אחרי כשעה וחצי של הליכה נוספת בגשם שוטף הגענו לאמצע הדרך – Refugio Chilleno. נכנסנו לבקתת ההרים שהייתה מאוכלסת עד אפס מקום במחפשי מקלט. השעה הייתה 14:00, אבל לא ניתן היה לדעת זאת לפי האפלוליות מחוץ לבקתה. המתנו עד יעבור זעם ברפוחיו תוך שיפור עמדות והתקדמות הדרגתית לכיוון האח שבמרכז הבקתה.

הזעם לא עבר. בשעה 17:00 ויתרנו על המשך ההתקדמות להיום ויצאתי להקים אוהל. דא עקא, בסיום הקמת האוהל התברר שכיסוי הגשם מעט מיותר. כתוצאה מהגשם השוטף התוצר הסופי היה חצי אוהל-חצי אמבטיה. במשך חצי שעה נוספת עמלתי על הקמת צנרת מאולתרת לאוהל וייבושו במגבות נייר.

מספר ישראלים ייבשו בגדים על האח ברפוחיו. אחד מהעובדים העיר להם והם הסירו אותם, כמובן עד שהוא הפנה את המבט מאליהם. הם נתפסו מיד ותגרה כמעט התפתחה במקום. למעשה, למרות שלא היינו מעורבים בתקרית אך דיברנו עברית איתם, כמעט ולא נתנו לנו להשתמש בשירותי הרפוחיו. מסקנת ביניים: אם אתה לא ה"ישראלי המכוער", אל תדבר עם כאלו.

הגשם לא פסק עד הבוקר. זה לא יפתיע אף אחד אם נודע שלמרות התכנון המקורי, לא התעוררנו לזריחה כמתוכנן. ראשית, כיוון שהיינו מרוחקים כשעה הליכה מיעדנו לליל אמש ושנית כיוון שלא האמנו שנקום לבוקר בהיר ויפה כל כך.

צעדנו כשעתיים עד הטורסים. כה מרהיב. נפלנו על בוקר פוטוגני, במזג אוויר מושלם, בוקר צח וחד. אירוע נדיר.

חזרנו במשך שעתיים, אכלנו צהריים והתכוננו לצעוד ליעדנו הבא – Campenento Italiano. הדרך המובילה מ- Campenento Chilleno מכילה קיצור דרך דרמטי שמקצר את זמן ההליכה מ-7 שעות ל-4 שעות. כך לפחות בתאוריה, כיוון שאנחנו לא הצלחנו לצעוד בו. חלקית באשמתנו, חלקית באשמת מרתוניסט אמריקאי שהכרנו יום קודם. לזכותו יאמר שהדרך השגויה הייתה מאוד יפה.

הגענו בשעה 9 בערב – אבל לא ליעדנו. עצרנו כשעתיים הליכה לפני Campenento Italiano ב-Refugio Cuernos. זה היה יום נורא. הגרביים נדבקו לעור האדום והצרוב משפשפות. פצעי דם פתוחים, יבלות ושלפחויות בכפות הרגלים. הברכיים כאבו. לעומתן, הכתפיים לא כאבו – הן לא הורגשו יותר. תוצר ההליכה המאומצת של 11 שעות עם משקל של יותר מ-20 ק"ג על הגב.

קרסנו. למרות שמדובר ב-Refugio היפה ביותר שביקרנו בו בטורסים, אחרי 13 שעות של הליכה לא היינו מסוגלים לעשות כלום. התמוטטנו בשקי השינה.

הכאב לא עובר טוב בתמונות, ובכל זאת, לא ננטוש אתכם בלי תמונות מהיומיים הראשונים בטורסים (מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.