90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'ruta 40'

8.3 – מ- Cafayate עד Cachi, טיול דרך (חלק II)

מ-Cafayete היו שתי אפשרויות להמשיך אל עבר Cachi, שם תיכננו לסיים את היום. הראשונה, להמשיך ב-ruta 40. האפשרות השנייה הייתה לנסוע ב-ruta 68 דרך ה-quebrada de cafayate ומעט לפני סלטה לפנות לכיוון Cachi.

אתרי היום: Cafayete, Coronel Moldes ו-Cachi

שתי הדרכים נראו אטרקטיביות, כך שכאשר לא קיבלנו תשובה מכרעת מלשכת התיירות הנטושה בכיכר העיירה באיזו דרך לנסוע, החלטנו לבחור על פי התמונות. התמונות באופציה הראשונה היו לא בפוקוס וכך יצא שפנינו לאופציה השניה.


לפני ה-quebrada de cafayate, קצת אחרי עמק היין של cafayate, אמורה להיות תופעה גאולוגית מעניינת של חולות נודדים. למרות השילוט בכביש, לא הייתה פנייה. עצרנו בשול ופניתי לעבר מכונית שעמדה בצד הדרך. עצם העובדה שיש אנשים במכונית לא הפתיעה אותי, אבל היותם ערומים תפסה אותי לא מוכן. הבחור סימן לי בתנועות ידיים שהפנייה היא בהמשך והבחורה כיסתה את מה שניתן היה באמצעים המצומצמים שעמדו לראשותה.


התקדמנו במהירות. הפנייה התבררה לא כפניה אלא כסטיה קלה מהכביש שהובילה לחולות. למרות התבוננות ממושכת מעמיקה, לא נראה שהחולות נדדו לאיפשהו.

את ה-quebrada de cafayate, לעומת זאת, אין בעיה למצוא. לאורך עשרות קילומטרים נוסעים בנקיק, לעיתים רחב מאוד (ובכך מאבד את האופי הנקיקי שלו) של תצורות נוף מופלאות.


מתחילים ממבנים מעניינים בסלע אדום, שעל אחד מהם התיישבנו לאכול צהרים, מוקפים בקקטוסים זעירים, וממשיכים לסלעים בצורות שונות ומשונות בשלל צבעי הקשת. פה ושם ניתן לסטות לתוך נקיק משנה. מדהים.


מעת לעת טרחו הארגניטנאים לכנות את תצורות הנוף בשם. הצפרדע, הטירה וכמובן, כמו בכל מקום בדרום אמריקה, ה- Grangota del Diable, חרך צר ברוחב של מספר מטרים בתוך סלע בגובה מאות מטרים.


גם כאן, באמצע שום מקום, מצאנו ישראלים שהגיעו מאזור סלטה והדריכו אותנו לגבי המשך הטיול בצפון ארגנטינה.

HDR באדיבות מר ישראלי

המשכנו לנסוע, חולפים על פני יותר רוכבי אופניים מאשר מכוניות. למרות החום הלוהט, הדרך הזאת פופולרית (ורטרואקטיבית, מומלצת) מאוד בקרב המדוושים.

בדרך מוכרי סדקית, גבינות ויין. למרות החום, הגבינות הקשות לא מתקלקלות. אנחנו קונים גבינה באחד מהסלעים-הקרויים-בשם.


בעצירה אחרת לאמה מנסה לאכול את מיכל.


בעצירה נוספת אנחנו מצטלמים על רקע פנורמה נרחבת של כל העמק.


כשיוצאים מה- quebrada de cafayate, הנוף משתנה וצמחיה ירוקה מתחילה לכסות את הסלעים האדומים. הזרימה בנהר מתחזקת והנקיק נהיה צר יותר ויותר.


ב- Coronel Moldes אכלנו ארוחת צהרים במסעדה בעלת סטנדרטי ניקיון בוליבאניים. ליד המסעדה התקיים טקס פתיחת שנת הלימודים בבית ספר יסודי.


משם, סטינו מזרחה לאגם Cabra Corall. שינוי נוף מרענן. בראיה לאחור, זהו אגם המים המתוקים האחרון שנראה בדרום אמריקה (פרט לימת טיטיקקה). באותה נקודת זמן, אחרי כל הלגונות, זה לא נראה כמו אירוע טראומתי.


חזרנו חזרה ל- Coronel Moldes, קניתי גלידה והמשכנו הלאה. קצת לפני סלטה, פנינו ל-Cachi.


כביש 33 מטפס בעקלתון בדרך ריפיו בטופוגרפיה שמזכירה קצת את ה- quebrada de cafayate, שלאט לאט מתכסה בצמחיה ירוקה ככל שעולים בגובה.


עצרנו בצד הדרך והשתתפנו בהלוויה בבית קברות מקומי שהיה נעוץ בשולי ההר. משלב מסוים, ערפל יורד על המשטחים הירוקים של הרמה ולא עוזב עד שמגיע למעבר ההרים בגובה 3400 מטר.


משם, רמה מישורית גבוהה, מכוסה עשב נמוך וגבעות, ואחריה ירידה עד ל-cachi בגובה 2300 מטר.

ל-Cachi, עיירה לבנה נחמדה, הגענו בשעות אחה"צ המאוחרות. התמקנו בהוסטל זול ונחמד אצל בעלת בית שלא ידעה מילה באנגלית. קנינו את מה שניתן היה לקנות בסופר של העיירה בת 7000 איש, שהיה מעט קטן יותר ממכולת שכונתית ממוצעת בחיפה וסיימנו את היום בארוחת ערב שהוכנה באלתור רב.

לתמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.


מודעות פרסומת

21.1-23.1 – El Chaiten והפיצ'רוי עד Perito Moreno (דרך Ruta 40)

מסלול הטיול הקנוני, או המסלול של ג. וד. שאנו מתחקים בעקבותיו, משנה את פניו בשלב זה לטיול דרך. המסלול מוביל מ- El Calafate , דרך El Chaiten (והפיצרוי) ומשם ב-ruta 40 הנודעת לשמצה. אחר כך פונים בזהירות שמאלה ל"קרטרה אוסטרל", "הדרך הדרומית", שבצ'ילה וחוצים את פטגוניה לאורך הקרטרה. הדרך ממשיכה למעשה ומצפינה עד אלסקה, אך בנקודה מסוימת, מרחק של שבוע וחצי נסיעה או 1800 ק"מ מ-El Calafate, מיקומנו הנוכחי, פונים חזרה לארגנטינה, לעבר השם המפורש, אחד מיעדי הטיול המג'וריים – ברילוצ'ה. זוהי נקודת הסיום של מקטע הדרך הידוע בישראלית דרום-אמריקאית בשם "הקרטרה".

 

הקרטרה המוכללת

אף כי יש כאלו העושים את הדרך במוניות שרות במסגרת מיני-טיול-מאורגן, החלטנו לא להתכלב. לפני שמתחילים בטיול הרכב, הצעד הראשון הוא לשכור רכב. הקרטרה היא ברובה המוחלט דרך עפר רצופת מהמורות ויש שיגידו (ועדיין אומרים) כי יש לשכור ג'יפ, או לפחות אוטו גבוה. ג. & ד. שכרו רכב קטן, שאמנם הלך לעולמו בטרם עת, אך טענו בתוקף כי אין צורך בג'יפ. לכל היותר, כך אמרו, פנצ'ר אחד או שניים.

שכרנו אוטו קטן, פולקסווגן גול, מחברה מקומית, Servi Car. שילמנו במזומן וקיבלנו הנחה של 10%. עדיין תענוג יקר – אלו הולכים להיות 10 הימים היקרים ביותר בטיול.

שילמנו ב-12 אך האוטו יהיה מוכן רק ב-4 אחה"צ, כך אמרו לנו בסוכנות ההשכרה. בכל מקרה, נצטרך להחזיר את הרכב רק בשעה 7 בערב בברילוצ'ה. קיבלנו את המפתחות לרכב בשעה 4:20 (בארגנטינה כמו בארגנטינה) ומיד שמנו פעמינו לכיוון El Chaiten, שועטים ומנסים להספיק להגיע בזמן ללשכת התיירות המקומית ב-El Chaiten.

כמו El Calafate, גם El Chaiten היא עיירת תיירים בעלת סיבת קיום אחת – רכס הפיצ'רוי. שלא כמו El Calafate, היא מאוד מכוערת.

רכס הפיצ'רוי הוא המקבילה הארגנטינאית לטורס דל פיינס. זהו הטרק הנחשב ליפה ביותר בארגנטינה. הפיצ'רוי הוא ההר הגבוה ברכס, וניתן לטפס אליו בטיול יום (ארוך מאוד), אף כי רוב האנשים מעדיפים לפצלו ליומיים, כדי להעפיל לפסגה בזריחה. עוד באתר: שתי לגונות שניתן לטייל לכל אחת מהם במסגרת טיול יום קצר, אך רוב המטיילים מוותרים עליהם.

 

הפיצ'רוי

המהירות המותרת בארגנטינה היא 100-110 קמ"ש. למעשה, אף אחד לא יודע מהי המהירות המותרת בדיוק, כיוון שאין משטרת תעבורה בארגנטינה. הגענו לעיירה וקיבלנו הסבר קצר על רכס הפיצ'רוי. לקחנו מפה, שמיד הספקנו לאבד, ופנינו למצוא קמפינג.

אחת התכונות שנתברכה בהם El Chaiten היא היותה מהערים בהם משבי הרוח העזים ביותר בארגטינה. כל הלילה נשבה רוח איומה, שכמעט עקרה את האוהל מהמקום. יריעות האוהל נמתחו ונרעדו תחת הרוחות. תחתית האוהל רחפה. באמצע הלילה התחיל גשם סוחף שהכה באוהל לקול רעש מחריד. טיפות מים התחילו לטפטף על שק השינה של פיט.

בבוקר המחרת הקצנו וראינו סביבנו שרידי ושאריות אוהלים. במפתיע, האוהל שלנו שרד בשלמותו. הוא שרד למרות שגילינו, בעקבות הסופה, כי לא בנינו אותו נכון. זה היה ליל הקמפינג הגרוע ביותר שעשינו בטיול.

למודי נסיון מהטורסים, מהרנו ללשכת התיירות כדי לברר מה מזג האוויר הצפוי בהר. הם הבטיחו לנו שמחר יהיה רק גרוע יותר.

התחנו לטפס. עד הצהריים היה מעונן עם טפטוף טורדני מעת לעת. לקראת הצהרים, כשהתקרבנו ל- Campeneto Poincenot, המחנה העליון הקרוב לפסגה, השמיים התחילו להתבהר. שם פגשנו קבוצת ישראלים, וחובש קרבי משוחרר טרי החליט לנטוש את הקבוצה ולחבור אלינו במסע לפסגה.

 

שלט בקמפינג העליון

ככל שהתמדנו לטפס, הטיפוס נעשה קשה יותר. מצד שני, השמיים התבהרו. אל הפסגה הגענו במזג אויר אידיאלי.

בקצה המסלול ממתינה לגונת איזמרגד מכוסה קרח. מעליה צוק אימתני נישא השמיימה – הפיצ'רוי. משמאל ללגונה, תהום עמוקה של מאות מטרים שבתחתיתה לגונת תכלת. מילאנו בקבוקים בממי הלגונה והידים קפאו מהקור והרוחות.

חזרנו למטה, ומזג האוויר התחיל להתקדר. עננים כיסו את פסגת הפיצרוי. מטיילים שהגיעו 15 דקות אחרינו לא זכו לראות את הפסגה. באמצע הדרך נפרדנו מהחובש, שפנה לראות את אחת הלגונות הנוספות, אופציה להארכת הטיול. כיוון שהיינו עייפים, ורצינו עוד להתקדם לכיוון הקרטרה, חזרנו כלאחר שבאנו.

לאחר יום ארוך של 11 שעות הליכה, הגענו לרכב, עשינו קניות לקראת היציאה לשממת הקרטרה, ומהרנו לברוח מעיירת הרוחות.

נסענו צפונה במעלה Ruta 40. הדרך סלולה ומהירה. אין רכבים. אין ישובים. אין כלום. שממה. לאחר כשעתיים אנו מגיעים לצומת. ישר – דרך עפר טלואה, שמאלה – תחנת דלק ספק נטושה, ימינה – עיירת רפאים, Tres Lagos. פונים ימינה.

תחושה חריפה וצורבת של מערב פרוע. הרחובות לא סלולים. רוחות עזות מרימות ענני עפר לאוויר. חלונות חורקים סביב צירם. בכניסה שריף מציץ בנו מחלון ביתו, מתלבט אם לשסות בנו את הכלבים שנובחים מביתו. אנו נוסעים לאט לאט בעיירה ואין נפש חיה. הדלתות מוגפות, המכולת סגורה, העיירה נראית נטושה. אנו מוצאים Cabana פעילה אחת, אך היא נתפסה על ידי מוכי גורל כמונו שהקדימו אותנו. בכניסה לעיירה יש ספק מסעדה ספק קיוסק. מנסים למצוא מקום שינה, אך בעל הבית אינו מבין אנגלית. למזלנו שני סטודנטים מבואנוס איירס נמצאים שם, שותים בירה וצופים בטלויזיה. הם מתרגמים עבורנו. בצירוף מקרים מוזר, הגענו אל הקמפינג העירוני.

אנו מחליטים להקים קמפינג במקום. ונדהמים – מימינו לא נתקלנו בקמפינג כה משובח. המקלחות כבבית מלון. הקמפינג מוגן מרוח ע"י גדרות עץ והכל נראה חדש, מצוחצח ומתוקתק. בחור הנידח ביותר, נמצא הקמפינג הטוב ביותר בארגנטינה.

בבוקר התארגנו ליציאה, וחיפשנו מכולת. לא מצאנו. כלומר, קיימת מכולת – אך היא סגורה, וספק אם תפתח אי פעם. מתדלקים, ופונים ליעדנו : Ruta 40. זוהי הדרך המפורסמת בארגנטינה, דרכו של צ'ה גווארה. הדרך מתחילה באושוואיה שבדרום ומגיעה עד בוליביה שבצפון. בחלקה דרך עפר כבוש ובחלקה עפר לא כבוש ורצוף מהמורות. Ripio, זהו השם הנודע לשמצה של סגנון הדרך – ספק כביש, ספק אדמה משוטחת ומתולעת.

מטרתנו היא להצפין בדרך זו עד העיר Perito Moreno, ומשם להתחבר לקרטרה אוסטרל בצ'ילה דרך Chile Chico, מרחק 600 קילומטר מכאן.

טיול הדרך מתחיל כאן. Ruta 40 חוצה את המדבר. אדמת כורכר אדומה וצחיחה, מנוקדת בכתמי צמחיה נמוכה ירוקה, פוגשת מדי פעם אגמי תכלת. המישור האינסופי של הכורכר נשבר רק ממזרח עם האנדים המושלגים.

מכאן, ובמשך 10 הימים הקרובים בקרטרה, המרחקים בין עיירה רפאים אחת לשניה ימדדו במאות קילומטרים. חובה לתדלק בכל תחנת דלק. חובה להחזיק אספקת מים ואוכל לשלושה ימים – זוהי תדירות התחבורה הציבורית באזור. חובה לקחת טרמפיסטים. אנו עושים זאת בהזדמנות הראשונה כאשר אנו אוספים בצומת ה- Tres Lagos את אחד מהסטודנטים/מתורגמנים לעת מצוא מליל אמש.

הדרך מלאה מהמורות וגואנקות, היצורים הפחדניים בעולם. מהירות הנסיעה שלי בהתחלה היא 20 קמ"ש. אפילו במהירות כזאת הגואנקות בורחות ברגע שאנו מתקרבים. חישוב קצר מראה שחייבים להאיץ אם לא רוצים לבלות את החודשים הקרובים בדרך. אני מאיץ ל-40 קמ"ש ומאוחר יותר ל-60 קמ"ש כשהדרך מאפשרת. ג'יפים עוקפים אותנו ב-80 קמ"ש, ומשאירים אותנו בענן אבק. אף כי החלונות סגורים, הרכב, התיקים ואנחנו מכוסים באבק אדום.

מ-Hotel Rivera, נקודת ציון שאין בה שום דבר, עד Las Horqueis, עוד נקודה שאין בה שום דבר, הכביש סלול והגול מזנקת ל-130 קמ"ש. ושוב, ללא סיבה נראית לעין הדרך חוזרת לסורה – Ripio.

בשעה 16:00 אנו מגיעים ל-Bajo Caracoles. כדי להמתיק את טעם האבק בפה, אנו פונים ל-Cueva De Las Manos, אתר UNESCO. בתחילת המאה, על צוק סלע, גילה כומר טביעות צבעוניות של כפות ידים וציורים שונים. כרגיל, אנו משלמים מחיר משולש על כניסה כתיירים לא מקומיים, והמדריכה מתחייבת לדבר אנגלית. את ההסברים בספרדית אנו מבינים יותר טוב מהסבריה באנגלית רצוצה. הציורים עצמם לא מרשימים במיוחד, אבל האתר נמצא בוואדי יפהפה.

אנו ממשיכים בדרכנו והשמש שוקעת. מיכל אינה מוכנה שאנהג עוד בחושך.

בלית ברירה, אנו עוצרים בעיר Perito Moreno , עיר קטנה, תעשייתית ומכוערת, שבכל ספרי הטיולים הזהירו לא להכנס אליה. איננו מצליחים למצוא הוסטל ונאלצים לישון במלון יקר ולא מרשים. בחור השני בנידחותו בארגנטינה – שילמנו על הלילה היקר ביותר בטיול.

תמונות מהיומיים הללו (מסך מלא, שימו לב – זהו אינו לינק לפיקאסה, מסיבה שאינה ברורה עד הסוף התמונות נאות יותר כאן):

 

Vodpod videos no longer available.