90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'san juan'

5.3-7.3 – San Juan ו-Tucuman

חם, לוהט, מחניק. אני נוסע בבוקר לתחנת האוטובוס לברר לגבי הסיורים בפארקים Ischigualasto ו-Talampaya. אשה חביבה דוברת אנגלית בסוכנות הנסיעות בתחנה מסייעת לי. מתברר כי מדובר בתענוג יקר, גם בכסף (700 פזו+ לראש) וגם בזמן (שלושה ימים לפחות). אני מסתכל בתמונות והן נראות לי דומות למדי לפארקים באזור יוטה. ההתלהבות שלי שוכחת וכיוון שההתלהבות של מיכל מעולם לא הייתה קיימת אנחנו מוותרים ומתכננים לנסוע ישירות לסלטה.

מסן חואן לטוקומן. בצהוב: סלטה

האוטובוס הישיר לסלטה עולה הון תועפות. הרבה יותר זול לנסוע ל-Tucuman ומשם להמשיך לסלטה (4 שעות). למודי נסיון ממנדוזה, אנחנו קונים כרטיס ל-Semi cama.

צהריים, ואת שארית היום אנחנו מחליטים לבלות במקום צונן. מזרחית לסן חואן יש אגם מלאכותי באמצע המדבר. האגם נוצר כתוצאה מסכר (Ullam dam) של תחנת כוח הידרואלקטרית.

יורדים בצומת דרכים וצועדים בשמש הלוהטת בלב המדבר. עוברים קיוסק נטוש ומטפסים על הגדר. באופק האגם ואנו מנסים ללכת בקו ישר לכיוונו אבל טובעים בבוצה. מבצעים עיקוף ומגיעים לאגם. המים קרים והאדמה בוץ טובעני. משכשכים רגליים אך לא יותר מכך.


אחה"צ חוזרים בחזרה באוטובוס, לא לפני שמנסים לתפוס טרמפים באמצע המדבר. משאיות שואטות על פנינו בכביש הישר ומעלות אבק שמתערבל באוויר. תחושה של סצנה מסרט מסע אמריקאי. כשחוזרים לעיר, אנחנו מסתובבים קצת ועושים קניות. העיר נראית כמו קרית ביאליק ביום חמסין – בניינים נמוכים, הרחובות רחבים, האנשים צרובי שמש. קומת הקרקע היא לרוב קומת מסחר.

נוסעים לתחנת האוטובוס ועולים על האוטובוס ל-Tucuman. האוטובוס מטונף ומפוצץ בתושבים מקומיים. הם, בניגוד למה שהכרנו בארגנטינה, נראים אינדיאנים. המושבים שלנו הם באמצע קבוצת פועלים צעירים בגילאי ה-20-30. כל הלילה הם מדברים, שומעים מוזיקה מעצבנת במיוחד ברמקול של הסלולרים שלהם, מפזרים לכלוך בכל האוטובוס. מיכל נעקצת בעין. נסיעה איומה.

למחרת בבוקר הגענו ל-Tucuman. ואם כבר הגענו ל-Tucuman, חשבנו שננצל את ההזדמנות לביקור ב-Tafi del Valley ו-Valley Calchaquí, נשכור רכב ליומיים ונצא לטיול דרך.

הגענו בשבת ב-8:00 בבוקר וניסינו לברר לגבי חברות השכרת רכב. חברה אנונימית אך הזולה ביותר מוקמה במלון במרכז העיר ונסענו לשם. טוקומן, עיר בת 750,000 איש לא ידועה כאטרקציה תיירותית וחבל שכך. העיר הגדולה בצפון ארגנטינה נמצאת בתהליכי שקיעה אחרי שתעשיות הסוכר והטבק המסורתיות בה התפוררו. בטוקומן נמצאת אחת הכיכרות המרכזיות היפות בדרום אמריקה ובה הקתרדלה הייחודית ביותר שנתקלנו בה, הבנויה בסגנון מורי.


כשהגענו למלון התבררו לנו כמה דברים. ראשית, החברה האנונימית ידועה גם בשם הפחות אנונימי Avis. שנית, נציג המכירות עוד לא הגיע למקום. אחרי שעת המתנה התבררה עובדה נוספת. אני עייף מדי מכדי לנהוג היום. אנחנו מסכמים שנשכיר את הרכב (אופל קורסה 1.4) החל ממחר בצהרים. ואז מגלים עובדה נוספת: למלון בו נמצאת הסוכנות יש הסדר הטבות מיוחד לשוכרים רכב. כך יצא שהתמקמנו בעלות של 100 פזו במלון 3 כוכבים במיקום מעולה, צמוד לכיכר המרכזית. מיד הלכנו לישון.



העקיצה של מיכל בעין התחילה להתנפח.

כשהתעוררנו, יצאנו לסיבוב בעיר. אכלנו פיצה והמבורגר בבית קפה / מאפיה בכיכר המרכזית המרשימה. פנינו ל-Parque de Julio, שגם עליו ה-Footprint משתפך ללא סיבה. תוך כדי הביקור בפארק, התמלאתי הערכה רבה לטוקומנים. בחום של 32 מעלות ו-3000 אחוזי לחות הם שיחקו כדורגל. מצד שני, הם שיחקו די רע.



חזרנו חזרה תוך כדי טעיה מכוונת ברחובות המסחריים הצדדים מסביב לכיכר. לפתע היה לנו דז'ה-וו. הרגשנו שאנחנו חזרה בחיפה, בהדר. בניה נמוכה, קומת מסחר שפולשת לרחוב ובלגן אדיר. לזכות הטוקומונים יאמר שבשל החום הכבד ששורר תמידית בעיר, בכל חנות, גם אם מדובר בחנות ג'ינסים, נמצאת מכונה לממכר גלידה אמריקאית. תענוג.

חזרנו למלון להתרענן ונציג ההשכרה חיפש אותנו. הסתבר כי מחר (יום א') הם לא עובדים בבוקר ולכן נתן לנו את המפתחות כבר עכשיו. הרווחנו חצי יום.


יצאנו לכיכר המרכזית לאכול גלידה. בהתחלה נעמדנו בתור בגלידריה עממית. שבת בערב והכיכר הומה אנשים, בעיקר נוער. נראה שכל מי שלא מצא מקום בכיכר נכנס לגלידריה שהייתה עמוסה עד אפס מקום. הגלידריה הייתה זולה במיוחד (רבע קילו ב-5 שקלים, שליש מהמחיר הברילוצ'י הקנוני). לא הסתפקנו בכך בחום הכבד ופנינו לגלידרייה אחרת, ספק איכותית יותר אך ללא ספק יקרה יותר (רבע קילו במחיר הברילוצ'י הקנוני) להשלמת חוסרים.

העקיצה של מיכל בעין ממשיכה להתנפח.

ובלילה

בבוקר העקיצה של מיכל הגיע לממדים מבהילים. אני ירדתי לאינטרנט לבדוק מהו נוהל הפעלת הביטוח הרפואי ופניתי לפקיד הקבלה להזמין רופא. רופא צעיר וחובש הגיעו תוך מספר דקות באמבולנס. העיניים של הרופא היו אדומות ועייפות. נראה היה שלא ישן 4 ימים ברציפות או עישן מנת גראס אקסטרה לארג'. הוא בדק את מיכל ופסק שהתרופה המתאימה ביותר לעקיצה בעין היא… זריקה בישבן.

היינו קצת המומים. לאחרי דיון קצר, החלטנו לתת אמון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. הוא רשם למיכל משחה נוספת וסר על עקבותיו. כל הסיפור עלה אפס שקלים (או פזו). הסתבר כי למלון יש הסדר בו ניתן להזמין רופא ללא תשלום. ירדנו ואכלנו ארוחת בוקר מעולה. המלון הטוב ביותר שהיינו בו בטיול.


תמונות מסן חואן וטוקומן, ללא סדר מיוחד (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


3.3-4.3 – מ- Mendoza (ארגנטינה) ל-Santiago (צ'ילה) וחזרה

לא נותר לנו עוד דבר לעשות במנדוזה ופנינו חזרה למדינה מוכת האסון צ'ילה. ממערב למנדוזה, מרחק 6 שעות נסיעה נמצאת סנטיאגו. במונחים דרום אמריקה, קפיצה קטנה לפיצוציה הקרובה. שעת נסיעה נוספת מובילה לואלפאריסו. המטרה העיקרית היא לכסות שני יעדים עירוניים אטרקטיבים בביקור חטוף. קצת אורבניות לא תזיק לגיוון הטיול בשלב זה.

בירוק: מנדוזה, סנטיאגו וסן-חואן. באדום: ואלפאריסו

הסיבה השנייה לביקור בארץ בה המיטות נעות ספונטנית היא הדרך המחברת בין מנדוזה לסנטיאגו. הדרך נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות בארגנטינה/צ'ילה, ולהלן הפירוט מדוע.


ראשית נוסעים לאורך נהר מנדוזה. בשל המשקעים מההרים סביב צבע הנהר הוא חום אדום. עוברים עיירות המסתוות למדבריות אך בחורף הופכות לערי סקי משובחות, דוגמת Upstalla, שם צולם הסרט "שבע שנים בטיבט".

ממשיכים לתוך ואדי אדום וצהוב, מוקפים בהרים מושלגים, בו זורמים מדי פעם יובלים כחולים שנשפכים אל הנהר האדום ומתערבבים בספירלות צבעוניות.


ההרים בשלל צבעים – חום, אדום, ירוק, צהוב. לשנייה ניתן לראות את ההר הגבוה בדרום אמריקה – Aconcagua. אם ממצמצים מפספסים גם גשר טבעי בצבע צהוב זועק – Puente del Inca.


חוצים את הגבול באחד ממעברי הגבולות הראשיים והעמוסים ביותר לכיוון סנטיאגו. מעבר הגבול, בגובה 4000 מטר כרוך כרגיל בתהליך מייגע. משם מתחילים לצלול בדרך מתפתלת לכיוון סנטיאגו. מעט הכפרים במורדות ההרים מתחלפים במרחבים אורבניים.


סנטיאגו, עיר בת 5 מיליון תושבים, שליש מאוכלוסית צ'ילה, עפופה בערפיח ואובך תמידיים. בתחנת האוטובוס מנסה בחור מבוגר לשכנע אותו ללון בהוסטל בבעלות חבר שלו.

נוסעים במטרו לרחוב הראשי של העיר. סוף סוף רחוב עצום מימדים, שש נתיבי, עם מדרכות רחבות ידים. ההוסטל מחולק לשתי קומות. הקומה הראשונה יפה ורועשת, הקומה השנייה מכוערת ושקטה. הונאה. אין לנו כוח להתווכח ואנו בוחרים בקומה הראשונה. השעה 21:00 ואנחנו הולכים לקנות מצרכים לארוחת הערב. תחושת חמימות אורבנית עם הגיענו לאחד מהישגי הציוויליזציה המערבית, מרכול ענק שפתוח עד מאוחר בלילה. כשאנו רואים את ההיצע בסופרמרקט מהר מאוד מתחלפת החמימות בחוסר נוחות. אזור מוכה אסון. מדפים שלמים ריקים – האספקה לא חודשה מאז רעידת האדמה.

וכרגיל בצ'ילה בערב, רעידת אדמה. מיכל מתקלחת ואני משתרע על המיטה. המיטה זזה. אני קצת מהסס, אבל ללא ספק יש תנועה. ברור לי שאם אדווח על כך נעזוב מסנטיאגו עוד באותו הלילה. אני מחליט לשתוק.

תמונות היום (וכמובן, על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מיכל קמה בבוקר וקוראת על רעידת האדמה. 6.6 בסולם ריכטר ומרכזה בואלפאריסו, כמה עשרות קילומטרים מכאן. היא מחליטה – עפים מכאן, ועכשיו. כל התחנונים לא עוזרים ואנו אוכלים ארוחת בוקר ופונים חזרה לארגנטינה.

סיכום סנטיאגו מבחינתנו: רחוב ראשי מרשים.

חוזרים חזרה באותה דרך שבה הגענו. הדרך עדיין יפה, אבל אלמנט ההפתעה לוקה בחסר. זהו יום חמישי, ובשישי וסופ"ש מתקיים במנדוזה פסטיבל היין. מבחינתנו, לא אטרקטיבי ובנוסף יגרור תפוסת מלונות מלאה. היעד הראשי הבא – סלטה, העיר הצפונית ביותר בארגנטינה אליה נגיע ונקודת המעבר לבוליביה. סלטה נמצאת במרחק 1300 ק"מ ממנדוזה ו-20 שעות נסיעה באוטובוס.


אנחנו מגיעים למנדוזה בשעה 18:00 אחרי נסיעה מתישה ומעבר גבולות מציק במיוחד. אין אוטובוסים שעוזבים היום לכיוון סלטה. אנחנו מחליטים לנסוע לאחותה התיירותית פחות של מנדוזה, San Juan. כמו מנדוזה, San Juan היא עיר בסדר גודל בינוני-קטן (120,000 תושבים). גם כאן, עיסוק צומח הוא תעשיית היין. ישנן שתי סיבות מדוע אנחנו נוסעים לשם. הראשונה, סן חואן ממילא בדרך לסלטה ובכך נפצל את הנסיעה הארוכה ונחסוך שעות נסיעה רצופה באוטובוס. השנייה, San Juan מהווה מוקד יציאה מצוין לשני אתרי UNESCO, בעלי מאפיינים גאוגרפיים וטופוגרפיים יחודיים, בסגנון הפארקים הגדולים בארה"ב (Yosemite,zion, Bryce וכו') אך עם שמות הרבה פחות טרוויאלים – Ischigualasto ו-Talampaya.

אנו מגיעים בשעת לילה מאוחרת. ההוסטל הראשון שאנו רואים שייך לרשת HI. החדר לא נקי, הסדינים לא מוצעים והחלון פונה לרחוב הסואן. פונים להוסטל השני, השייך לרשת minihostels. בהוסטל עצמו אין חדרים העונים לדרישתנו ואנו נוסעים לחדרים נוספים הנמצאים בבעלות ההוסטל במקום אחר. החדר פונה לרחוב, רועש, חם. אנחנו עייפים ומותשים ואין לנו כוח להתרוצץ עוד. אנחנו אוכלים ארוחה לא טעימה באופן חריג והולכים לישון. בשעה 23:00 בלילה מתחילה הופעה בקניון ממול. אנחנו עוברים חדר. החדר מחניק וחם ואנחנו נרדמים עם מאוור. הוסטל מזעזע, מהגרועים שהיינו בהם.