90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Trek'

26.2 –Pucon: טרק הנמלים

אחרי היום המתיש בו טיפסנו על ה-Villarica, פנינו לטיול יום קל בפארק Huerqueheu. כיוון שאף אדם, כולל המקומיים, לא מסוגל להגות את השם הנ"ל הוא נקרא בשם trek hanamelim. ומדוע? מעשה שהיה, או ספק שהיה, כך היה.

קבוצה של ישראלים יצאה לטיול של יומיים בפארק. אובך ירד והקבוצה איבדה את הדרך. המים כלו והמזון אזל. הם הלכו לאיבוד ובמשך 14 יום ניסו לאתר את הדרך חזרה. כשטיפת האוכל האחרונה נבלעה נותר רק מקור אחד למזון – נמלים.


בין אם מדובר באגדה אורבנית משעשעת או סיפור בעל מוסר השכל (נמלים מאוד מזינות) יש לנו מספר הערות על הסיפור:

  1. אין אפשרות ללכת לאיבוד בטרק. זהו אחד מהטרקים עם השילוט הטוב ביותר שנתקלנו בו.
  2. אורך הטרק, במידה ומאריכים ועושים את המסלול הארוך, הוא 6 שעות לכל היותר. גם אם רוצים, אין אפשרות להתברבר במקום יותר מיום.
  3. אין נמלים בפארק. וחיפשנו.

חזרה להתחלת היום. הגענו בבוקר למתחם הפארק ותחקרנו את איש ה- Conaf (רשות הפארקים הצ'יליאנית) המקומי על המסלול. לצידנו עמד בחור סיני שהנהן בשקט בעת החקירה. לפתע פנה אלינו בעברית. מסתבר שאותו סיני, איתן, הוא מתאזרח בישראל מהונג קונג. בדרום אמריקה, גם הסינים הם ישראלים.

טיילנו בצוותא. המסלול מתחיל בטיפוס מתון, לאחריו יש מישור עם מספר לגונות.

ממשיכים לטפס ומגיעים למישור עם לגונות נוספות, מעט פחות יפות, אבל עם צמחיה מעניינת, מעין עצים מחטיים ענקיים. באחת מהלגונות דייג עמד מבוסס במים עד הברכיים והשליך את חכתו למרחק 50 מטר לפחות.

בנוסף, יש כל מיני אטרקציות צדדיות דוגמת מפלים בהם ביקרנו בדרך חזרה. בסה"כ טיול יום מוצלח, שמסתיים בהליכה רגועה לאורך אגם.

לתמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

22.2-23.2: מ-Puerto Varas עד Pucon

מפורטו ואראס יצאנו השכם בבוקר לפארק Vicente Perez Rosales. מדריך ה-Footprint מהלל את את הפארק ובמיוחד את Lago Todos los Santos, "אגם כל הקדושים" ולא אנו נשאר אדישים מול השתפכות שכזאת. מונית שירות הביאה אותנו אחרי נסיעה של שעה למתחם הפארק.


הראות הייתה מעופשת, וויתרנו על טיפוס לנקודת תצפית ובמקומה טיילנו במסלול מעגלי בן כמה שעות. לאורך הדרך החרוט הלבן של הר הגעש Osorno נשקף מכל פינה.


המסלול עצמו תמוה, רוב הדרך במישור בזלתי סלעי, הנוף לא משתנה והאגם לא מצדיק את הקילוסים שנשפכו עליו. די התאכזבנו, אבל יתכן שהסיבה לכך הייתה הראות הלקויה.


אחרי ליקוק גלידה בקיוסק המקומי, המשכנו למפלי Salto de Petrohue, שעליהם לא נכתב רבות במדריך אך ראוי היה שיכתב שכן הם מרשימים ביותר. מעט לידם ניתן לעשות טיול רגלי קצר המוביל בין היתר ללגונה קסומה.


אחרי מאמצי שכנוע כבירים הצלחתי לשכנע את מיכל לבקר בלגונה נוספת ב-Ensenada. לטעמי, מקום שווה ביקור, ומשם חזרה ל-Puerto Varas.

אחרי כשעה נסיעה, הגענו לעיר. הנסיעה חזור, כמו הנסיעה הלוך, לאורך האגם. לכל אורך הדרך הרי הגעש החרוטיים המושלגים באזור משקיפים עלינו ממעל. ירדנו מהאוטובוס בטיילת על האגם על מנת לעצור במסעדה איטלקית מומלצת. המסעדה התגלתה כיקרה במיוחד ולא מומלצת וחזרנו למרכז העיר, שם אכלנו פיצה בבית קפה מקומי. קינחנו בשעה של שיחות סקייפ עם האחייניות.


תמונות היום (במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

Peurto Varas נוסדה ע"י מתיישבים גרמניים והשפעתם נראית בכל מקום. זה אחד מהמקומות היחידים בצ'ילה בהם ניתן לקנות שטרודל איכותי. ככלל, מדובר בעיר בה איכות החיים הגבוהה בצ'ילה.

מסלול הליכה לתיירים בן מספר קילומטרים חוצה את העיר ועובר לאורך הבתים ההיסטורים של העיירה. שיא המסלול בכנסייה היפהפיה, לפחות חיצונית, של העיר, אבל המסלול נאה גם בלעדיה.

אם צריך לבחור עיר לחיות בה בדרום אמריקה, ואם בברילוצ'ה כבר אין מקום, אנו ממליצים על Puerto Varas. או פוקון, לשם פנינו אחרי הצהריים.

על גדות האגם בפורטו ואראס. ברקע הר הגעש אוסורנו.

גם בפוקון נתקלנו בקשיים להזמין הוסטל, והפעם לא באשמתנו אלא באשמת ה"ישראלי המכוער" או ה"ציליאני האנטישמי", תלוי את מי שואלים. התקשרנו להוסטל בשל Donde German וביקשנו להזמין חדר ליום זה. הם הביעו נכונות, עד שגילו שאנחנו ישראלים. אולי הייתי צריך להזדהות כאוסטרי. אחרי חקירה שכללה שאלות אינטלגנטיות כמו "מה תעשה אם בתחנת האוטובוסים יציעו לך הוסטל זול יותר?" הם הסכימו לשריין עבורנו חדר.

הגענו להוסטל (מיקום יפהפה, מאוד אסתטי, עד כדי כך שאסור לבשל דגים במקום. החדרים מעט קטנים) בשעה 19:00 בערך. תחקרנו את בעלי הבית לגבי סוכנויות טיולים ל-Villararica ויצאנו לעיירה מצוידים בשלוש שמות של חברות תיירות אחראיות ומומלצות. סגרנו עם הסוכנות הראשונה (Politur), שנראו לנו אמינים ולא יקרים – 20,000 פזו לאדם. מדדנו ציוד, עשינו קניות והלכנו לישון מוקדם. ההשכמה מחר ב-4:30 לפנות בוקר.

מתכוננים לטיפוס לוויאריקה. התחפושת כלולה במחיר

תמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.


16.2-17.2– Bariloche: Tronador, Villa La Angostura

אני קם עם הזריחה מוקדם בבוקר. למזלי, הזריחה היא ב-7:00. היא יפה עוד יותר מהשקיעה אמש.

אט אט השמיים משנים את צבעם מכחול כהה לסגול, משם לאדום ונמשכים ללבן. ההרים נצבעים בחלק היפה של צבעי הקשת. קונדורים עפים מספר מטרים ממני. אני מצלם את מספר התמונות הגבוה ביותר לדקה בטיול עד כה.


ולמי שלא מאמין שהקונדור צולם עם עדשת 105 מ"מ:


מיכל מתעוררת קצת מאוחר מדי. מתארגנים ונשפכים למטה.

בדרך חזרה אנחנו רואים שוב את הקרחונים המקיפים את הרפוחיו. קרחונים תלויים, שמסתיימים במפל מרשים. אנו מתלבטים האם לבצע סטייה קטנה כדי לצפות במפל מלמטה (שעתיים הליכה הלוך וחזור) אך מחליטים לחזור ישר ל-Pampa linda.

אנחנו מגיעים בצהריים ל-Pampa linda. יש עוד זמן ופנינו מועדות לקרחון השחור, מרחק 7 ק"מ בדרך ripio. מותשים, אנחנו מנסים לתפוס טרמפים, והאוטו הראשון שעובר עוצר לנו. למעשה, חורק בלמים לאחר זינוק קמיקזה (מוצלח, מסתבר) שלי לכביש. זוג ארגנטינאים חביבים בגילאי ה-30 מסיעים אותנו עד לקרחון.

הקרחון השחור הוא קרחון בצבע אפור-עכבר-מכוער שנצבע כך עקב המשקעים שנוטפים עליו מקירות ההר. יש כאלו שמרחוק טועים בו לצלע הר בוצית במיוחד ויש כאלו שאף מקרוב טועים.

משם, המשכנו קילומטר ברגל ל-Grangota del Diable, לוע השטן. כפי שכבר התלוננו בעבר, מסיבה שאיננה ברורה הביטוי " Grangota del Diable" נפוץ במיוחד בדרום אמריקה, וכמדומני זה האתר הרביעי בשם הזה בו נתקלנו. כמו ברוב המקרים בעבר, מדובר במפל מוקף הרים. מיכל הייתה מותשת ונשארה לשבת בקפיטריה ליד המפל, ואני התקדמתי בשביל כ-15 דקות עד סופו, ויש להודות שלא ראיתי יותר ממיכל. משם, חזרנו חזרה ל-Pampa linda בטרמפ חוזר עם זוג הארגנטינאים שעצרו באחת מהמסעדות ופרקנו את המטען האנושי הסורח, קרי אותנו.

האוטובוס חזרה אמור היה לצאת רק בעוד שעה וחצי ואנו שוב פנינו לקבצנות טרמפים. גם כאן, לא המתנו יותר ממספר דקות. זינוקי קמיקזה לא היו מרשימים אף אחד בטור המכוניות שעמד ללא תנועה ביציאה. במקומם הבפעלנו את שיטת "טרמפ לחץ" הישראלית שעבדה מעולה על זוג חברים ארגינטינאים בנסיון הראשון. ההתקלות הראשונה שלנו איתם הייתה אמש, כאשר הם הגיעו מתנשפים לרפוחיו, לבושים בחולצות ריבר פלייט וגרבי כדורגל עד הברכיים ונשכבו נשנקים מחוץ לרפוחיו. כאמצעי החייאה הם עישנו חבילת סיגריות.

צמד החברים מבואנוס איירס הסיע אותנו כמעט עד ההוסטל בברילוצ'ה, תוך שהוא מפגין כישורי נהיגת ריפיו אף גרועים משלי מחד וטעם מוסיקלי משובח מאידך.

אספנו את החפצים מ-Tango Inn Downtown ונסענו ל-Tango inn Soho. התקבלנו בצהלה ע"י צוות ההוסטל שזכרו את שמותינו, קנינו אמפנדס והומיטות באמפנדריה ממול להוסטל, והלכנו לישון מול משחק כדורגל ארגנטינאי בטלוויזיה. זה לא מפתיע – בכל יום נתון יש בארגנטינה משחק כדורגל בטלוויזיה.

כאן היום התחיל

תמונות היום (על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

היום יום מעונן. בשילוב עם העייפות מהמסלול בטרונדור אנו מעוניינים בטיול קל. מפעלי השוקולד באזור עושים רושם לא אטרקטיבי, ואנו מחליטים לנסוע לבקר ב-Villa La Angostura ועולים על אוטובוס בשעות הצהריים המוקדמות.

לפני הנסיעה, טיפול ב-zapateria. הנעליים של מיכל דולפות, שלי קרועות וה-zapato, הסנדלר, מתחייב שיוכל לתקן אותן תוך שעה. הוא אכן תיקן אותן תוך שעה, אם מחשיבים הידוק בסיכות שדכן כטכניקה לגיטימית לתיקון נעליים. פשוט עבודה בוליבאנית.

שוב האוטובוס נתקע. ושוב מדובר באוטובוס של Via Bariloche. אנחנו ממתינים כשעה וחצי עד שמגיע אוטובוס חילוץ. לפחות טרחנו להטעין את הטלפונים המשמשים כנגנים לעת מצוא.

צילום אילוסטרציה


באיחור רב, אנחנו מגיעים ל- Villa La Angostura. הסיבה העיקרית לביקור במקום, יער ה-Arrayanes, נסגר לסיורים בדיוק 30 דקות לפני שהגענו. ה-Arrayanes, עצים חומים-בהירים נדירים בעלי גזע מנוקד ונטול קליפה, גדלים אך רק באזור זה – כך לפחות לפי ה-Footprint. מיותר לציין שלאחר מכן נתקלנו בכמויות בלתי נדלות מהן בצ'ילה.

גשם יורד ואנחנו לוקחים אוטובוס ל-Bahia Mansa, נמל המוביל ללשון היבשה שם נמצא הפארק. בכניסה ללשון היבשה יש עץ Arrayane ייצוגי. הגשם פסק והשמים מתבהרים תוך כדי הטיול הקצר שאנו עושים באזור. המסלול מוביל לגבעה וממנה תצפית פנורמית על המפרץ. עומדים וצופים על המפרץ מצד אחד. מסתובבים 180 מעלות ומהצד השני ניתן לראות את אגם Nahual Huapi עד ברילוצ'ה השוכנת בגדה ממול.

בדרך חזרה אנחנו לוקחים טרמפ עם ארגניטינאי מבוגר ונחמד שסוטה מדרכו במיוחד עבורנו ועוצר לנו ליד לנהר הקצר בעולם, Correntoso River. בין אגם Nahuel Huapi לאגם Correntoso זורם נהר באורך כמה מטרים, שיותר מכל מעלה את השאלה מדוע הוא מוגדר נהר. גם מכאן אנחנו מתניידים בטרמפ.

מאחורי הגשר: מקור הנהר. בגשר: שפך הנהר.חזרה לברילוצ'ה. זהו היום האחרון שלנו כאן. את הערב אנחנו מקנחים במסעדה מקומית שהומלצה ע"י החזאי אותו פגשנו ב-Tronador. אנו מגיעים מספר דקות לפני הפתיחה ובתמימות מבקשים להכנס. מסתבר שזו הייתה אחת מההחלטות הנבונות, כיוון שמהר מאוד המסעדה התמלאה עד אפס מקום. למעשה, שכיצאנו מהמסעדה, נתקלנו בתור ארוך של עשרות אנשים מחוצה לה. באף מסעדה אחרת באזור לא נתקלנו בתור כזה. המסעדה כשלעצמה, לא הייתה מוצלחת במיוחד, אלא אם מגדירים שניצל דה-ז'ור ששוחה בגבינה צהובה מהזן הנחות ביותר כמעדן גורמה. לעומת זאת, המנות היו גדולות מאוד (השניצל, לדעתי, היה עשוי משתי עופות שהולחמו) וזולות מאוד מאוד. כמעט סיכמנו את הערב האחרון עם גלידה כמתבקש ביום האחרון בברילוצ'ה, אבל בשל העייפות חזרנו ישירות להוסטל.

תם עידן ברילוצ'ה. כואב הלב.

תמונות היום (על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

גם מכאן אנחנו מתניידים בטרמפ.

15.2 –Bariloche: Cerro Tronador

הטיול האחרון שתיכננו לעשות באזור ברילוצ'ה הוא הטיול הנחשב לטיול היפה באזור ברילוצ'ה בכלל ופארק Nahuel Huapi בפרט – טרק הטרונדור. לאור התצפיות המרשימות שחווינו בעבר בפארק ב-Cerro Lopez, זה נשמע מרשים במיוחד.

הוד מעלתו, הטרונדור

Cerro Tronador הוא ההר הגבוה בפארק Nahual Huapi. הר געש לא פעיל המכוסה בשלג כל ימות השנה. המסלול הדו-יומי מתחיל בנסיעה בבוקר לאזור Pampa linda, משם טיפוס במשך יום שלם עד ל-Refugio Otto Meiling הנמצא בגובה 2000 מטר, ולמחרת חזרה.

וכך, אם כן, השכמנו קום, הספקנו לאכול ארוחת בוקר טובה ב-Tango Inn Downtown (כולל פנקייקס!) ועלינו על המיניואן ל-Pampa Linda. לאחר שעתיים של נסיעה בדרך ריפיו (ברובה), הגענו ל-Pampa Linda, אזור יפה ומישורי, המכיל חוות סוסים, שרותי תיירות שונים ומספר הוסטלים ובתי הארחה. נרשמנו אצל ה-rangers המקומיים והתחלנו בטיפוס.

התקדמנו בקצב טוב והיינו גאים בעצמנו. יחד איתנו טיפסו אמריקאי ובנו ועקפנו אותם והם אותנו לסירוגין. חציו הראשון של הטיפוס הוא ביער עבות, בהליכה בדרך 4X4 מתפתלת.


בערך באמצע היער, אנו נתקלים שוב בזבובים העוקצים מהקרטרה, המלווים אותנו כמעט עד אמצע חציה השני של הדרך.

החצי השני הוא טיפוס על הר טרשים קרח, בזלתי וסלעי. מעלינו מרחפים קונדורים. שונה מאוד מהטיולים שעשינו עד היום בפטגוניה.

מותשים, אנו מדמיינים את הרפוחיו מאחורי כל גבעה. אחרי הגבעה השלישית בערך אנו רואים את הרפוחיו.

מרחוק, הוא נראה קטן במיוחד. כשמתקרבים, הוא גם מכוער. רק כאשר נכנסים פנימה מבינים מדוע הוא נחשב לרפוחיו הדגל של "קלאב אנדינו ברילוצ'ה". מצוחצח, עם לובי מרשים, מטבח איכותי (כולל תנור חשמלי!), מתוקתק, נקי, ללא ספק הרפוחיו המרשים ביותר שהיינו בו.

אנו יושבים בפנים, שותים תה (מיכל) ושוקו חם (אני) ומדברים עם זוג אמריקאים. האחד, חזאי שהסביר לי סוף סוף את עקרונות הפיסיקה של הרמה והשקע הברומטריים, והשני, במאי סרטים וילדו המאומץ שעקפנו בדרך.

בשקיעה, אנחנו יוצאים החוצה.

האדמה מכוסה ברובה שלג והיא וההרים מסביב נצבעים אדום. הטרונדור, שנראה קרוב ולא גבוה בהרבה מאיתנו, מקבל צבעים עזים.

בפינה השמאלית התחתונה: ארוחת ערב

 

הולכים לישון עם עוד 40 איש בקומה העליונה של הרפוחיו עם זכרונות משקיעה מדהימה.

תמונות היום (לצפיה במסך מלא – ובצבעים מדויקים, בניגוד לתמונות בפיקסה):

Vodpod videos no longer available.


11.2-14.2 –El Bolson : Cerro Lindo, Cajon Del Azul

השכם בבוקר פרנקו, מנכ"ל הרפוחיו, הכין לנו לחם ביתי (Casear pan) על האח. מעולה.

לב הטיול בטרק הדו-יומי ב-Cerro Lindo הוא ביום השני, בו יוצאים לסיור מאורגן מהרפוחיו לפסגות ההרים מסביב בהדרכת פרנקו.

מלבדנו, בסיור המאורגן עוד ארגנטינאי מבואנוס איירס, שזה לו היום הרביעי ברפוחיו. יומיים הוא נהנה מהשלווה ויום נוסף היה תקוע בגשם (ונהנה מהשלווה).

מתחילים לטפס לאורך המפל המספק את המים לרפוחיו. מטפסים על סלעי ענק ולאקי לא מצליחה לעלות עליהם. היא מתחילה לייבב בתחתית המפל. קורע לב. ממשיכים.

בקצה המפל, פרות צואות. פסטורלי ומרגיע, לאור העובדה שאלו היו מי השתייה לרפוחיו.

ממשיכים לטפס ומגיעים לאזור צפוף לגונות, כשעל המדרונות שלג מנצנץ.

ממשיכים הלאה, ומגיעים לפסגת Cerro Lindo. מתחת למצוק, לגונה מעליה קונדורים מרחפים.

בהמשך מגיעים ללגונת שלושת הצבעים (בה נדרש דמיון מודרך על מנת לראות שלושה צבעים). הולכים על הפסגות ומגיעים ללגונה נוספת וממנה הלהיט – חוזרים.

ומדוע זה הלהיט? מכיוון שהדרך חזרה נעשית בהחלקה על שקית ניילון על השלג. מסתבר שהישראלים לא המציאו את עניין "ההחלקה על התחת". פרנקו נותן לנו הדרכה בסיסית כיצד להחליק ואנו מביטים בחוסר אמון במישור התלול שעלינו להחליק עליו.

מיכל מנסה ראשונה. וככה זה נראה בהתחלה:

כמובן שלא הפסקתי לצלם:

מיכל מנסה להחליק לאט, אבל המישור מנצח והיא נשכבת, מסתחררת, וטסה למטה. אני מחסיר פעימה, שמתווספת חזרה כשאני רואה ששם למטה הכל בסדר. אני מנסה, למוד נסיון, בזהירות יתרה, אך גם אני לא מצליח לבלום את עצמי, מסתחרר, טס למטה, ונעצר בתחתית, הפוך, כשראשי כלפי מטה. כואב.

שאר המדרונות פחות תלולים, ולקראת האחרונים אנחנו אפילו מצליחים להנות. וככה זה נראה אח"כ:

הבחור הארגנטינאי מהסיור תכנן לרדת איתנו, אבל הוא התעכב, כך שהחלטנו להתקדם. אנחנו יורדים למטה, בליווי כלב שחור.

למרות הדמיון, זוהי לא לאקי. כשחזרנו מהרפוחיו, לאקי נעלמה, שבורת לב. מטה ליווה אותנו אימן, כלבו של פרנקו, באופן כללי כלב שקט ורגוע, אלא אם ישנם ציפורים בסביבה.

בניגוד ללאקי, הוא עצל ומקפיד על עקרון הפעולה המינימלית. איחוד לבבות מרגש נרשם בקמפינג בו סיימנו וממנו התחלנו את המסלול כשאנו פוגשים בו את לאקי.

למי שתהה: זו תמונת HDR

היה יום מפרך, שכראוי הסתיים ב-Jauja. קנינו טרוצות (פורלים) טריים והכנו במטבח של בעלי ההוסטל. היה מעולה.

לתמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

עייפים, החלטנו לעשות למחרת טיול קל. Cajon Del Azul, "הקניון הכחול", בשמו המעוברת, הוא נקיק שיוצר נחל Azul בסלע. הליכה די מישורית, יפה, עם כמויות נכבדות של תלמידי תיכון משתזפים בשמש. הנחל עצמו אכן כחול, אבל גם ירוק וטורקיז לעיתים. הליכה קלה, עד ל- Refugio Cajon del Azul הפסטרולי הממוקם בתוך הקניון, מתחת לצוק, מספר דקות הליכה מהנחל.

ברפוחיו עצמו, בעלים נחמדים מאוד וריח כבד של שניצלים מטוגנים. אכלנו בחוץ את ארוחת הצהריים וחזרנו על עקבותינו.


יום שישי היום, ובערב – פיאסטה! מסורת נקוטה בידי בעל הבית להזמין את אורחיו ל-Parrilla, ה-"על אש" הארגנטינאי המשפחתי. תמורת 25 פזו אתה זוכה לכמויות אדירות של בשר ואוכל ובעיקר כולסטרול. אני מודיע שאצטרף בשמחה, ולמיכל אנחנו קונים טרוצ'ה ענקית מטעמי צמחונות/כשרות. בכניסה לסופרמרקט אנחנו רואים זוג נערים יוצאים עם חיה שלמה על שיפוד, כנראה כבשה. עשרות ק"ג של בשר לערב. הארגנטינאים מתכוננים.

בערב מתחילה החגיגה. בעל הבית, המשפחה המורחבת ומעט אורחים מסתובבים סביב גריל אימתני ועליו תכולת בית מטבחיים שלם. על השולחן רטבים, לחם (מעט) ויין (הרבה). כל מספר דקות מגיעה תוצרת בשר חדשה. אני אוכל כמויות אדירות של בשר, כולל דברים שלא הייתי אוכל אם הייתי יודע מה הם או אם היה מספיק אור כדי להעיף בהם מבט מעמיק. דוגמא בולטת: blood sausage, נקניקיות דם העשויות מדם מוקרש בשילוב עם שומן ובשר. והטעם? כמו צ'ולנט.

כשבקרביי עדר שלם וידי מגועלות בדם ובשומן אני הולך לישון. לתמונות היום מה-"קניון הכחול" (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

בשעה 4:00 אני מתעורר עם בחילה עזה. אני משער שזו תחושת אכילת היתר ומנסה לישון, אבל מוצא את עצמי תוך 3 דקות מעל האסלה, מקיא את נשמתי. אני חוזר לישון, אבל כאבי הבטן מדירים את שנתי. עד הבוקר, אני מקיא עוד פעמיים ומשלשל.

אני, בזמנים יפים יותר (יום קודם)

כשפיט מתעוררת, היא מוצאת אותי במצב חצי מעולף. היום אנחנו אמורים לחזור לברילוצ'ה, כרטיסי האוטובוס מוזמנים, אבל אני לא מצליח להתרומם מהמיטה. אנחנו נאלצים להשאר באל בולסון, עד יעבור קיא.

מיכל יוצאת לקנות תה קמומיל ולנסות לבטל את כרטיסי האוטובוס. עם הזמן אני לאט לאט מתאושש. בשעה 16:00 אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במרכז העיירה, באזור היריד, אבל אני מרגיש רע ואנחנו חוזרים על עקבותינו.

ביום למחרת, ההרגשה יותר טובה. אני עדיין שותה רק מים בטעם קמומיל ואוכל מאכלים קלים, אבל המיחושים כמעט חלפו. בצהרים חוזרים לברילוצ'ה. האוטובוס לא מצויד בשירותים, כך שכאשר אחת מהנוסעות הייתה זקוקה לעצירת שירותים, האוטובוס עצר ל-10 דקות. תופעה משונה.

כיוון שלא היה מקום בהוסטל ה"קבוע" שלנו (tango inn soho) ולא היינו מרוצים מההוסטל הקודם (marcopolo inn), השתכנו הפעם ב-tango inn downtown. הפעם, אבל, החלטנו לישון ב-dorms. רבים אמרו לנו שהשד לא נורא כל כך, ומכיון שלא מצאנו חדרים פנוים החלטנו לנסות את מזלנו. ובכן, השד נורא כל כך. איתנו ישנו עוד שני אנשים. האחת, ארגנטינאית צעירה, התקלחה 5 פעמים במהלך היום. בשעה 12 בלילה היא החליטה להפעיל את המייבש השיער. השני, בחור צרפתי מבוגר ומוזר, הגיע באמצע הלילה, עזב ב-5 והסתובב ערום למחצה. זה היה נסיון מעניין אך לא מומלץ. כמו טירונות.



8.2-10.2 –El Bolson : El Hoyo, Cerro Lindo

עוד יום של גשם בברילוצ'ה, והתחזית מנבאת עוד מספר ימים רצופים של ממטרים. דרומה, באל בולסון, מרחק שעתיים נסיעה, התחזית מעט יותר אופטימית.

לרוב הישראלים, אל בולסון, עיירת היפים לשעבר, היא "החווה". מה מגדלים בחווה? בעיקר ישראלים. בניגוד לחווה סטנדרטית, ה"חווה" לא מייצרת שום תוצרת חקלאית אלא רק מייבאת מוצרים חקלאיים, בעיקר "ירוקים" ו"חומים". מדובר בישראלידה שענן שחור מתמר מעליה.

היפים כבר אמרנו?

אנחנו הגענו לאל בולסון מסיבות אחרות. פרט למזג האוויר, רביעיית הישראלים שטיילנו עמם בשבעת האגמים התלהבו מאוד מהעיירה, ובמיוחד מהטרק הדו-יומי Cerro Lindo. קצת התלבטנו כי שחלפנו בעיירה במסענו צפונה מהקרטרה לברילוצ'ה לא התרשמנו כי מדובר באחד משבעת פלאי תבל, אבל למרות זאת החלטנו לנסות את מזלנו.

מברילוצ'ה יצאנו באוטובוס ב-14:00, והגענו בשעה 16:00 לאל בולסון. ממול לתחנת האוטובוס נמצא סניף ה-Club Andino המקומי ושם קיבלנו מידע על המסלולים באזור (בעיקר Cerro Lindo ו-Hielo Azul). בשעה 16:30 אסף אותנו בעל ההוסטל ברכב ונסענו להוסטל.

באופן כללי, אנו משתדלים להזמין מקום בהוסטל לפני הגעה לכל עיירה. באל בולסון הייתה צפיפות מקומית רגעית, וההוסטל היחיד שהצלחנו להזמין בו חדר היה Albergue Gaia שקיבל ביקורת חיובית באחד מהספרים. הבעיה בהוסטל זה הייתה, פרט לכך שהוא מעט עלוב, היא שהוא כלל לא נמצא באל בולסון. בעל ההוסטל אסף אותנו ברכבו ונסע להוסטל חזרה צפונה לאורך Ruta 40 במשך 20 דקות.

ההוסטל עצמו ממוקם בתוך יער. עד לתחנת האוטובוס, העובר רק פעם בשעה, יש לצעוד 20 דקות. המכולת הקרובה – באל בולסון. החדר עצמו היה אמנם גדול, אך לא הכיל הרבה מעבר לחלל ריק.

בבוקר לקחנו מונית ועפנו משם.

חזרנו למרכז העיירה, ללשכת התיירות, והתחלנו בסיוע פקידי הלשכה לחפש הוסטלים. בסופו של דבר הגענו, בטעות, יש לציין, להוסטל Pehuenia. למרות שבעל ההוסטל פנה אלי בתור "My friend" וסבל ושימוש יתר במילה "Relax" החלטנו להתמקם שם בתקווה שזה יהיה הרמז היחיד לישראלידה שנראה.

באל בולסון מתקיים מדי שני, חמישי ושבת (או ראשון) יריד. כבכל יריד, נמכרים בו שטויות למינהן, אבל כעיירת היפים לשעבר, יש דוכנים רבים של אוכל צמחוני, טבעוני ואורגני. די נדיר בארגנטינה, בה צמחונים נחשבים לסוטים. ופיט צהלה ושמחה.

זוג הבעלים של ההוסטל התגלה כחביבים מאוד, ושלח אותנו לטיול יום קצר למפל באזור El Hoyo. הוא ציין שמדובר בטיול יום של שעתיים, אך הוא לא ציין כי מתוכן שעה וחצי היא צעידה בכביש כורכר ישר ומשעמם. לאחר מכן מדובר בטיפוס חביב עם נופים לעמק. בסיום מגיעים למפל סטייל מפל אל-על עם בריכונת. טיול משפחות חביב. בסיום זכינו בצ'ופר: טרמפ בטרקטור שחסך לנו תוספת כורכר לנעליים.

חזרנו לאל בולסון, וקינחנו בגלידת Jauja המקורית (הרשת נוסדה באל בולסון). עוד באל בולסון: יוגורט חומוס ונגני mp5 ו-mp6.

תמונות היום (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

למחרת בבוקר לקחנו מונית לנקודה בה מתחיל המסלול ל-Cerro Lindo, ההר היפה, הקמפינג בתחתית ההר. המסלול נפתח בחציית גשר תלוי ומיד לאחריו טיפוס לא קל. טיפוס תלול, הנמשך מספר שעות, של 800 מטר גובה במצטבר (לצורך העניין, כמו לטפס לירושלים מהשפלה), ואחריהן הליכה של מספר שעות נוספות.

הטיפוס היה אמנם קשה, אבל הייתה לנו מדריכת טיולים מוצלחת. בזמן שחצינו את הגשר התלוי, לאקי, כלבה שחורה חצתה את הנחל הגועש מתחת לגשר. היא המשיכה ללוות אותנו לאורך כל המסלול. למעשה, היא עשתה את המסלול מספר פעמים, כיוון שהיא רצה קדימה בעוד שאנו נשרכים מאחורה. כשראתה שמדובר בישראלים בעלי כושר לקוי במיוחד, חזרה אחורה, ושוב רצה קדימה, וחוזר חלילה.

רוב הטיפוס בתוך יער. לרוב לא רואים נוף, פרט אולי לנקודת תצפית אחת על עמק אל בולסון. לאחר הטיפוס, עוד שעתיים הליכה מישורית בתוך יער, עם מספר לגונות בודדות בדרך ומגיעים לרפוג'יו.

ואין נפש חיה ברפוג'יו. האש באח דולקת. מחכים וממתינים בחוץ, לאקי נחה לידינו. אנחנו נשכבים על סלע ליד מפל מרשים מחוץ לרפוג'יו ונחים. לבסוף מגיע פרנקו, עורך דין בהתהוות ומנהיג רפוחיו ללא חת בהווה.

ברפוג'יו עצמו, קומת בסיס, המכילה מטבח, כמה כסאות עץ ושולחנות פשוטים. הקירות והרצפה חשופים. במרכז אח. ארובת האח נמשכת למעלה, לעליית הגג העשויה עץ, בה כל הלנים ברפוג'יו ישנים. זה היה הרפוג'יו הבסיסי והפשוט ביותר שנתקלנו בו. היה בזה משהו נחמד.

פרנקו המליץ לנו לראות מפל נוסף, מרחק 15 דקות הליכה. טיול חביב, ואף טיפסנו במעלה המפל. הלכנו לישון ראשונים, לא לפני שדנו עם כעשרת הנוכחים הנוספים ברפוחיו (שהגיעו הרבה אחרינו! כבוד לכושר המצטבר) על טיולים שונים באזור אל בולסון וברילוצ'ה.

תמונות היום הראשון בסרו לינדו (לצפיה על מסך מלא):

Vodpod videos no longer available.