90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'Uyuni'

17.3 – הטיול בסלאר, חלק I

מהו אותו טיול נודע בסלאר שבבוקר בהיר של יום ד' התכוננו לקראתו? ה-Salar de uyuni הוא ימת המלח הגדולה בעולם, הנמצאת בגובה 3700 מטר. למרות שם הקוד "הסלאר" הסיור בימה עצמה נמשך רק חלק מהיום הראשון, בו מבקרים בנוסף גם בבית קברות לרכבות וסביבות הסלאר.


ביום השני מטיילים ב-Reserva Andina Eduardo Avaroa לגונות אדומות, כחולות, ירוקות ולבנות, מדבריות צהובות וכתומות והמון פלמינגו ורודים. גם ההרים משתתפים בחגיגת הצבעים. ביום השלישי מבקרים עוד קצת בשמורת REA וחוזרים חזרה לאויני. לחילופין, ניתן לרדת בבוקר היום השלישי במעבר הגבול לצ'ילה ולהמשיך משם לסן-פדרו דה אקטמה בצ'ילה. זו האפשרות בה בחרנו.


לכל אורך הטיול אין נפש חיה. או למעשה, לא הייתה נפש חיה עד שהתפתחה תעשיית התיירות באזור, ובעקבותיה התפתחו מספר חורבות נוטות ליפול שמשמשות כמקומות לינה לתיירים. אין מקומות לתדלוק, יש מעט מקומות לקנות מזון ושתיה וממילא מדובר בתפריט מצומצם ביותר. את מיכלי הדלק, את המים והמזון לשלושת הימים הקרובים, את הציוד שלנו, את הגז לבישול, את הכל מכל קושרים על גג הג'יפ. גובהו האפקטיבי של הג'יפ, פצצת תבערה מתלקחת, מוכפל בבוקר היציאה מאויני.


זהירים וחוששים ממזון בוליביאני אנחנו מנצלים את הבוקר על מנת לקנות אוכל ובעיקר שתייה לימים הבאים. בשעה 10:30, מעט מאוחר, אנחנו עולים על הג'יפים ויוצאים לדרך. התחנה הראשונה – בית הקברות לרכבות.

עם שקיעת העיירה כצומת רכבות חשוב, נשארו קרונות רכבת וקטרים מיותמים בשולי העיירה. מסיבה לא ברורה, חתיכות המתכת החלודות נהפכו לארטקציה תיירותית. פרט לחלודה, הגרוטאות מכוסות בגרפיטי מכוערים, שמות תיירים, לא רק ישראלים, ומשוואות מתורת היחסות (הכללית, לא הפרטית!). מקום נחמד, אבל לא מדהים כמו הסלאר, אל פאתיו הגענו כשעתיים אח"כ, באזור 12:30.

בפאתי הסלאר אין הרבה חוץ ממלח. כיוון שאין אפילו חומרי בנייה בסיסים הכפר אליו הגענו, Colchani,בנוי כולו ממלח. במוזיאון המלח בכפר פסל לאמה ענק – גם הוא ממלח. בחוץ שוק תיירים לממכר עבודות תוצרת יד – נחשתם נכון, ממלח. היועץ האומנתי לבלוג הרוויח לאמה לאוסף הכבשים שלו.


עוד נסיעה קצרה, ואנחנו כבר בסלאר עצמו. משטח לבן, אינסופי, מופרע רק ע"י פירמדות קטנות שהמקומיים יוצרים על מנת ליבש את המלח. בעקבות הגשמים יש שלוליות רדודות באדמת הסלאר שיוצרות השתקפות של השמיים בקרקע.


תמונות סלאר. בסלאר, בהעדר העצים, ההרים או כל עצם אחר שישבור את המישור הלבן, אין פרספיקטיבה. לא ניתן, או לפחות מאוד קשה, להבחין בין עצם קרוב ורחוק. התכונה הזו אפשרה לספורט ישראלי מתוחכם להתפתח. בעזרת בובות, דינזוארים, מכוניות צעצוע ובעיקר מצלמה עם מפתח צמצם גבוה מביימים מספר רב של תמונות מגוחכות עד אימה.

בגובה 4000 מטר, לפי התמונה הראשונה, זה הרבה יותר קל

לרוע המזל, הסלאר הרטוב והגבשושי לא מהווה משטח אידיאלי לשכיבה וכך אחרי סשן צילומים ראשון התמלאנו במלח ובמים. אחרי כחצי שעה פרננדו סיים להכין את ארוחת הצהריים, שבאופן מפתיע הייתה לא רעה ובאופן מפתיע עוד יותר לא גרמה לנו לקלקול קיבה.


כבר בשלב הזה העמיתים שלנו לסיור התחילו להפגין את אופיים כאשר סייעו באדיבותם למיכל לאכול את המנה הצמחונית הבודדת שלה. לקינוח, הצטלמנו עם דגלי הלאום שהיו במקום. מיכל עם דגל ישראל ואני עם דגל אוסטריה.

דו-פטריוט מקומי

המשכנו בנסיעה לעומק הסלאר. מצידנו ג'יפים דוהרים, משאירים מאחוריהם שובל לבן. אין שום אפשרות להעריך באיזו מהירות אנחנו נעים. בנוסף, ברכב של פרננדו אין מחוג תקין אחד – בכלל זה מד המהירות. מרהיב.


אני יושב במושב הקדמי, מצלם דרך החלון ללא הכרה. בשל האידוי מהקרקע, ההרים הרחק באופק נראים מרחפים באויר. סימפוניה לנוף סוריאליסטי וגיפ'ים.

אחרי כשעה, שעה וחצי של נסיעה אנחנו רואים מרחוק את אי הדגים. זה המקום להבהיר – אין דגים בסלאר ולא מדובר באי. זוהי גבעה סלעית, חומה, שמרחוק נראית לבעלי דמיון מפותח במיוחד כדג. הגבעה, בגודל קילומטר רבוע ומטה, מכילה עשרות קקטוסים. הקקטוסים שותים להנאתם ממי התהום המתוקים הנמצאים מתחת לגבעה השוברת את המישור הלבן.


על מנת לטפס על הגבעה יש לשלם "תשלום סמלי" לרשות הטבע הבוליביאנית או בניסוח אחר שוחד ממוסד לשומר. מכיוון שעל הגבעה עצמה אין דבר פרט לקקטוסים שכמוהם ראינו רבות, החלטנו להשאר בחוץ ולצלם עוד תמונות סלאר – מחזיקים את הג'יפ על כפות הידיים, עומדים על קופסאת פרינגלס, מתחבאים בתוך נעל ועוד ועוד.

ברגע נדיר של אחווה הצטלמנו בתמונה משותפת עם כל שאר יושבי הג'יפ.


בשעה 4:30 עזבנו את האי ופנינו לעבר לינת הלילה. דהרנו במשך שעתיים במישור הלבן, עד שבשעה 18:30 עזבנו את גבולות הסלאר. למרות שמדובר במקום מדהים, ייחודי, שלא נראה עוד כמוהו, לא הייתה הרגשה של "עוד" באוויר. נראה היה שיום בודד הספיק לנו למצות את מדבר הסלאר. אולי מפתיע, אולי לא.

המלונות הראשונים שהגענו אליהם, אם אפשר לכנות בקתות לבנים מוזנחות וחסרות צורה "מלונות", היו מלאים. בלית ברירה, המשכנו לדהור לכיוון היעדים הבאים. באחת מהפניות, רעש עמום נשמע כשחלק מהציוד עף מגג הג'יפ. למזלנו שמנו לב לכך בזמן. אין נזקים.


שעת השקיעה הייתה קסומה, נוסעים במהירות לא ידועה בדרכי עפר, כשברקע ההרים מקבלים צבע אדום עז ובצד הדרך שדות קינואה סגולים. אחרי שסבלנו מהטעם השוויצרי האיום במוסיקה, לבקשת זוג הישראלים הפיקוד ברדיו-דיסק-נגן בג'יפ עבר לשליטתי. לא נרשמו תלונות.


בשעת ערב הגענו לספק כפר מוזנח, ספק הצטברות אקראית של מספר בתים. באכסניה המקומית היו 6 חדרי שינה וחדר שירותים ומקלחת בודדים עבור כל חברי המשלחת, 30 איש שהגיעו בשלושה-ארבעה גיפ'ים. כיוון שהיינו הג'יפ הראשון שהגיע, התמזל מזלנו ויכולנו להתמקם בחדר זוגי. התקלחנו במקלחת כה מזעזעת שמעולם לא ראינו כמוה פרט כמובן למקלחת ב"מלון" שהתאכסנו בו למחרת. אחרי המתנה של שעתיים הגיע שעת ארוחת הערב.

מפה והלאה, עוד תמונות סלאר ללא הקשר

האמת, אוכל סביר בהחלט. וגם בכמויות מכובדות. אמנם שמנוני, אך בהחלט ניתן לקבל זאת לאור מגבלות השטח. משקה מוזר תפס את תשומת ליבי – משקה רום-קולה שעל התוית תמונת פמלה אנדרסון בספק לבוש חושפני ספק לבוש כלל. שתיתי לגימה ומיד התרחשו שני דברים. ראשית, תחושת קבס אפפה אותי, שנית, בריטית מאחד מהגיפ'ים הנוספים לקחה את הבקבוק בחמת זעם עם מבט מאשים בשוד מזוין. הבריטית, שנקראה מעתה "פמלה" ע"י המשלחת, זכתה במבטים המומים, אפילו מהקולגות הבריטיות שלה.

לצידנו בארוחת הערב ישב "ג'רי", בוליבאני דובר אנגלית שוטפת, שהגיע כמלווה לקבוצת הבריטים/אוסטרלים מלה-פז. הוא הכין לישראלי שהחל לסבול ממיחושי בטן וראש תה קוקה ואנו תחקרנו אותו על הנעשה בלה-פז, ברורה-נבקה ובכלל בבוליביה. היה מעניין. כשהוא התחיל להתכסח עם השוויצריות נהיה גם נחמד.


יצאנו מחדר האוכל לכיוון החדרים. היה קר. ממש קר. לא מפתיע בגובה 4000 מטר.


תמונות היום, וכמו שהבנתם, יש הרבה:

Vodpod videos no longer available.



16.3 – מ- Potosi ל-Uyuni והשבר הגדול

הפצרנו, ביקשנו והתחננו אך בקשות לחוד ומציאות לחוד. קמנו מוקדם בבוקר. האוטובוס לטופיזה, משם החלטנו לצאת לסלאר, אמור לצאת ב-8 בבוקר, ארוחת הבוקר אמורה להתחיל ב-7:30 ואנו מתייצבים ב- 7:20 בלובי המלון. עובדת המלון שאמורה להכין את ארוחת הבוקר עוד לא הגיעה. היא נזכרת להגיע רק ב-7:35. אנו צועקים על פקיד הקבלה שהבטיח לנו אמש כי ארוחת בוקר תוגש בזמן אם לא תוקדם. בריטי חביב שיושב איתנו בארוחת הבוקר מושך בכתפיו ואומר "בוליבאנים".

אנחנו חוטפים משהו זריז ולוקחים מונית לתחנת האוטובוס. אנחנו מגיעים ב-7:55 לתחנה ומקללים שוב את פקיד הקבלה. אמש הוא התקשר לתחנת האוטובוס ובדק ואמר לנו כי האוטובוס לטופיזה יוצא ב-8. הוא יוצא ב-7. מתוסכלים, סוחבים תיקים כבדים על הגב, בתוך החלל הענק של התחנה המרכזית החדישה של פוטוסי, כשברקע המוכרות שעוד לא התאקלמו להתנהגות נאותה בתחנה חדישה צועקות "סוכרה, סוכרררה!", " טופיזה, טופיזה, טופיייייייזזזזהה", קרסנו. הרגע הזה היה נקודת המפנה.

התקשרנו לר', אבא של מיכל, וביקשנו שיזמין לנו כרטיסי טיסה לארץ.

טופיזה, פוטוסי ואויני. עוד מימין, מורדות האנדים וג'ונגלים. עוד משמאל, צ'ילה ומדבר אטקמה.

בינתיים, החלטנו לשנות את התוכניות. ראשית, כיוון שרצינו למעט בימי בוליביה ושנית, היות ולא נותרו לנו עוד ימים רבים, לא להתעכב עוד ולצאת לסלאר מ-uyuni. בדיעבד, גם ללא חמיקת האוטובוס לטופיזה, זו הייתה כנראה החלטה נכונה.

שוטר אדיב (שידע אנגלית! כמה מרגש) הסביר לנו שהאוטובוסים לאויני יוצאים מתחנה אחרת, באזור תחנת הרכבת הישנה. לקחנו מונית ונחתנו באמצע שוק לממכר בננות.

בינתיים, אנו דנים בכרטיסי הטיסה. לילה קודם עוד דנו באפשרות להקדים את הטיסה ולחזור לפני פסח, שבעיני נראתה לא ריאלית. כעת מתבררים הפרטים. באופן לא מפתיע, אנחנו נדרשים לשלם תוספת לכרטיסי הטיסה. סוכנת הנסיעות האימפוטנטית שלנו באיסתא (לא לקנות כרטיסים באיסתא! במיוחד לא באיסתא חורב!) מציעה לנו, אחרי עיכוב רב, אפשרות לחזור בעוד שבוע ויום. לי זה מרגיש קצת קצר מדי. בכל זאת, רצינו (רציתי?) להספיק גם את הפמפס והג'ונגלים בבוליביה. גם החוויה של פסח בבית חב"ד אמורה להיות מעניינת. ר' מציע לבדוק האם יש טיסה ביום חמישי, מיד אחרי פסח. במפתיע, יש טיסה, והיא אפילו נוחה.

אי שם בדרך לאויני

אנחנו מזמינים כרטיסים. מרגע זה, יש תאריך יעד והכל יגזר לפיו. אנחנו נסיים את תלת-ירח הדבש בדרום אמריקה ביום ה' לפנות בוקר, 1.4.2010, ב' חול המועד פסח.

אבל בינתיים, אנחנו עדיין באמצע בוליביה. בלב ספק תחנת אוטובוסים/מוניות ספק שוק בננות. מספר חברות נוסעות לאויני, עם פיזור די צר בשעות, variance בינוני במחיר הכרטיס (קרי, ביכולת ההתמקחות של מוכרות הכרטיסים) ופיזור רחב באיכויות האוטובוסים. למרות הפיזור הרחב, אין אף אוטובוס שמזכיר את האוטובוסים שראינו בתחנה החדישה שהזכירו מעט את האוטובוסים הצי'ליאנים מעידן אחר. כשאנחנו מבינים שאף אוטובוס לא יצא בשעה הנקובה, אנחנו ממתינים לראות את האוטובוס הראשון שמגיע ויוצא. למודי נסיון, אנחנו דורשים גם סף איכות מינימלי של האוטובוס. ואז מגיע הפלא – אנחנו רואים אוטובוס חדש, שנשטף ממש מול עינינו. אנחנו מתאפקים וממתינים ליד החברה עד שמקומי יקנה כרטיסים ונגלה מה המחיר הבוליביאני האמיתי.

למרות שהאוטובוס אמור לצאת רק בעוד שעה (ולמעשה, יצא רק כעבור שעתיים), אנו קונים כרטיסים וממתינים. אנחנו לא ממהרים – אויני היא אחת מהעיירות הידועות לשמצה בבוליביה, וכל השוהה בה מעט הרי זה משובח. בכל מקרה נגיע בזמן כדי להזמין סיור לסלאר למחר.

בוליבאנים נוספים מגיעים לחברת האוטובוסים. צפוף ומלוכלך, ובשילוב עם המטען העודף שכל בוליבאני לוקח לנסיעה (פק"ל סטנדרטי לנסיעה כולל צמיגים, שקי תבואה, מיכלי פלסטיק של 60 ליטר ועוד) הדוחק עולה. אבל אנחנו מתחילים לרחף מעל כל זה. יש לנו כרטיסי טיסה.

על הנסיעה עצמה אין מה להכביר במילים. שוב חוצים את הרמה הגבוהה והמנוקדת בירוק של פוטוסי רבתי. שוב בתי חימר ולבנים ספק נטושים לאורך הדרך. תשתיות חקלאיות של האינקה על שולי ההרים. בדרך, אפילו יורד טפטוף קל. כשמתקרבים לאזור אויני, אחרי 6 או יותר שעות, הנוף נהיה צחיח יותר ותבניות הנוף ומשקעי הסלע הופכים למרשימים יותר. החל מנקודה מסוימת בדרך מנצנץ, זוהר בלבן, מדבר הסלאר.


אויני, עיירה שכוחת אל הייתה הולכת בצדק רב אל ספרי ההיסטוריה עם שקיעתה כצומת רכבות, אלמלא התגלתה כאתר היציאה הקרוב ביותר למדבר ה-Salar de Uyuni, הסיבה בהא הידיעה לביקור בבוליביה ואחת משלוש היעדים שאסור להחמיץ בדרום אמריקה בכלל: מפלי האיגאסו, הסלאר דה אויני והמאצ'ו פיצו. מתוך רשימה זו החמצנו אחד. הדיון על מועד ב' נמצא בעיצומו.

באויני, עיירה בת 10,000 איש שכל שנה מבקרים בה 60,000 איש (והמספר רק גדל), אין מים זורמים. היא נמצאת באחד מהמקומות הצחיחים בעולם, והמים נאגרים בדודים בשעות המעטות בהם זרם המים פעיל.

כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, בולביאני חביב מנסה לשכנע אותנו לנסוע איתו למחרת לסלאר. הוא מציע להסיע אותנו להוסטל שהוא ממליץ עליו. אנחנו קצת סקפטיים, ומבהירים לו שאנחנו רוצים לנסות קודם מספר הוסטלים אחרים שהומלצו בספר. הוא מסיע אותנו אליהם, ובדרך מנסה לשווק באנגלית מדוע כדאי לנסוע איתו לסלאר. הוא מאוד חביב, אבל אנחנו מהססים. אחרי שבהוסטלים המומלצים בספר אין מים זורמים, הוא מביא אותנו להוסטל בו יש (מעט) מים זורמים. הוא מנסה לשכנע את בעל ההוסטל לתת לנו הנחה מהמחיר (100 בוליביאן, 50 שקל) אבל הוא עיקש ביודעו את יתרונות המים הזורמים, גם אם הם מוגבלים. למעשה, המים הזורמים כה מוגבלים שלמקלחת נקבע סף מקסימלי של 5 דקות, וכאשר זוג ישראלים חרג מהזמן פקיד הקבלה דפק על דלתם בחמת זעם.

כשמתקרבים לסלאר הנוף מתחיל להיות מופרע

הנהג הבוליאני לוחץ עלינו לבוא איתו למשרד ולסגור עכשיו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להסתובב ואולי נבוא יותר מאוחר. עמוק בפנים אנחנו יודעים שכנראה לא נלך אליו. למטה, ליד פקיד הקבלה, יש אינטרנט. שם מצוט'טים זוג הישראלים שהיינו איתנו בטופיזה וסיימו ממש ברגעים אלו את הטיול בסלאר.

אנחנו משוחחים איתם ומקבלים המלצות. עם איזו סוכנות כדאי לעשות (בסוכנות שטיילו דרכה), עם איזה נהג (פרננדו!) ומאילו נהגים להתרחק (אלו ששותים), מה להקפיד (בטיחות, אוכל, מים) והאם יש מה לראות ביום השלישי או שאפשר לוותר ולסיים בסן פדרו בצ'ילה (אין מה לראות, אפשר בהחלט לסיים בצ'ילה).

אחרי סיבוב קצר בסוכניות השונות אנו סוגרים עם הסוכנות שהמליצו עליה שני הישראלים ודורשים (ומקבלים) את פרננדו כנהג ואת המחיר לישראלים (550 בוליביאן לאדם). בבטן משתוררת תחושה קלה של אי-נעימות מהבוליבאני החביב, שאפילו לא ביקרנו בסוכנות שלו, שתתעצם ותהפוך לתחושת אשמה כאשר הוא יגיע בערב ויבדוק מדוע לא הגענו אליו למשרד. גם היום אנחנו מרגישים די רע בנקודה זו.

שדות קינואה בדרך בין פוטוסי לאויני

נכון לרגע החתימה, אין עדיין ג'יפ מלא. במידה והג'יפ לא יהיה מלא, נצא לטיול עם נהג אישי וג'יפ מרווח. יתרון גדול. מצד שני, כרגע רשומים 4 אנשים (מתוך 6 מקומות) ובסבירות גבוהה יגיעו עוד אנשים, כך שאולי עדיף לתרום למאמץ ולנסות להשלים את המכסה עם אנשים "שלנו". לפנינו דילמה בתורת המשחקים.

אנחנו מתיישבים בפיצריה שהומלצה ע"י הפקידה בסוכנות הטיולים ("no salmonella included" היא הבטיחה) ומזמינים פיצה סבירה בהחלט וספרייט. המלצר בן ה-13 מתרשם עמוקות מהסלולרי שלי. כשאנחנו יוצאים מהפיצריה, אנחנו ניגשים לבדוק מה סטטוס הג'יפ. מחוץ לסוכנות עומדים שני ישראלים ומתלבטים האם להרשם בסוכנות זו. מיכל מספרת להם דברים חיוביים ששמענו ואני מנסה להסות אותה על מנת שלא ירשמו. למרות זאת, הם מחליטים להרשם ולהצטרף אליו. הג'יפ שלנו התמלא. רק בהמשך עוד נגלה איזו טעות חמורה זו הייתה. אוי, כמה צדקתי.

חורבות אינקה בשולי הדרך

תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.