26.2 –Pucon: טרק הנמלים
אחרי היום המתיש בו טיפסנו על ה-Villarica, פנינו לטיול יום קל בפארק Huerqueheu. כיוון שאף אדם, כולל המקומיים, לא מסוגל להגות את השם הנ"ל הוא נקרא בשם trek hanamelim. ומדוע? מעשה שהיה, או ספק שהיה, כך היה.
קבוצה של ישראלים יצאה לטיול של יומיים בפארק. אובך ירד והקבוצה איבדה את הדרך. המים כלו והמזון אזל. הם הלכו לאיבוד ובמשך 14 יום ניסו לאתר את הדרך חזרה. כשטיפת האוכל האחרונה נבלעה נותר רק מקור אחד למזון – נמלים.
בין אם מדובר באגדה אורבנית משעשעת או סיפור בעל מוסר השכל (נמלים מאוד מזינות) יש לנו מספר הערות על הסיפור:
- אין אפשרות ללכת לאיבוד בטרק. זהו אחד מהטרקים עם השילוט הטוב ביותר שנתקלנו בו.
- אורך הטרק, במידה ומאריכים ועושים את המסלול הארוך, הוא 6 שעות לכל היותר. גם אם רוצים, אין אפשרות להתברבר במקום יותר מיום.
- אין נמלים בפארק. וחיפשנו.
חזרה להתחלת היום. הגענו בבוקר למתחם הפארק ותחקרנו את איש ה- Conaf (רשות הפארקים הצ'יליאנית) המקומי על המסלול. לצידנו עמד בחור סיני שהנהן בשקט בעת החקירה. לפתע פנה אלינו בעברית. מסתבר שאותו סיני, איתן, הוא מתאזרח בישראל מהונג קונג. בדרום אמריקה, גם הסינים הם ישראלים.
טיילנו בצוותא. המסלול מתחיל בטיפוס מתון, לאחריו יש מישור עם מספר לגונות.
ממשיכים לטפס ומגיעים למישור עם לגונות נוספות, מעט פחות יפות, אבל עם צמחיה מעניינת, מעין עצים מחטיים ענקיים. באחת מהלגונות דייג עמד מבוסס במים עד הברכיים והשליך את חכתו למרחק 50 מטר לפחות.
בנוסף, יש כל מיני אטרקציות צדדיות דוגמת מפלים בהם ביקרנו בדרך חזרה. בסה"כ טיול יום מוצלח, שמסתיים בהליכה רגועה לאורך אגם.
לתמונות היום (במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
25.2 – Pucon: Villarica Volcano
שוב השכמה מוקדמת ושוב אנו יוצאים עם זוג הקוריאונים למשרדי Politur. כשאנו מגיעים למתקן הסקי בתחתית ההר הרוחות הרבה פחות עזות מאתמול, אבל עזות מספיק בשביל להשבית את הרכבל. המשמעות: תוספת של 400 מטר לטיפוס שמביאות את צבירת הגובה הרגלית לסך כולל של 1400 מטר (מתוכם 1100 מטר בשלג!).
עיצוב אומנותי: צנזור הבלוג
מתחילים לטפס. הפסגה נראית קרובה ואנחנו אופטימים. מתחלקים ל-4 קבוצות לפי סדר המהירות ואנחנו בוחרים בקבוצה השנייה (לפי סדר יורד), בעיקר כי המדריך מוצא חן בעינינו. השיפוע תלול ואנחנו מתמודדים יפה יחסית לשאר הקבוצה הכוללת שוויצרי ענק, זוג גרמנים מבוגרים ובנם וזוג תיירים ישראלים חביבים (לדעתנו) – אנחנו.
אחרי כשעה וחצי הליכה, אנו מגיעים לאזור המושלג והמדריך מדגים שימוש בגרזן הקרח והוראות חירום למקרי החלקה.
מתחילים לטפס על הקרחון המשופע. המדריך מוביל בנתיב מתפתל ומזדגזג. השמש מתחילה לעלות וכל העמק נצבע בצבעי הזריחה. הרכסים נפרסים לפנינו וגם אגם Villarica מופיע. למרות האובך ששרר באותו יום, נוף יפיפה.
עוצרים לעצירת שוקולד ראשונה ונתקלים בקבוצה ישראלים. מביך. התנהגות מגעילה. אנחנו משתדלים להתרחק ולהתנכר. אימצנו זהות אוסטרית.
ממשיכים לטפס. השמש מאירה את ההר. נקודות אנושיות קטנות מכסות את השלג הנראות כנמלים המטפסות בזיגזג.
עצירת שוקולד שנייה בשלג. המדריך כורה בורות ישיבה בעזרת גרזן השלג. אנחנו מתחילים להיות מותשים. עוד שעה וחצי, המדריך מבטיח, אנחנו בפסגה.
אנחנו הולכים ומתקרבים וכל פעם הפסגה נראית בהשג יד, וכל פעם אנחנו עדיין לא שם. עד הפעם האחרונה כמובן – ואנחנו בפסגה. לוע ענק מעלה אדים. ריח גופרית עז. בשל עוצמת פליטת הגזים יש רעש של מייבש שיער עצום. אנחנו יוצאים להקפה של כשעה בפסגה, מתוך תקווה לראות את הלבה עולה.
נקודת תצפית ראשונה: אין תוצאות. מיכל מנסה לשכנע את המדריך לדגול בפסיכולוגיה חיובית. נקודת תצפית שנייה: אין תוצאות. הגזים נפלטים, הנוף הפנורמי מרהיב, אבל לבה- יוק.
אחרי שהותשנו בטיפוס, מגיע השלב הכיפי – הירידה. הירידה מתבצע בהחלקת עכוז. הסבר קצר על השימוש בגרזן כבולם, והופ, לתעלה צרה בשיפוע מטורף. אנחנו קצת איטיים בהתחלה, והמדריכים גוערים בנו. לאט לאט אנחנו תופסים בטחון ולקראת הסוף כבר מאוכזבים שאנחנו לא מצליחים לתפוס מהירות ראויה. אחרי שקיטרנו מספיק, המדריכים נתנו לנו להחזיק בקצה אחד של גרזנם, והם מצידם ספק רצו ספק החליקו במדרון והאיצו אותנו. כיף טהור.
למטה, אנחנו פוגשים את קבוצת הישראלים ורואים את התוצאות של ציוד לקוי. רגליים קפואות, גרביים מכוסות קרח. הבחירה שלנו בסוכנות אמינה ויקרה הצדיקה את עצמה. אחרי צניחה של 1000 מטר גובה על הישבן, את שארית הירידה אנו עושים בדידוי מהיר באדמת אבקה חומה. את הזמן אנו מנצלים לשיחה עם המדריך על פוקון, צ'ילה והדרכת סקי.
בחזרה במשרדי Politur, בשעה 15:00-16:00, מקבלים תעודת בוגר Villarica. מפורקים, אנחנו מיד הולכים להשלים שעות שינה.
על פסגת הויאריקה. ברקע הר הגעש Lenin
תמונות היום (לצפיה במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
ועוד סרטון למתעניינים בליבת הר הגעש:
24.2 – Pucon
האטרקציה בפוקון, עיירה בת 20,000 תושבים ומעל 100,000 תיירים בשנה, היא הר הגעש Villarica. הר געש פעיל בגובה 2800 מטר, הנוטה להתפרץ כל 8 שנים. למרות זאת, ההתפרצות האחרונה הייתה לפני 20 שנה, קרי – למי שמתכנן טיול בקרוב, צפה פגיעה (למרות שכנראה מדובר בתהליך מרקובי).
הטיפוס תלול, קשה ובעיקר – מתבצע בשלג. אנחנו חששנו והקפדנו לבחור בסוכנות טיולים מקצועית ואמינה. אזהרה: חלק מסוכנויות הטיולים יוצאות מוקדם במיוחד בבוקר (הכוונה ב-02:00 ולא ב-04:00). הנימוק שמשווק לתיירים היא כי כך רואים את הזריחה במיקום גבוה ומרשים יותר על צלע ההר. הסיבה האמיתית היא שכך לא משלמים דמי כניסה לפארק. כתוצאה ישירה המטיילים לא מבוטחים. לא מומלץ.
קמים לפנות בבוקר. ההסעה אוספת אותנו מההוסטל, יחד עם זוג קוריאני-צ'יליאני. ב-5:15 מתייצבים בסוכנות הטיולים ומקבלים חגור מלא – מכנסים עמידים למים, מגפים, גרזן קרח, קסדות, תרמיל גב ועוד. מודדים את הציוד ונוסעים ל-Villarica.
הר הגעש מרוחק רק 8 ק"מ מפוקון, אך הנסיעה בדרך הריפיו הפתלתלה אורכת שעה. עדיין לילה ופסגתו של הר הגעש זוהרת באדום. עשן מתמר מהפסגה. מרהיב.
יורדים מההסעה ורוחות אדירות מקבלות את פנינו. צוות המדריכים מתלבט. הם מציעים שלוש אופציות. הראשונה, לדחות את הטיול למחר, ללא תוספת תשלום. השנייה, לנסות לטפס היום אך אין התחייבות כי ניתן יהיה להגיע לפסגה. אם בוחרים באפשרות השנייה לא ניתן לקבל החזר כספי. השלישית, לקבל החזר כספי בקיזוז ההסעה. אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה וחוזרים לפוקון. מתים מעייפות אנו משלימים שעות שינה מיידית.
אתרי היום: פוקון, הר הגעש ויאריקה ואגם קבורגה
אחרי השלמת שעות שינה אנו פונים לחפש את אתי. אתי, רבע מהקבוצה עמה טיילנו בשבעת האגמים, נמצאת בפוקון. לילה קודם היא הגיעה להוסטל שלנו בדיוק כשיצאנו. הפעם, תורנו לסור לחפש אותה. את כתובת ההוסטל אנו מקבלים מלשכת התיירות ומנצלים את הזמן לביקור קצר בעיירה. אוכלים גלידה איכותית בקצה מדרחוב המשתווה, בפעם הראשונה בצי'לה, לגלידות ברילוצ'ה. הכתובת שקיבלנו מתבררת כשגויה, וההוסטל נמצא בקצה השני של העיר. אנו מוותרים ומטיילים לאורך חופי אגם Villarica.
העיר חביבה מאוד. בנייה נמוכה מעץ, עיר שלווה. פוקון מזכירה עיירת קיט גרמנית-שוויצרית סטנדרטית שצמוד לה הר געש פעיל.
אחה"צ אנחנו נוסעים ל-Lago Caburga, אגם שגם עליו משתפך ה-Footprint בשל העובדה שיש לו חוף שחור (כמו מרבית האגמים באזור) אך גם חוף לבן. האגם מלא עד אפס מקום בילדים בחופשת הקיץ שמתרחצים באגם.
אחרי טבילה קצרה של הידים באגם נזכרנו שמי שלגים, גם אם יש שמש בחוץ, הם עדיין מי שלגים וישראלים, גם אם הם בדרום אמריקה, לא עמידים בטמפרטורות כאלה. צעדנו לאורך החוף, מהחוף השחור לאורך החוף הלבן. צעידה נעימה בנוף יפה, למרות שהחופים עצמם לא מצדיקים סופרלטיבים.
חול לבן! וואו!
ובערב, מיכל אוכלת בשר! כ-10 דקות הליכה מההוסטל נמצא בית חב"ד. התקשרנו ותהינו האם ניתן לקנות בשר כשר במקום, כמו בבית חב"ד בברילוצ'ה. הרב בירר עם אשתו והזמין אותנו לבוא. לאחר שיחה קצרה על הא ודא, שבא זיהינו מכרים משותפים על פי כלל דתיים שלובים, הוא נתן לנו מספר קופסאות של בשר כשר מוכן שלא זקוק לקירור. עיני מיכל נצצו.
יותר מאוחר התברר לנו כי לא ניתן להשיג במקום בשר כשר והבשר שקיבלנו הוא בשר שקיבל עבור בני ביתו. מרשים.
הבטחתי להשתדל להגיע בשבת בבוקר להשלמת מניין.
בין מנחה לערבית בהוסטל
תמונות היום (במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
22.2-23.2: מ-Puerto Varas עד Pucon
מפורטו ואראס יצאנו השכם בבוקר לפארק Vicente Perez Rosales. מדריך ה-Footprint מהלל את את הפארק ובמיוחד את Lago Todos los Santos, "אגם כל הקדושים" ולא אנו נשאר אדישים מול השתפכות שכזאת. מונית שירות הביאה אותנו אחרי נסיעה של שעה למתחם הפארק.
הראות הייתה מעופשת, וויתרנו על טיפוס לנקודת תצפית ובמקומה טיילנו במסלול מעגלי בן כמה שעות. לאורך הדרך החרוט הלבן של הר הגעש Osorno נשקף מכל פינה.
המסלול עצמו תמוה, רוב הדרך במישור בזלתי סלעי, הנוף לא משתנה והאגם לא מצדיק את הקילוסים שנשפכו עליו. די התאכזבנו, אבל יתכן שהסיבה לכך הייתה הראות הלקויה.
אחרי ליקוק גלידה בקיוסק המקומי, המשכנו למפלי Salto de Petrohue, שעליהם לא נכתב רבות במדריך אך ראוי היה שיכתב שכן הם מרשימים ביותר. מעט לידם ניתן לעשות טיול רגלי קצר המוביל בין היתר ללגונה קסומה.
אחרי מאמצי שכנוע כבירים הצלחתי לשכנע את מיכל לבקר בלגונה נוספת ב-Ensenada. לטעמי, מקום שווה ביקור, ומשם חזרה ל-Puerto Varas.
אחרי כשעה נסיעה, הגענו לעיר. הנסיעה חזור, כמו הנסיעה הלוך, לאורך האגם. לכל אורך הדרך הרי הגעש החרוטיים המושלגים באזור משקיפים עלינו ממעל. ירדנו מהאוטובוס בטיילת על האגם על מנת לעצור במסעדה איטלקית מומלצת. המסעדה התגלתה כיקרה במיוחד ולא מומלצת וחזרנו למרכז העיר, שם אכלנו פיצה בבית קפה מקומי. קינחנו בשעה של שיחות סקייפ עם האחייניות.
תמונות היום (במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
Peurto Varas נוסדה ע"י מתיישבים גרמניים והשפעתם נראית בכל מקום. זה אחד מהמקומות היחידים בצ'ילה בהם ניתן לקנות שטרודל איכותי. ככלל, מדובר בעיר בה איכות החיים הגבוהה בצ'ילה.
מסלול הליכה לתיירים בן מספר קילומטרים חוצה את העיר ועובר לאורך הבתים ההיסטורים של העיירה. שיא המסלול בכנסייה היפהפיה, לפחות חיצונית, של העיר, אבל המסלול נאה גם בלעדיה.
אם צריך לבחור עיר לחיות בה בדרום אמריקה, ואם בברילוצ'ה כבר אין מקום, אנו ממליצים על Puerto Varas. או פוקון, לשם פנינו אחרי הצהריים.
על גדות האגם בפורטו ואראס. ברקע הר הגעש אוסורנו.
גם בפוקון נתקלנו בקשיים להזמין הוסטל, והפעם לא באשמתנו אלא באשמת ה"ישראלי המכוער" או ה"ציליאני האנטישמי", תלוי את מי שואלים. התקשרנו להוסטל בשל Donde German וביקשנו להזמין חדר ליום זה. הם הביעו נכונות, עד שגילו שאנחנו ישראלים. אולי הייתי צריך להזדהות כאוסטרי. אחרי חקירה שכללה שאלות אינטלגנטיות כמו "מה תעשה אם בתחנת האוטובוסים יציעו לך הוסטל זול יותר?" הם הסכימו לשריין עבורנו חדר.
הגענו להוסטל (מיקום יפהפה, מאוד אסתטי, עד כדי כך שאסור לבשל דגים במקום. החדרים מעט קטנים) בשעה 19:00 בערך. תחקרנו את בעלי הבית לגבי סוכנויות טיולים ל-Villararica ויצאנו לעיירה מצוידים בשלוש שמות של חברות תיירות אחראיות ומומלצות. סגרנו עם הסוכנות הראשונה (Politur), שנראו לנו אמינים ולא יקרים – 20,000 פזו לאדם. מדדנו ציוד, עשינו קניות והלכנו לישון מוקדם. ההשכמה מחר ב-4:30 לפנות בוקר.
מתכוננים לטיפוס לוויאריקה. התחפושת כלולה במחיר
תמונות היום (במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
21.2 –Castro: כנסיות Chiloe והפסטיבל המקומי, חלק II
יום זה היה מתוכנן להיות כמעט זהה לקודם לו. ראשית, כנסיות עץ. הפעם נסענו דרומה ל-Chonci.
הכנסיה ב-Chonci
יום ראשון והעיירה מנומנת. אנו מגיעים, אך הכנסיה סגורה. היום יום ראשון, יום התפילה, ולמרות זאת הכנסייה תפתח רק בצהריים, וגם זה, רק לשעה. עם כל הכבוד לתפילה, השינה קודמת. אומה כלבבי.
פנינו לאזור החוף והנמל שם נמצא נמצא היריד המקומי. במובנים רבים הוא דומה לפארק התעשיה הביו-רפואית בחיפה – שלט גדול בתוך מתחם ריק.
ניצלנו את הזמן לשיחות טלפון עם ההורים על שפת האוקינוס, וחזרנו לכיוון הכנסיה (יפה מבחוץ, פחות מבפנים).
שיחה טרנס-אטלנטית (טרנס-פסיפית?)
משם המשכנו לכנסייה ב-Nercon, פרבר קטן של קסטרו במיקום יפהפה. ומשם כמובן, לפסטיבל בפארק העירוני.
הכנסיה ב-Nercon (תמונת HDR)
בפסטיבל אכלנו צהריים, שבקלות אפשר היה להחשיבה מבחינת התכולה הקלורית כצהריים+ערב+בוקר+צהריים למחרת. קנינו קצת שוקולדים לא איכותיים לנסיעה.
שלא לצאת גרגרנים בלבד, ראינו מעין מופע פולקלור של ריקודים ושירה מקומים, קנינו עוד קצת אוכל, שוב צפינו בהכנת Curanto ופנינו לצאת את Chiloe.
אם לסכם, יש ב-Chiloe קסם שלא עובר טוב במילים. מקום שובר שגרת טיול בפטגוניה. מומלץ בחום בתקופת הפסטיבל בקסטרו.
נסיעה ארוכה לפנינו חזרה ליבשת. 4 שעות עד ל-Puerto Montt ומשם עוד כשעה עד ל-Puerto Varas.
למזלנו, הפעם יש לנו הוסטל מוזמן, Las Dalias (איכותי!) כך שאין לנו דאגות מיוחדות כשאנו מגיעים בסביבות 21:00 בערב ל-Puerto Varas. ההוסטל במיקום מעולה, וכשאנו סוחבים את התיקים להוסטל אנו שמים לב לחגיגות בכיכר המרכזית. גם כאן היה פסטיבל כלשהו ובמסגרתו היה, בין היתר, גם טריאתלון. תזכורת מרה למצב הכושר הגופני הלקוי שהגעתי אליו. הצעתו של ד' לקנות מצופים אולי תתברר כרלוונטית.
תמונות היום (במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
20.2 –Castro: כנסיות Chiloe והפסטיבל המקומי, חלק I
לאחר לילה באכסניה הנוצרית הוגלנו להוסטל שכן, יתכן באשמת מותו את ישו. כתגובה ציונית הולמת, פנינו לראות את שאר כנסיות האי.
למרות ש-Chiloe נחשבת לאחד מהאזורים הגשומים בצ'ילה, מזג האוויר היה בהיר ולאורך הנסיעה במונית השירות לIsla Quinchao- יכולנו להבחין בנופי האי.
כנסיות צ'ילואה: לו"ז ליום א'
חצינו את התעלה במעבורת. כיוון שהיה יום שבת יכולנו להבחין בכל צי הדיג שעגן בתעלה. מרשים.
התחנה הראשונה באי הייתה Achao, מהישובים הראשונים ב-Chiloe. לטעמנו, שם נמצאת כנסיית העץ היפה באי.
משם המשכנו לכנסיה נוספת, מעט יותר מודרנית ב-Curaco de Velez. פחות מוצלחת וגם פאי הלימון שאכלנו שם לא היה מרשים (אמפנדס התפוחים, שלא אכלנו, כנראה היה בחירה ארטקטיבית יותר). לסיום, קינחנו ב-Dalcahue.
גם כאן, כנסיית עץ וכיוון שזו הייתה הרביעית שראינו אלמנט ההפתעה התפוגג. הסתובבנו בעיירת הנמל על החוף וחזרנו לכיוון Castro.
בקסטרו, המולה. אוטובוסים שעל חלונותיהם כתוב בצבע לבן "El Parque" ממלאים את העיר. בצמוד לנהג, כרוז שצועק "El parque, el parque" ומדרבן אנשים לעלות לאוטובוס. זהו סוף השבוע של הפסטיבל השנתי של Chiloe, המתקיים בפארק העירוני מחוץ לקסטרו. לא אנחנו נפסיד הזדמנות להתחכך בעלית האינטלקטואלית של דייגי צ'ילה. עלינו על אחד מהאוטובוסים. האוטובוס נראה כיבוא אישי מהירושימה. מטונף, הכסאות מפוררים, הריפוד מתקלף, אפילו בבוליביה לא נתקלנו באוטובוסים במצב כזה. נהג האוטובוס ומשפחתו (המשמשים ככרוז) מנסים לתמרן בפקק התנועה האדיר בדרך לפארק. אנחנו בינתיים תוהים מה עושים עם האוטובוסים האלה במהלך כל השנה – הכיתוב El parque מופיע על כל החלונות בסיד לבן והאוטובוס נראה לא שמיש לחלוטין, פרט אולי ליומיים בשנה שבהם מתקיים הפסטיבל.
אמפנדס: שלב א'
בפסטיבל הפולקלור של Chiloe, כמו בהרבה אירועים "תרבותיים" אחרים, עיקר העניין הוא האוכל. גופים וארגונים שונים בעיר מקימים דוכנים, מבשלים ומוכרים את התוצרת לקידום מטרתם והשגת רווחים ללא מס. המחירים מגוחכים. מיכל קנתה מנת סלמון ענקית ב-2500 צ'יליאן (17 ש"ח) ממכבי האש ואני קניתי מנה מקבוצת הכדורגל המקומית (הולה!). כמובן שקינחנו באמפנדס, מעשה ידי תנועת נוער של אחד מהכפרים.
פינת עישון
הקבוצות מכינות את האוכל לעיני הצופים, וכך ראינו איך מכינים אמפנדס, איך צולים פרה שלמה על הגריל ואיך מכינים את המאכל המסורתי של העיר – Curanto, תערובת של צדפות, רכיכות, תפוחי אדמה, בשר בקר, חזיר, גבינה וכל הבא ליד. את התערובת מכסים באבנים וקוברים באדמה לבישול ארוך. מבחיל, אבל תהליך ההכנה מעניין.
לא אדם כמוני יפספס הזדמנות להתחזרות, וכך טעמתי ממאכלים מקומים נוספים. Milcaos, Chapaleles, Chochoca ועוד מאכלים כיד הדמיון הטובה. לרוב הזמנתי בלי לדעת במה מדובר. מיכל בעיקר לטשה עין לכיוון המתוקים ובלית ברירה נאלצתי לעזור לה גם באגף זה.
פרט לאוכל, היו בפסטיבל גם הדגמות של טכניקות חקלאיות מסורתיות דוגמת הכאת תפוחים עד זוב מיץ, שחיטת חזיר (שפספסנו, כמה חבל) וגז כבשה, שמסיבות ברורות מיכל הזדהתה איתה.
קליית גרעינים, המאה ה-12
מפוטמים, התגלגלנו חזרה. בערב, תקף את מיכל רצון עז לגבינה צהובה. שוטטתי בעיר, אבל בכל העיירה לא היה דראגסטור פעיל אחד. תחושה משונה של פרובינציאליות, כפר גדול במסווה של עיר.
וכרגיל, תמונות היום (במסך מלא):
Vodpod videos no longer available.
בונוס למתמידים – שני סרטונים קצרים ולא מעניינים במיוחד על הכנת ה-Curanto וגז כבשה:
יומן דרום אמריקה 
