90 יום, 7000 קילומטר, 10000 תמונות

פוסטים שתויגו 'טיול דרך'

19.3 – הטיול בסלאר, חלק III ו-San Pedro de Atacama (צ'ילה)

כישראלים למודי קרבות בבוליביה, הנחנו שאם הונחנו להתכונן ליציאה ב-4:00 לפנות בוקר, הרי שאין טעם לקום לפני 4:10 כיוון שלא נצא לפני 4:30. מה רבה הייתה תדהמתנו כשיצאנו מהחדר ב-4:05 (בכל זאת, מיכל ממוצא ייקי) ונתקלנו במבט זועף של כל חברי המשלחת מהג'יפים האחרים. כשזוג הישראלים הנוסף הגיח רק ב-4:15 הוא כבר נתקל באיומי רצח. לזכות השוויצריות, וזו זכותם היחידה בטיול הנוכחי, יש להודות שהן היו מוכנות בזמן. מעטים האנשים שיוכו בתדהמה מכך.

בזריחה, שלוש שעות לאחר מכן

מדוע יצאנו לדרך כה מוקדם? ה-Solar de Manaña geyser basin, אזור של גייזרים וגזים מתפרצים בגובה 4900 מטר מרשים במיוחד קצת לפני הזריחה. כשמגיעים אליו מריחים ראשית ריח גופרית עז. עשן סמיך מתמר מהנקבוביות הקטנות דרכם יוצאים גם גזים לוהטים בלחץ גבוה.

נסיעה לא ארוכה מביאה אותנו מעט לפני הזריחה ל- Termas de Polques, מעיין חם על צל הר. בקור אימים אנחנו מדדים בבגדי ים ומזנקים לתוך המים הרותחים. צופים בזריחה, מסביב הרים בצבעי מדבר, אדום, חום, צהוב.

תמונה יותר מוצלחת צונזרה

להשלמת האווירה הרומנטית אנחנו שומעים את תוכנית הקרב של אגודת גברברים ישראלים מקבוצות אחרות. מטרת הפעולה המתוכננת: כיבוש מהיר של הבריטיות בקבוצתנו. כמו מרבית המבצעים הצבאים לאחרונה, גם מבצע זה נחל כישלון צרוף. בניגוד לרוב המבצעים הצבאים לאחרונה, הפעם זה היה משעשע. יוצאים החוצה רועדים מקור, פרננדו מכין לנו פינוק מיוחד לארחות הבוקר האחרונה – פנקייקס, יוגורטים, ריבות, קורנפלקס.

אנחנו שועטים לקראת מעבר הגבול בצ'ילה. ניתן היה לנחש זאת גם לפי התרבות הרי הגעש הפעילים שמלועותיהם נפלט עשן. ניצב איתן ובולט מבין הרי הגעש הוא Licancabur .

עוברים עוד שתי לגונות, ירוקה (Verde) וצהובה (Amarilla), מצטלמים עם פרננדו על רקע האחרונה, שועטים ברכב, מביטים במדבר נצבע עם הבוקר, ויורדים במעבר הגבול בצ'ילה. מזייפים צער פרידה משאר חברי הג'יפ ועולים על ההסעה לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה.

סוף הטיול בסלאר, אחד מטיולי הטבע המרשימים ביותר בדרום אמריקה.

חזרה לציויליזציה. למרות ש-San Pedro de Atacama היא אחת מהעיירות הנידחות בצ'ילה, ההבדל בין העולם המערבי (צ'ילה) לטרום ימי הביניים (בוליביה) מוציא מאיתנו אנחת רווחה כנה. כבישים סלולים. חשמל. אוכל שניתן לאכול בלי לזכות בתוספת סלמונלה חינם. על המוצרים יש מחירים (מודפסים!). אמריקה.

סאן פדרו, עיירה באמצע המדבר הצחיח בעולם. הסיבה היחידה לקיומה – תיירות. במקום בו כבר 40 שנה לא ירדה טיפת גשם, בגובה 2400 מטר, גרים 5000 איש שמתפרנסים משלושת האטרקציות התיירותיות באזור –אתר גייזרים ומעיינות חמים (El Tatio), הסלאר הקטן (Salar de Atacama) ועמק הירח (Valley de la Luna). אך לפני שנפנה לכך, ראשית יש להתמקם. הסתובבנו קצת בעיירה לפני שהתמקמנו בהוסטל Corvatsh – מאוד לא מומלץ, כפי שיתברר לנו בהמשך.

משקיפים על עמק הירח. קיוינו שכאן אין רעידות אדמה

מבחינה ארכיטקטרונית העיירה מעניינת. כבישי העיירה הפנימיים לא סלולים – חריג יחסית לצ'ילה, בה אפילו באזור הקרטרה הכבישים הפנימיים היו סלולים. ענני האבק שעלו בפעמים הנדירות שרכבים עברו באזור מכסים לשניה קלה את הבניה הנמוכה של בתי חימר צפופים, צבועים בלבן. סן פדרו מזכירה את תדמית העיירה המקסיקניות כפי שמצטיירת במערבונים אמריקנים. בנקודה אחת בלבד היא דומה לבוליביה – המים. גם כאן יש לשתות אך ורק מים מינרליים.

אחרי השלמת שעות שינה יצאנו בשעה 16:00 לסיור מודרך ב-Valley de la Luna. בהיבט המדריך, נהג מונית שאלתר את דרכו באנגלית, הסיור, שהובטח שיהיה באנגלית שייקספירית, היה מאכזב מאוד. הנופים, לעומת זאת, היו לעילא ולעילא.

לא נרמה - תמונת HDR

עמק הירח הוא שמורה ובה מתחם של נקיקים, קניוני ענק, דיונות חול (שמשמשות גם לסקי דיונות) ותצורת סלע משונות. בשעת אחה"צ הסלעים משמיעים קולות התפוקקות בשל הפרש הטמפרטורות. אדמת הגיר מנוקבת במערות צרות, שבאחת מהם זחלנו ללא מטרה מגודרת. ברקע, קולות התפוקקות שמשמיעים הסלעים מדי אחה"צ בשל הפרש הטמפרטורות.

סלע מיוחד, שמזכיר לבעלי דמיון נוצרי מפותח "שלוש מריות" נמצא בדרך לרכס קטן בלב השמורה. עם השקיעה, עולים לפסגת הרכס, לעמדת תצפית ומביטים על העמק נצבע אדום. מרהיב.


תמונות היום:

Vodpod videos no longer available.

מודעות פרסומת

8.3 – מ- Cafayate עד Cachi, טיול דרך (חלק II)

מ-Cafayete היו שתי אפשרויות להמשיך אל עבר Cachi, שם תיכננו לסיים את היום. הראשונה, להמשיך ב-ruta 40. האפשרות השנייה הייתה לנסוע ב-ruta 68 דרך ה-quebrada de cafayate ומעט לפני סלטה לפנות לכיוון Cachi.

אתרי היום: Cafayete, Coronel Moldes ו-Cachi

שתי הדרכים נראו אטרקטיביות, כך שכאשר לא קיבלנו תשובה מכרעת מלשכת התיירות הנטושה בכיכר העיירה באיזו דרך לנסוע, החלטנו לבחור על פי התמונות. התמונות באופציה הראשונה היו לא בפוקוס וכך יצא שפנינו לאופציה השניה.


לפני ה-quebrada de cafayate, קצת אחרי עמק היין של cafayate, אמורה להיות תופעה גאולוגית מעניינת של חולות נודדים. למרות השילוט בכביש, לא הייתה פנייה. עצרנו בשול ופניתי לעבר מכונית שעמדה בצד הדרך. עצם העובדה שיש אנשים במכונית לא הפתיעה אותי, אבל היותם ערומים תפסה אותי לא מוכן. הבחור סימן לי בתנועות ידיים שהפנייה היא בהמשך והבחורה כיסתה את מה שניתן היה באמצעים המצומצמים שעמדו לראשותה.


התקדמנו במהירות. הפנייה התבררה לא כפניה אלא כסטיה קלה מהכביש שהובילה לחולות. למרות התבוננות ממושכת מעמיקה, לא נראה שהחולות נדדו לאיפשהו.

את ה-quebrada de cafayate, לעומת זאת, אין בעיה למצוא. לאורך עשרות קילומטרים נוסעים בנקיק, לעיתים רחב מאוד (ובכך מאבד את האופי הנקיקי שלו) של תצורות נוף מופלאות.


מתחילים ממבנים מעניינים בסלע אדום, שעל אחד מהם התיישבנו לאכול צהרים, מוקפים בקקטוסים זעירים, וממשיכים לסלעים בצורות שונות ומשונות בשלל צבעי הקשת. פה ושם ניתן לסטות לתוך נקיק משנה. מדהים.


מעת לעת טרחו הארגניטנאים לכנות את תצורות הנוף בשם. הצפרדע, הטירה וכמובן, כמו בכל מקום בדרום אמריקה, ה- Grangota del Diable, חרך צר ברוחב של מספר מטרים בתוך סלע בגובה מאות מטרים.


גם כאן, באמצע שום מקום, מצאנו ישראלים שהגיעו מאזור סלטה והדריכו אותנו לגבי המשך הטיול בצפון ארגנטינה.

HDR באדיבות מר ישראלי

המשכנו לנסוע, חולפים על פני יותר רוכבי אופניים מאשר מכוניות. למרות החום הלוהט, הדרך הזאת פופולרית (ורטרואקטיבית, מומלצת) מאוד בקרב המדוושים.

בדרך מוכרי סדקית, גבינות ויין. למרות החום, הגבינות הקשות לא מתקלקלות. אנחנו קונים גבינה באחד מהסלעים-הקרויים-בשם.


בעצירה אחרת לאמה מנסה לאכול את מיכל.


בעצירה נוספת אנחנו מצטלמים על רקע פנורמה נרחבת של כל העמק.


כשיוצאים מה- quebrada de cafayate, הנוף משתנה וצמחיה ירוקה מתחילה לכסות את הסלעים האדומים. הזרימה בנהר מתחזקת והנקיק נהיה צר יותר ויותר.


ב- Coronel Moldes אכלנו ארוחת צהרים במסעדה בעלת סטנדרטי ניקיון בוליבאניים. ליד המסעדה התקיים טקס פתיחת שנת הלימודים בבית ספר יסודי.


משם, סטינו מזרחה לאגם Cabra Corall. שינוי נוף מרענן. בראיה לאחור, זהו אגם המים המתוקים האחרון שנראה בדרום אמריקה (פרט לימת טיטיקקה). באותה נקודת זמן, אחרי כל הלגונות, זה לא נראה כמו אירוע טראומתי.


חזרנו חזרה ל- Coronel Moldes, קניתי גלידה והמשכנו הלאה. קצת לפני סלטה, פנינו ל-Cachi.


כביש 33 מטפס בעקלתון בדרך ריפיו בטופוגרפיה שמזכירה קצת את ה- quebrada de cafayate, שלאט לאט מתכסה בצמחיה ירוקה ככל שעולים בגובה.


עצרנו בצד הדרך והשתתפנו בהלוויה בבית קברות מקומי שהיה נעוץ בשולי ההר. משלב מסוים, ערפל יורד על המשטחים הירוקים של הרמה ולא עוזב עד שמגיע למעבר ההרים בגובה 3400 מטר.


משם, רמה מישורית גבוהה, מכוסה עשב נמוך וגבעות, ואחריה ירידה עד ל-cachi בגובה 2300 מטר.

ל-Cachi, עיירה לבנה נחמדה, הגענו בשעות אחה"צ המאוחרות. התמקנו בהוסטל זול ונחמד אצל בעלת בית שלא ידעה מילה באנגלית. קנינו את מה שניתן היה לקנות בסופר של העיירה בת 7000 איש, שהיה מעט קטן יותר ממכולת שכונתית ממוצעת בחיפה וסיימנו את היום בארוחת ערב שהוכנה באלתור רב.

לתמונות היום (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.



7.3 – מ-Tucuman עד Cafayete, טיול דרך (חלק I)

לאחר שהתאוששנו מתקרית הזריקה, נכסנו לאופל קורסה ששכרנו ופנינו מ-Tucuman לכיוון Tafi del Valley. עצרנו באחד ממיליוני המנזרים הישועיים שליד טוקומן והתחלנו לטפס במעלה יער סאב-טרופי.


נוף מעניין. נקיקים שצוללים בחדות לתוך עמק סאב-טרופי, צבוע בירוק עז. עשרות ציפורים מצרצרות בו זמנית. מיליוני פרפרים שמנסים גם הם להתמודד עם הלחות והחום הבלתי נסבל. העננות מטעה, עומס החום כבד. "שמש חורפית" ברוורס.


אחרי שמטפסים מספיק, היער הסאב-טרופי מתחלף לצמחיה הררית. עצרנו לצד הדרך וקנינו Humita en cala. בניגוד להומיטות שקנינו בעבר, זו למעשה הייתה ההומיטה הראשונה שראויה הייתה להקרא בשם הזה. בתוך עלי תירס עטופה תערובת של גבינות וקמח תירס. לאחר אריזת החבילה וקשירתה זורקים אותה למים רותחים או אופים בתנור. סביר.


המשכנו עד שהגענו למישור של Tafi del Valley. בגובה 2000 מטר מופיע לפתע מישור גבעתי נטול עצים, זרוע בדשא וצמחייה נמוכה.

בשל קוצר הזמן לא עצרנו לביקור ארוך יותר מטיפוס של 15 דקות לנקודת תצפית המשקיפה על העמק, וגם טיפוס הזה ביצעתי לבדי תוך כדי ריצה.


מיהרנו הלאה. לקראת Amicha del Valley הנוף הופך למדברי ומאות קקטוסים ענקיים, בגובה של 3 מטר ומעלה מופיעים.


עצרנו ב- Amicha del Valley במוזיאון שמוקדש כולו ליצירותיו של הקטור קרוז, אמן יחודי ותושב המקום.

את חלקו הגדול של המוזיאון כמעט ופספסנו עד שהבנו שהכניסה לרוב המתחמים היא בליווי אישי של השומר בלבד. השומר גם מנסה להסביר כמיטב יכולתו. לרוע המזל, היא אינה גבוהה במיוחד.

בשעןת אחה"צ המאוחרות (18:30) הגענו ל-Quilmes. לרוב המטיילים Quilmes ידועה כבירה המקומית, ה"גולדסטאר" הארגנטינאית.

תמונת HDR של Quilmes

מעטים יודעים שהבירה קרויה על שם רובע Quilmes בבואנוס איירס שם ממוקם המפעל. ומדוע קרוי הרובע כך? על שם מבצר אינדיאני אדיר, שעמד בפני האינקה ובפני הספרדים במשך תקופה ארוכה. על מורדות ההר בנויה רשת סבוכה של מסדרונות צרים, חדרים וחומות. בצלעות עמדות תצפית והגנה.


לאחר כיבושו, גורשו יושביו לרובע הנושא את שמו בבואנוס איירס. אלו היו העתיקות המרשימות ביותר שבקרנו בדרום אמריקה – אבל יש להודות, לא ביקרנו במאצ'ו פיצו.


יצאנו עם חשכה והמשכנו עוד כ-100 קילומטר צפונה על ruta 40 עד Cafayete. זוהי העיר המרכזית של האזור, בעיקר כי אין ערים נוספות.

הקמנו מאהל באתר קמפינג בכניסה הדרומית לעיר וחיפשנו מכולת או סופרמרקט קטן לקנות מצרכים לארוחת ערב. בעיר של 12,000 איש לא הייתה אף חנות פתוחה ראויה לשמה בשעה 21:00 בערב. אכלנו את מעט השאריות שנותרו לנו והשלמנו עם נשנושים את ארוחת הערב.

לפי סדר: טוקומן, טאפי דל ואז'י, אמיצ'ה דל ואז'י ובהמשך הדרך קאפאיטה. בכחול: קילמס

לתמונות היום (לצפייה במסך מלא):


Vodpod videos no longer available.


3.3-4.3 – מ- Mendoza (ארגנטינה) ל-Santiago (צ'ילה) וחזרה

לא נותר לנו עוד דבר לעשות במנדוזה ופנינו חזרה למדינה מוכת האסון צ'ילה. ממערב למנדוזה, מרחק 6 שעות נסיעה נמצאת סנטיאגו. במונחים דרום אמריקה, קפיצה קטנה לפיצוציה הקרובה. שעת נסיעה נוספת מובילה לואלפאריסו. המטרה העיקרית היא לכסות שני יעדים עירוניים אטרקטיבים בביקור חטוף. קצת אורבניות לא תזיק לגיוון הטיול בשלב זה.

בירוק: מנדוזה, סנטיאגו וסן-חואן. באדום: ואלפאריסו

הסיבה השנייה לביקור בארץ בה המיטות נעות ספונטנית היא הדרך המחברת בין מנדוזה לסנטיאגו. הדרך נחשבת לאחת מדרכי הנוף היפות בארגנטינה/צ'ילה, ולהלן הפירוט מדוע.


ראשית נוסעים לאורך נהר מנדוזה. בשל המשקעים מההרים סביב צבע הנהר הוא חום אדום. עוברים עיירות המסתוות למדבריות אך בחורף הופכות לערי סקי משובחות, דוגמת Upstalla, שם צולם הסרט "שבע שנים בטיבט".

ממשיכים לתוך ואדי אדום וצהוב, מוקפים בהרים מושלגים, בו זורמים מדי פעם יובלים כחולים שנשפכים אל הנהר האדום ומתערבבים בספירלות צבעוניות.


ההרים בשלל צבעים – חום, אדום, ירוק, צהוב. לשנייה ניתן לראות את ההר הגבוה בדרום אמריקה – Aconcagua. אם ממצמצים מפספסים גם גשר טבעי בצבע צהוב זועק – Puente del Inca.


חוצים את הגבול באחד ממעברי הגבולות הראשיים והעמוסים ביותר לכיוון סנטיאגו. מעבר הגבול, בגובה 4000 מטר כרוך כרגיל בתהליך מייגע. משם מתחילים לצלול בדרך מתפתלת לכיוון סנטיאגו. מעט הכפרים במורדות ההרים מתחלפים במרחבים אורבניים.


סנטיאגו, עיר בת 5 מיליון תושבים, שליש מאוכלוסית צ'ילה, עפופה בערפיח ואובך תמידיים. בתחנת האוטובוס מנסה בחור מבוגר לשכנע אותו ללון בהוסטל בבעלות חבר שלו.

נוסעים במטרו לרחוב הראשי של העיר. סוף סוף רחוב עצום מימדים, שש נתיבי, עם מדרכות רחבות ידים. ההוסטל מחולק לשתי קומות. הקומה הראשונה יפה ורועשת, הקומה השנייה מכוערת ושקטה. הונאה. אין לנו כוח להתווכח ואנו בוחרים בקומה הראשונה. השעה 21:00 ואנחנו הולכים לקנות מצרכים לארוחת הערב. תחושת חמימות אורבנית עם הגיענו לאחד מהישגי הציוויליזציה המערבית, מרכול ענק שפתוח עד מאוחר בלילה. כשאנו רואים את ההיצע בסופרמרקט מהר מאוד מתחלפת החמימות בחוסר נוחות. אזור מוכה אסון. מדפים שלמים ריקים – האספקה לא חודשה מאז רעידת האדמה.

וכרגיל בצ'ילה בערב, רעידת אדמה. מיכל מתקלחת ואני משתרע על המיטה. המיטה זזה. אני קצת מהסס, אבל ללא ספק יש תנועה. ברור לי שאם אדווח על כך נעזוב מסנטיאגו עוד באותו הלילה. אני מחליט לשתוק.

תמונות היום (וכמובן, על מסך מלא):


Vodpod videos no longer available.

מיכל קמה בבוקר וקוראת על רעידת האדמה. 6.6 בסולם ריכטר ומרכזה בואלפאריסו, כמה עשרות קילומטרים מכאן. היא מחליטה – עפים מכאן, ועכשיו. כל התחנונים לא עוזרים ואנו אוכלים ארוחת בוקר ופונים חזרה לארגנטינה.

סיכום סנטיאגו מבחינתנו: רחוב ראשי מרשים.

חוזרים חזרה באותה דרך שבה הגענו. הדרך עדיין יפה, אבל אלמנט ההפתעה לוקה בחסר. זהו יום חמישי, ובשישי וסופ"ש מתקיים במנדוזה פסטיבל היין. מבחינתנו, לא אטרקטיבי ובנוסף יגרור תפוסת מלונות מלאה. היעד הראשי הבא – סלטה, העיר הצפונית ביותר בארגנטינה אליה נגיע ונקודת המעבר לבוליביה. סלטה נמצאת במרחק 1300 ק"מ ממנדוזה ו-20 שעות נסיעה באוטובוס.


אנחנו מגיעים למנדוזה בשעה 18:00 אחרי נסיעה מתישה ומעבר גבולות מציק במיוחד. אין אוטובוסים שעוזבים היום לכיוון סלטה. אנחנו מחליטים לנסוע לאחותה התיירותית פחות של מנדוזה, San Juan. כמו מנדוזה, San Juan היא עיר בסדר גודל בינוני-קטן (120,000 תושבים). גם כאן, עיסוק צומח הוא תעשיית היין. ישנן שתי סיבות מדוע אנחנו נוסעים לשם. הראשונה, סן חואן ממילא בדרך לסלטה ובכך נפצל את הנסיעה הארוכה ונחסוך שעות נסיעה רצופה באוטובוס. השנייה, San Juan מהווה מוקד יציאה מצוין לשני אתרי UNESCO, בעלי מאפיינים גאוגרפיים וטופוגרפיים יחודיים, בסגנון הפארקים הגדולים בארה"ב (Yosemite,zion, Bryce וכו') אך עם שמות הרבה פחות טרוויאלים – Ischigualasto ו-Talampaya.

אנו מגיעים בשעת לילה מאוחרת. ההוסטל הראשון שאנו רואים שייך לרשת HI. החדר לא נקי, הסדינים לא מוצעים והחלון פונה לרחוב הסואן. פונים להוסטל השני, השייך לרשת minihostels. בהוסטל עצמו אין חדרים העונים לדרישתנו ואנו נוסעים לחדרים נוספים הנמצאים בבעלות ההוסטל במקום אחר. החדר פונה לרחוב, רועש, חם. אנחנו עייפים ומותשים ואין לנו כוח להתרוצץ עוד. אנחנו אוכלים ארוחה לא טעימה באופן חריג והולכים לישון. בשעה 23:00 בלילה מתחילה הופעה בקניון ממול. אנחנו עוברים חדר. החדר מחניק וחם ואנחנו נרדמים עם מאוור. הוסטל מזעזע, מהגרועים שהיינו בהם.


28.1-31.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 3: Coihaique, הקרחון התלוי, Lago Roosvelt, Puyuguapi, Futalefu ו-Trevelin

מחוץ ל- Coihaique יש שמורת טבע שבפרץ יצירתיות החליטו הצ'יליאנים לקוראה בשם, ניחשתם נכון, Coihaique National Reserve. בדרך לשם התברברנו קלות וכתוצאה מכך חזינו באחת מהקשתות הצבעוניות המרשימות בטיול.

בפארק עצמו יש מסלול הליכה מעגלי בין ארבע שעות אם זכרוני אינו מטעני, הכולל תצפיות לעמק החקלאי (נחמד) מספר לגונות (חביב) והליכה ביער פטגוני אופייני (מיותר). אפשר היה להגדיר את הטיול במקום כסביר עד מיותר, אלמלא נתקלנו במשפט אלמותי שנכתב על שלט בכניסה לאחד מקטעי הטיול והצדיק כל דקה: Walk silently and you may be able to enjoy.

לפני שהמשכנו בנסיעה, אכלנו באוטו את הפירות שקנינו אמש, ובכללם השזיפים הטובים ביותר שאכלתי מעודי. יצאנו מהעמק החקלאי של Coihaique בדרך סלולה, שמהר מאוד הפכה לגשומה כל כך שלא ניתן היה לדעת אם היא סלולה אם לאו. את המפלים בשמורת סימפסון בקושי ראינו. עצרנו בדרך ב"מקדשי תחבורה" לזכר קדושים אלו ואחרים הפזורים לאורך הכביש. באזור Villa Maniguales חזרנו לדרך הכורכר הספק-כבושה, והמשכנו צפונה עד החשכה.

הגשם לא פסק ואנו לא מצאנו מקום לינה. מעט המקומות שעברנו בדרך היו תפוסים. לבסוף, עברנו ליד בית משפחה נידח, מספר קילומטרים צפונית ל- Villa Amengual. שכרנו ביתן דו-קומתי קטן (10k צ'ילינו). הביתן, כמו בית המשפחה, לא היה מחובר לרשת החשמלית. החשמל סופק ע"י לוחות סולריים ומצבר. נורת להט הפיקה מעט אור בקומת הכניסה. המים החמים חוממו ע"י מבער גז. הקומה העליונה חוממה ע"י ארובת אח העץ שנמצא בקומה התחתונה, שבמשך זמן לא קצר ניסינו להבין את מנגנון הבקרה והנעילה שלו. העמסנו את האח בגזרי עץ שאחד מילדי המשפחה ביקע עבורנו והלכנו לישון, מקווים שנקום ללא נטיפי קרח מעלינו.

מפת הקרטרה, חלק 3

צפונית המתינה לנו עוד אחת מאטרקציות הקרטרה – הקרחון התלוי. למחרת בבוקר חצינו את פארק Queulat הענק עם הצמחיה הסאב-טרופית המרשימה והגענו לפאתי הקרחון. לאחר טיפוס של שעתיים בנוף משתנה – החל מצמחיה ספק ג'ונגלית ועד פאונה פטוגנית סטנדרטית, הגענו לעמדת התצפית על ה"קרחון התלוי".

הקרחון בולט בחלקו מעל צוק. המים והקרח הניגרים ממנו מזכירים שפיכת סוכר לא מבוקרת. בעיני פיט זה היה אחד המקומות היפים בקרטרה, בעיני פחות. הדרך עד אליו, ובמיוחד חזרה ממנו, כיוון שהייתה בירידה, הייתה מרשימה.

בהמשך הדרך עברנו ב-Puyuguapi, כפר קטן ויפהפה על גדות אגם שלו. קרובים לקצה הקרטרה, התיישבנו בעמדות האינטרנט בלשכת התיירות המקומית, לצד ילדים ששיחקו Half-Life וחיפשנו מלונות בברילוצ'ה, היעד המיתולוגי הנישא בפי כל. הזמנו מקום ב-Tango inn soho וקיווינו לטוב. קנינו לחמניות במאפיה המקומית והתחנפנו לפקידת התיירות המקומית שתזמין לנו מקום ב- La junta, ישוב שהגדרנו כנקודת הסיום של טיול הדרך להיום.

מאושרים וטובי לב מכך שסוף סוף אנו עומדים בזמנים, נסענו ליעד, התמקמנו, והלכנו לאכול ארוחת ערב באחת משתי המסעדות היחידות בכפר. המסעדה, שהייתה ללא תפריט וניתן היה להזמין בה אך ורק שתי מנות (וגם הן ללא מחיר מוגדר היטב), התהדרה בתואר "בית התה" אך לא ניתן היה להזמין בה תה. חזרנו למלון, התקלחנו וגילינו שאין מים חמים. לאחר צעקות ומריבות עם בעלת הבית חזרו המים החמים בדרך נס.

מותשים, סגרנו יום נוסף. תמונות היום מוצגות בצוותא עם תמונות היום הקודם (לצפיה במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.

קרוב ל-La Junta נמצא Lago Roosevelt, שאין בו הרבה פרט לנוף מהמם ושלווה אינסופית. הגענו לשם מוקדם בבוקר, יחד עם עוד שני תיירים אמריקאים שבאו לדוג. לנו, שגמענו עשרות קילומטרים ביום, זה נראה קצת משונה לעמוד במקום במשך שבוע ולהמתין לדג.

המשכנו צפונה לכיוון Chaiten. השמש זרחה, השמים היו כחולים ומזג האויר היה הטוב ביותר שהיה לנו בקרטרה. בדרך ראינו את כל מה שכנראה פספנו בגלל מזג האוויר- הרים מושלגים, שדות ירוקים, אגמי טורקיז, קרחונים בפסגות ההרים.

לקראת Chaiten עפר לבן החל לכסות את האדמה. בשנת 2008 התפרץ הר הגעש הסמוך והשמיד את העיר וסביבותיה. שלטים על סגירתו של פארק Pumalin, הפארק הפרטי הגדול בצ'ילה, הופיעו. כשהגענו ל-Chaiten הבנו מדוע היא מכונה "העיר השרופה". העיר הייתה בתהליכי שיקום, קבורה חצייה באפר. נוסעים ברחובות מכוסי אפר לבן דק. חלונות הבתים בגובה הכביש, תזכורת לעומק האפר. העצים השרופים בשחור, האפר הלבן וההרים הירוקים מסביב מקנים לאזור מראה סוריאליסטי. מצב העיר חמור באמת – בכל העיר וסביבותיה לא ניתן לקנות גלידה.

מידע קשה להשיג בקרטרה. לעיתים רחוקות ניתן לקבל מידע בעיירה על הפעילויות בסביבותיה, ולעיתים רחוקות עוד יותר על הפעילויות בעיירה הבאה. שלושה ימים קודם לכן ב-Coihaique הבנו כי התכנון המקורי, לפיו מ-Chaiten נחצה במעבורת לאי Chiloe הוא יפה ונכון על הנייר, אך פחות רלוונטי למציאות. המעבורת אכן קיימת, אך מפליגה רק פעם-פעמיים בשבוע ועלות הנסיעה בה אסטרונומית.

הגענו, אם כן, לקצה הקרטרה. סבנו על עקבותינו ופנינו דרומה ואח"כ מזרחה לכיוון מעבר הגבול של Futalefu. פרט להיותה מעבר גבול, העיירה הקטנה משמשת כאחד מאתרי הראפטינג הטובים בעולם. לרוע במזל, לא הספקנו לעצור בה ולא נוכל לדווח על כך באופן אישי. נהר Futalefu והקניון שהוא יוצר מלטפים את הכביש עד למעבר הגבול באחד מקטעי הנסיעה היפים בקרטרה.

חוצים לארגנטינה. שוב בארגנטינה. כמעט שוב בארגנטינה. ביקורת הגבולות הציליאנית שכחה להחתים את דרכונינו, כך שאנו חוזרים שוב לנקודת הגבול הציליאנית. מתקנים את הטעות, וממשיכים עד Trevlin. מעבר הגבול משמש גם כמעבר נוף. מיד כשחוצים את רכס האנדים, הנוף הופך למדברי. צהוב, חום ואדום מחליפים את הירוק והכחול. שדות חיטה ממלאים את מקומם של יערות עד.

בבוקרו של אותו יום, התיישבנו בעמדת האינטרנט של ה-Hosepdaje ב-La junta, וחיפשנו מקום לינה. עט פנוי היה לצד המקלדת והשתמשתי בו לצורך רישום מספר מקומות וטלפונים. לפתע, בעל הבית, באחד ממפגני החוצפה הבולטים בטיול, שלף את העט מידי. ספק המומים ספק משועשעים, רשמנו את שארית מספרי הטלפון בניידים, וכעת התקשרנו להוסטלים.

Trevelin, עיר בת 6400 תושבים, הייתה שרויה בחגיגות פסטיבל הקיץ המקומי ומלאה הייתה עד אפס מקום. באף הוסטל לא נותר מקום. התייאשנו, ופנינו לקמפינג העירוני. כברוב המקרים, הקמפינג העירוני היה מתוחזק ברמה גבוהה, מצוחצח ומסודר.

התעוררנו לבוקר יפה. פורמלית, איננו עוד בקרטרה בצי'לה. למרות זאת, במסגרת טיול "הקרטרה" המוכלל את טיול היום האחרון בחרנו לעשות דווקא בארגנטינה, ב- Parque Los Alerces. פארק גדול, שניתן לבלות בו מספר ימים, אך בשל צמצום הזמן טיילנו מספר שעות בלבד.


לקראת סוף המסלול, מרוצים על העמידה בזמנים, הותקלנו. עקבנו אחרי מסלול הטיול המסומן בנקודות צהובות, עד שלפתע הנקודה הצהובה הבאה הופיעה מאחורי גדר תיל. חזרנו על עקבותינו עד לסימונים הקודמים ובדקנו שמא טעינו, אך ללא ספק, הדרך חסומה בגדר. אלתרנו נתיב כלשהו באלגוריתם "בהתפצלות, בחר בדרך הרחבה יותר" עד שלבסוף הגענו לכביש הראשי, מרחק שעה הליכה מרכבנו.

במשך שעה צעדנו בשמש, מסמנים בכל שיטה אפשרית לטרמפ. אחרי 10 ימים ברכב והקפדה על חוקי הקרטרה, לפחות בכל הקשור לטרמפיסטים, ציפינו למעט סולדיריות. נאדה, מכוניות טסו על ידינו ולא מצמצו. אחרי שעת הליכה מעצבנת על אספלט בשמש, הגענו לאוטו. היינו באיחור קל ליעדנו הסופי – ברילוצ'ה.

הכביש צפונה היה סלול. ממהרים, שעטנו כמעט ללא עצירות צילום. תדלקנו באל בולסון, מרחק של כ-100 קילומטרים מברילוצ'ה, שם היינו אמורים להחזיר את הרכב, מתוך מטרה מוצהרת לדפוק את חברת ההשכרה.

"כמעט ללא עצירות צילום" בניגוד ל-"כלל ללא עצירות צילום"

בשעה 7:00 הגענו לברילוצ'ה. מבחוץ, היא נראיתה רע. שכונות פרברים עניות, בנויות למחצה. ככל שהתקרבנו היא נעשתה יותר ויותר סבירה. בשעה 7:30 הגענו למלון, בו היינו אמורים לפגוש את נציג חברת ההשכרה – אבל ב-7:00. מהרנו ופרקנו את המטען, שבשל השהייה בת ה-10 ימים ברכב ובשל החוק השני של התרמודינמיקה (האנטרופיה גדלה, dS>0) התפזר למיליוני שקיות.

נהג חברת ההשכרה לא נמצא. למזלנו, הוא היה אמור לישון את הלילה במלון, כך שפגשנו אותו 20 דקות אח"כ. כמובן שחברת ההשכרה סירבה לשלם את התיקון ובוודאי שלא לפצות על החזר הזמן האבוד. לאחר 15 דקות של ויכוחים וצרחות, הבנו שאין עם מה לדבר. חרקנו שינים ושחררנו. לפחות הגענו לברילוצ'ה.

תמונות מהיומיים האחרונים (במסך מלא):

Vodpod videos no longer available.


26.1-27.1 – קרטרה אוסטרל, חלק 2: Cochrane, Cerro Castillio ו- Coihaique

השכם בבוקר מהרנו למוסך לטפל בגיר השבור. המוסכניק מלמל משהו בספרדית והורה לנו לחזור ב-12. בינתיים ניסינו ליצור קשר עם חברת ההשכרה. שלחנו אמיילים לחברה מהספריה הציבורית שליד המוסך. מדוע הספריה הציבורית נמצאת ליד המוסך העירוני? בעיירה מסוג וגודל זה, כל נקודת ציון נמצאת ליד כל נקודת ציון אחרת. נציגת חברת ההשכרה לא השיבה למייל. התקשרנו וביקשנו שיתקשרו למוסך. לא התקשרו. התקשרנו שוב וצעקנו עליהם (בספרדית!). הם אמרו שננסה לטפל בבעיה והם יחזירו לנו את הכסף לאחר מכן. נניח.

בשעה 12:00 האוטו היה מוכן. העמסנו את הקניות ופנינו צפונה. לאחר כחצי שעה נסיעה תחושת דג'וו קלה – הגיר שוב רופף. למזלנו, שוב בהילוך שני. דא עקא, הקרטרה אינה כביש רחב במיוחד, מצידה האחד תחומה בהר ומצדה שני בתהום, כך שהמשימה להסתובב במקום בהילוך שני הופכת לאתגרית במיוחד. אין להאט יותר מדי, אין להאיץ, וחייבים לבצע את הפנייה בדיוק בתזמון הנכון אחרת צפויה רחיצת רכב פנימית וחיצונית במימי הנהר.

חוזרים זועמים למוסך. המוסכניק שוב ממלמל משהו בספרדית על ה-Plancha (דיסקה) של ההילוכים. כעבור חצי שעה הרכב מוכן, ואנו מצפינים לכיוון Cerro Castillo.

שוב עוברים ליד נופי אגם General Ferrara. שוב עוצרים לצלם כל דקה. מ-El Maiten ממשיכים צפונה דרך Rio Tranquilo, שם אנו מנהלים שיחה בתחנת דלק עם זוג דתיים על ענייני כשרות בקרטרה. אנו מפספים את מערות השיש (ורטרואקטיבית נאמר לנו שטוב שכך), ומגיעים בשעת בין ערביים ל-Cerro Castillo.

הגשם והעננות שליוונו אותנו משעות אחה"צ (כרגיל, קרחונים) נעלמים. את Cerro Castillo, ההר שבראשו "טירה", תצורת אבן מרשימה, אנו רואים בשעת הדמדומים. הזדמנות נדירה לעשות תמונת HDR.

Cerro Castillo אבל לא ב-HDR

מגיעים לכפר Villa Cerro Castillo. נכנסים לפונדק על אם הדרך, שכמובן מפוצץ בקבוצת ישראלים. שמעו של המקום נודע רק בעברית, ומעט מאוד מטיילים זרים נמצאים פה. למעשה, לא נתקלנו באף זר. הפונדק מלא, והם שולחים אותנו למנואל.

תמונת HDR

אחת מהאטקציות העיקריות ע"פ מדריך ה-"קרטרה לישראלים" הוא טיול הסוסים של מנואל. מנואל הוא הסייס המקומי, והודות לאוכלוסייה המקומית דובר עברית בינונית. טיול הסוסים נע בין שעה-שעתיים (דליל מדי) לבין שבע שעות (אוי, כואב). הסוסים אינם מבינים הוראות ניווט בספרדית ויש לתת להם הנחיות בעברית בלבד. בניגוד לדעה המקובלת, יש סוסים שמדברים עברית, אבל הם נמצאים בצ'ילה. נרשמנו לטיול סוסים בין ארבע שעות למחרת (23K פזו) הכולל הליכה של שעתיים ווויתרנו על האסאדו האופציונלי בסוף הטיול, מעשה ידי אימו של מנואל.

מנואל מנסה לסדר לנו מקום לינה. אנו עוקבים אחריו ברחובות Cerro Castillo, אם אפשר לכנות את הסמטאות המזוהמות כך. כפר מוזנח ועלוב. לאחר כמה נסיונות כושלים מאתרים זוג מיטות מטונפות אצל צמד קשישים נחמדים. מבשלים ארוחת ערב במטבחם (על האח-תנור), קונים לחם ביתי, הולכים לישון ומנסים לא לחשוב יותר על מצעי המיטה.

ב-8:00 בבוקר אמור להתחיל טיול הסוסים. מנואל מגיע ב-8:15. נוסעים לאורווה ומצוותים לסוסים. הסוסים ספק בשאנטי ספק בשלבי גסיסה מוקדמים. בקושי סוחבים את העליה שאיננה מתונה כלל ועיקר. מזג האוויר מעונן עד קודר, אך לעת עתה אין גשם.

רוצה להיות המנחה שלי?

מגיעים לאזור הפסגה ויורדים מהסוסים. בשלב זה מנואל וצמד מרעיו מוכיחים כי אף אם סוסיהם קטטונים, הם, לעומת זאת, בכושר פנטסטי. אנו מזדנבים מאחוריהם, מנסים להדביק את קצב ההליכה. מגיעים לפסגה, אך ה"טירה" מכוסה בעננים. צופים ללגונה בפסגה וקופאים מקור. אחד מהישראלים מוציא פק"ל קפה, שלא מקל במיוחד.

בדרך חזרה מתחיל גשם שהולך ומתגבר. עטופים במעילי גשם אך חשופים בפנים, אנו נעים בין הטיפות. הסוסים התעוררו דווקא עתה ומדי פעם פורצים בספרינט קליל ובעיקר כואב. אנו מגיעים לאורווה ומתחבאים בתוכה עד שההסעה תגיע.

וממתינים. וממתינים. וממתינים. אחרי 40 דקות אשתו של מנואל נזכרת בישראלים הרטובים באורווה ואוספת אותנו. אנו נפרדים מכל הישראלים ומתכוננים להמשיך בדרכנו צפונה.

אבל רגע. איפה המפתחות לרכב? חיפוש קדחתני לא מעלה דבר. היתכן שהם נפלו בטיול? השעה כבר 15:00, בחוץ גשום, מעונן וקר. מחשבת זוועה חולפת – איך נמצא את המפתחות לאורך המסלול שעל הסוסים נמשך 6 השעות? ואם לא נמצא, איך נשיג פורץ רכב באמצע השממה? 10 דקות של פאניקה עוברות בחיפושים.

לפתע אשתו של מנואל נכנסת ובידיה זוג מפתחות. הם נשכחו באוטו. לא זכורים לי עוד הרבה מקרים שהודיתי לאל ששכחתי את המפתחות באוטו.

ממשיכים צפונה לכיוון Coihaique. הדרך סלולה. הגשם הולך ומתמעט ככל שאנו מתרחקים מהקרחונים ומתקרבים לאזור החקלאי של Coihaique, בירת הקרטרה והעיר הגדולה באזור. אנו מגיעים בשעה די מוקדמת ופונים למרכז העיר, ללשכת התיירות.

סוף סוף עיר. אמנם לא ניו יורק, אך עדיין עיר בת 50,000 תושבים, מוקפת באזור חקלאי יפהפה. יש הקלה מסוימת בתחושת החזרה לציויליזציה, ובמיוחד בעובדה שכאן יש תופרת. המכנסיים מתוקנות בעלות זניחה בכניסה לסופרמרקט מכובד (הללויה!). עוד בעיר: שירותי כביסה!!

אנחנו מנצלים את ההזדמנות וסועדים במסעדת דגים ומגלים שאנחנו עדיין בטריטוריית הסלמון. המסעדה מומלצת ע"י בעלי ההוסטל, פחות על ידינו.

כרגיל, מבחר מתמונות היום. ושוב כרגיל – קישור לצפיה בתמונות במסך מלא שאף אחד לא יפנה אליו.

Vodpod videos no longer available.